שקרים, שנים ו-רוקנרול…

"אם אומר את האמת הייתי רוצה לחיות את חיי שוב ושוב
להסתובב שוב בנעוריי תחת עור אחר
תקופת חיים אחת לא מספיקה לכל מה שאנו מכילים
אך שום דבר לא יצילנו עכשיו

בואו נחזור אחורה בזמן, נראה איזה גשרים אפשר לשרוף
נעקוב אחרי עקבותנו במעגל נצחי
נזרוק לפח את העובדות והמספרים – אף פעם לא למדנו
ששום דבר לא יצילנו עכשיו

היי דיג'י טעית בהכל
די עם להיטי הזהב, אין כבר שירי פלטינות למכור
תשים את הרגעים הקפואים האלו במקרר, שם הם שייכים
שום דבר לא יצילנו עכשיו…

אנו צריכים לחיות את ההללויה עכשיו"

מומוס – פלטינום

שלום לך ידידי. שאלת אותי מה אני חושב על להקות קאברים. אבל אני רוצה לספר לך על משהו אחר שחשתי עליו כשהייתי בעוד מופע מחווה לביטלס.

הסיקסטיז זה השקר המחורבן הגדול ביותר. לצערי גם אני האמנתי לו כשהייתי מתבגר צעיר. הנדריקס החיפושיות, הדלתות. כל הלהקות המופלאות מכולם שלעולם לא ישוחזרו, לעולם לא יהיו כמותן.
אני זוכר את הרגע הזה שבו רימו אותי בדיוק. היה זה יום שישי צהוב אחד ומחלון הכיתה אפשר היה לראות את המדבר משתרע עד קצה האופק הכחול. הרב אדלר נכנס, התיישב על שולחן המורה ועשה את השטיק שלו – שיעור מיוחד לכבוד יום שישי. כמו המורה ההיפי של ביווס ובאטלר, גם הרב אדלר הקפיד ללות את ההטפות המוסריות שלו בליווי גיטרה אקוסטית ומבטא אמריקאי בולט.
לא יודע מה עבר לו בראש באותו יום אבל משום הוא החליט לספר לנו על עברו כהיפי צעיר בסיקסטיז. לאחר שדיבר בעיניים בורקות משרידי כימיקלים על דילן, שלף הרב אדלר את האמרה הזאת שבמשך שנים תחקק בראשי "הרב סווולוובייצ'יק הגדיר זאת טוב מכולם, בשנוות השייישים נשפייך נהההר של אווור על העוולם כולווו"
ואני האמנתי לו שהסיקסטיז היו משהו מיוחד. איך יכולתי אחרת ?
בכל מקום, אפילו במעריב לנוער, אמרו לי שהביטלס היו הלהקה הכי גדולה אי פעם. בכל חור קראו להם –  ארבעת המופלאים וכל המבקרים טענו שהמוזיקה של היום זה לא כמו פעם, וודסטוק לא היה שם של עיירה בצפון מדינת ניו יורק, הוא היה הנץצ לאוטופיה של אהבה ומוזיקה קסומה שכאילו נשפכה מגן עדן על ראשיהם של מיליון ברי המזל שזכו להיות שם ברגע שאלוהים נתן את התורה לבני ישראל בפעם השניה. רק שהפעם לרעמים ולברקים התלוו גם הלמות התופים, גיטרות חשמליות והררי מגברים שחורים.
אני זוכר כמה מסכנים חשנו שלא גדלנו בסיקסטיז, כמה התבאסנו  שהביטלס לא הגיעו לישראל , כמה התבאסנו שהמסיבה נגמרה והגעתנו באיחור רק בשביל לשמוע את דוראן דוראן, ו-"עין הנמר", ההווה נראה לי רע, העתיד קודר עוד יותר.
אז למדתי לנגן בגיטרה מחבר.

מה השיר הראשון שלימדו אותי? בית השמש העולה.

