"אם אומר את האמת הייתי רוצה לחיות את חיי שוב ושוב
להסתובב שוב בנעוריי תחת עור אחר
תקופת חיים אחת לא מספיקה לכל מה שאנו מכילים
אך שום דבר לא יצילנו עכשיו

בואו נחזור אחורה בזמן, נראה איזה גשרים אפשר לשרוף
נעקוב אחרי עקבותנו במעגל נצחי
נזרוק לפח את העובדות והמספרים – אף פעם לא למדנו
ששום דבר לא יצילנו עכשיו

היי דיג'י טעית בהכל
די עם להיטי הזהב, אין כבר שירי פלטינות למכור
תשים את הרגעים הקפואים האלו במקרר, שם הם שייכים
שום דבר לא יצילנו עכשיו…

אנו צריכים לחיות את ההללויה עכשיו"

מומוס – פלטינום

שלום לך ידידי. שאלת אותי מה אני חושב על להקות קאברים. אבל אני רוצה לספר לך על משהו אחר שחשתי עליו כשהייתי בעוד מופע מחווה לביטלס.

הסיקסטיז זה השקר המחורבן הגדול ביותר. לצערי גם אני האמנתי לו כשהייתי מתבגר צעיר. הנדריקס החיפושיות, הדלתות. כל הלהקות המופלאות מכולם שלעולם לא ישוחזרו, לעולם לא יהיו כמותן.
אני זוכר את הרגע הזה שבו רימו אותי בדיוק. היה זה יום שישי צהוב אחד ומחלון הכיתה אפשר היה לראות את המדבר משתרע עד קצה האופק הכחול. הרב אדלר נכנס, התיישב על שולחן המורה ועשה את השטיק שלו – שיעור מיוחד לכבוד יום שישי. כמו המורה ההיפי של ביווס ובאטלר, גם הרב אדלר הקפיד ללות את ההטפות המוסריות שלו בליווי גיטרה אקוסטית ומבטא אמריקאי בולט.
לא יודע מה עבר לו בראש באותו יום אבל משום הוא החליט לספר לנו על עברו כהיפי צעיר בסיקסטיז. לאחר שדיבר בעיניים בורקות משרידי כימיקלים על דילן, שלף הרב אדלר את האמרה הזאת שבמשך שנים תחקק בראשי "הרב סווולוובייצ'יק הגדיר זאת טוב מכולם, בשנוות השייישים נשפייך נהההר של אווור על העוולם כולווו"
ואני האמנתי לו שהסיקסטיז היו משהו מיוחד. איך יכולתי אחרת ?
בכל מקום, אפילו במעריב לנוער, אמרו לי שהביטלס היו הלהקה הכי גדולה אי פעם. בכל חור קראו להם –  ארבעת המופלאים וכל המבקרים טענו שהמוזיקה של היום זה לא כמו פעם, וודסטוק לא היה שם של עיירה בצפון מדינת ניו יורק, הוא היה הנץצ לאוטופיה של אהבה ומוזיקה קסומה שכאילו נשפכה מגן עדן על ראשיהם של מיליון ברי המזל שזכו להיות שם ברגע שאלוהים נתן את התורה לבני ישראל בפעם השניה. רק שהפעם לרעמים ולברקים התלוו גם הלמות התופים, גיטרות חשמליות והררי מגברים שחורים.
אני זוכר כמה מסכנים חשנו שלא גדלנו בסיקסטיז, כמה התבאסנו  שהביטלס לא הגיעו לישראל , כמה התבאסנו שהמסיבה נגמרה והגעתנו באיחור רק בשביל לשמוע את דוראן דוראן, ו-"עין הנמר", ההווה נראה לי רע, העתיד קודר עוד יותר.
אז למדתי לנגן בגיטרה מחבר.

מה השיר הראשון שלימדו אותי? בית השמש העולה.

התחלנו לנגן בלהקה מה היה השיר הראשון שעשינו? "טוויסט אנד שייק", לאט לאט התקדמנו עשינו עוד ועוד קאברים. לד זפלין, דייר סטרייטס, ביטלס, אריק קלפטון, הכל באקורדים פשוטים וריפים בסיסיים. למה קאברים? זו בכלל לא היתה שאלה. חשנו שלמוזיקה שלנו אין ערך רק למוזיקה של אותם גאונים נדירים וחד פעמיים משנות השישים.
יום אחד החלטתי שאני הולך למורה גיטרה אמיתי ולומד להיות גיטריסט על אמת. המורה החליט שאני יודע אקורדים והחליט ללמד אותי לנגן סולו של הנדריקס. ואז בדרך חזרה הביתה אחרי שהאמצתי במשך שעה למתוח את אצבעותי לצורות של מישהו עלתה בי התהיה? למה אני צריך לדעת לנגן סולו של מישהו אחר ? אני רוצה לעשות סולואים שלי
ככה זה אמר לי המורה בשיעור השני. זה הבסיס לה- כ-ל אתה חייב לדעת לנגן את הסולו של ה"מושלים בסווינג". אחרי עוד שני שיעורים שבהם הוא הראה לי איך להזיז את האצבעות כמו אנשים אחרים, עזבתי כי הרגשתי אינטיאיטיבית שזה לא נכון ומאז לא לקחתי שיעור גיטרה נוסף בחיי.
כל המסורת הזו שאתה גדל עליה כאילו יש משהו יותר טוב בעבר נובעת מזה שהעבר הוא המדינה היחידה שלעולם לא תוכל לחזור אליה ולבדוק מה היה שם באמת .
כל הבייבי-בומרס שהפכו להיות ההיפים השתלטו בדיעבד על אמצעי התקשורת וקדשו את ימי הנעורים שלהם כרגעים מוזהבים ומושלמים בשמש. אז מי יודע באמת כמה הופעות מחורבנות הנדריקס נתן? מי באמת יודע כמה רגעים מתים היו בהופעה של הדורז? גם אם הם היו המוזיקאים הכי מושלמים בעולם למה אתם חושבים שרוק זה היסטוריה שחייבים להחשף לה שוב ושוב?
הרעיון שבני נוער מהדור שלא ידע "צריכים" להחשף לאיך שהמוזיקה היתה פעם על ידי יצירת להקות קאברים מודרניות הוא רעיון מצויין ומסוכן במיוחד למה הדבר דומה?

לזה שמחר שרת החינוך תחליט להקים ביצות במרחבי עמק יזרעאל ותלמידי יא' ישלחו לשם כדי לייבש אותם שוב ושוב בשם ההיסטוריה המוקדשת של האתוס הציוני.

בעצם למה רק לייבש? בואו נדגים גם כמה מיתות ממלריה על הדרך, ואולי נהרוג איזה גידם אחד פעם בשנה כדי שהתלמידים ידעו איך זה היה באמת בתל חי.

זה לא על הסיקסטיז, זה לא על הסבנטיז, זה הכל על העכשיו עכשיו עכשיו"
ג'ף באקלי צורח על הקהל באמצע ההופעה.

להקות מחווה הן במקרה הטוב בידור חביב לתיירים שחושבים שמוזיאון השעווה זה באמת חויה תרבותית. לי אישית זה נראה בזבוז זמן קולסאלי ואני אעדיף לראות אלף להקות חדשות שעושות את הדבר שלהן מאשר ללכת לראות מישהו שמבטל את חייו ויחודיותו ומקדש את חייו של מישהו אחר. תארו לעצמכם שהביטלז שגם התחילו כלהקת קאברים לשירי ריתם אנד בלוז ישנים לא היו טורחים לכתוב שירים משל עצמם….
באחד מהראיונות שנתן בריאן אינו הוא ניסה להסביר את השפעתו ההרסנית של תהליך ההקלטה על החשיבה התרבותית בסיפור כזה (זה שחזור ממהזכרון ולא ציטוט מדוייק וטוב שכך 🙂
אם כן דמיינו לעצמכם שבאיזה מקום באפריקה ישב לו איש ותפף על שריון של צב מת בקצב משלו עם ההגיון הפנימי שלו, באחד מנדודיו לאורך הסוואנה הגיע האיש למקום מושבו של שבט אחר.  כשישבו בערב כל אנשי השבט מסביב למדורה, התחיל אחד האנשים לתופף על שריון הצב שלו בקצב סוחף ובאצבעות מדהימות. הבחור הנודד שלנו שלנו נפעם מהחויה, הוא חש שנפשו מתעלה והדם זורם בורידיו כמו במסע הצייד, למחרת חזר הבחור שלנו לשבט שלו, וישב עם שריון הצב שלו וניסה לשחזר את החויה.
את מה הוא שחזר? הרי הוא לא זכר את הקצב במדוייק, הוא לא זכר את תנועת האצבעות, הוא רק זכר את החויה ואת ההתפעמות.  כך ניסה למצוא אותה בתוכו שוב ולהוציא החוצה עם כל האמצעים שבידיו את מה שזה עשה לו.
עכשיו תארו לעצמכם שלאותו בחור היתה הקלטה של האירוע, מה אז היה קורה ? הוא פשוט היה מחקה את האלבום בצורה זו או אחרת, השאלה שנשאלת היא איזה מהרפרודוקציות היתה יותר נאמנה למקור. אין ספק שמבחינה צלילית הרפרקדוקציה לפי התקליט היתה מדוייקת יותר, אבל מבחינת החויה?
כשכל מה שאתה עושה זה חיקוי של…, ולא ואריאציה על…, התרבות קופאת על שמריה.
האבולוציה התרבותית היא סיפור ארוף ורצוף טעויות יצירתיות בהן חיקוי לא מוצלח הוביל למקור מוצלח בהרבה ולדרכים חדשות. להקות המחוות חותרות תחת זרם האבולוציה המוזיקלית ומנסות לשבש את כל זה, ומציעות את התזה שבה כל מה שיש עכשיו לא משתווה לאיזה עבר מופלא שעליו אי אפשר לערער.
אל תתנו לפוריטנים החדשים עם הבגדים המגניבים לשבש את דעתך, להקות מחווה הן הרעה החולה הגדולה ביותר שיש. אפילו ההנאה מהן היא הנאה פרברטית אסקפסיטית של מה היה קורה אם הייתי עכשיו בסיקסטיז וזה שמולי הוא רוברט פלאנט ולא איזה ג'וני ברנשטיין  מחולון.
הסיקסטיז והסבנטיז לא היו עידן מקודש ושום נהר של אור לא נשפך על העולם באותו עשור והתסלק כשהסבנטיז התחילו. וודסטוק היתה ביצה שבה הרבה אנשים באו לשמוע מוזיקה טובה, לעשן סמים בפעם הראשונה ואולי למצוא זיון, לא שונה בהרבה ממסיבת הטראנס שהיו פה בישראל בתחילת הניינטיז. במסיבות האלו גיליתי לראשונה בחיי כמה השקר של הסיקסטיז מעוות את המחשבה, בלי לשים לב וממש במקרה הייתי גם אני חלק ממהפיכה מוזיקלית חדשה ומרשימה לא פחות. אם הייתי שקוע בחלומות על וודסטוק זה לא היה קורה, נו איך היה אז אתם שואלים-  כיף. אחלה סמים, ועד כמה שהיא מאוד בעייתית, המוזיקה היום לא פחות טובה. תודה רבה.
לך למצוא את המהפיכה שלכם היום לא בעבר.