התחלנו לנגן בלהקה מה היה השיר הראשון שעשינו? "טוויסט אנד שייק", לאט לאט התקדמנו עשינו עוד ועוד קאברים. לד זפלין, דייר סטרייטס, ביטלס, אריק קלפטון, הכל באקורדים פשוטים וריפים בסיסיים. למה קאברים? זו בכלל לא היתה שאלה. חשנו שלמוזיקה שלנו אין ערך רק למוזיקה של אותם גאונים נדירים וחד פעמיים משנות השישים.
יום אחד החלטתי שאני הולך למורה גיטרה אמיתי ולומד להיות גיטריסט על אמת. המורה החליט שאני יודע אקורדים והחליט ללמד אותי לנגן סולו של הנדריקס. ואז בדרך חזרה הביתה אחרי שהאמצתי במשך שעה למתוח את אצבעותי לצורות של מישהו עלתה בי התהיה? למה אני צריך לדעת לנגן סולו של מישהו אחר ? אני רוצה לעשות סולואים שלי
ככה זה אמר לי המורה בשיעור השני. זה הבסיס לה- כ-ל אתה חייב לדעת לנגן את הסולו של ה"מושלים בסווינג". אחרי עוד שני שיעורים שבהם הוא הראה לי איך להזיז את האצבעות כמו אנשים אחרים, עזבתי כי הרגשתי אינטיאיטיבית שזה לא נכון ומאז לא לקחתי שיעור גיטרה נוסף בחיי.
כל המסורת הזו שאתה גדל עליה כאילו יש משהו יותר טוב בעבר נובעת מזה שהעבר הוא המדינה היחידה שלעולם לא תוכל לחזור אליה ולבדוק מה היה שם באמת .
כל הבייבי-בומרס שהפכו להיות ההיפים השתלטו בדיעבד על אמצעי התקשורת וקדשו את ימי הנעורים שלהם כרגעים מוזהבים ומושלמים בשמש. אז מי יודע באמת כמה הופעות מחורבנות הנדריקס נתן? מי באמת יודע כמה רגעים מתים היו בהופעה של הדורז? גם אם הם היו המוזיקאים הכי מושלמים בעולם למה אתם חושבים שרוק זה היסטוריה שחייבים להחשף לה שוב ושוב?
הרעיון שבני נוער מהדור שלא ידע "צריכים" להחשף לאיך שהמוזיקה היתה פעם על ידי יצירת להקות קאברים מודרניות הוא רעיון מצויין ומסוכן במיוחד למה הדבר דומה?

לזה שמחר שרת החינוך תחליט להקים ביצות במרחבי עמק יזרעאל ותלמידי יא' ישלחו לשם כדי לייבש אותם שוב ושוב בשם ההיסטוריה המוקדשת של האתוס הציוני.

בעצם למה רק לייבש? בואו נדגים גם כמה מיתות ממלריה על הדרך, ואולי נהרוג איזה גידם אחד פעם בשנה כדי שהתלמידים ידעו איך זה היה באמת בתל חי.

זה לא על הסיקסטיז, זה לא על הסבנטיז, זה הכל על העכשיו עכשיו עכשיו"
ג'ף באקלי צורח על הקהל באמצע ההופעה.

להקות מחווה הן במקרה הטוב בידור חביב לתיירים שחושבים שמוזיאון השעווה זה באמת חויה תרבותית. לי אישית זה נראה בזבוז זמן קולסאלי ואני אעדיף לראות אלף להקות חדשות שעושות את הדבר שלהן מאשר ללכת לראות מישהו שמבטל את חייו ויחודיותו ומקדש את חייו של מישהו אחר. תארו לעצמכם שהביטלז שגם התחילו כלהקת קאברים לשירי ריתם אנד בלוז ישנים לא היו טורחים לכתוב שירים משל עצמם….
באחד מהראיונות שנתן בריאן אינו הוא ניסה להסביר את השפעתו ההרסנית של תהליך ההקלטה על החשיבה התרבותית בסיפור כזה (זה שחזור ממהזכרון ולא ציטוט מדוייק וטוב שכך 🙂
אם כן דמיינו לעצמכם שבאיזה מקום באפריקה ישב לו איש ותפף על שריון של צב מת בקצב משלו עם ההגיון הפנימי שלו, באחד מנדודיו לאורך הסוואנה הגיע האיש למקום מושבו של שבט אחר.  כשישבו בערב כל אנשי השבט מסביב למדורה, התחיל אחד האנשים לתופף על שריון הצב שלו בקצב סוחף ובאצבעות מדהימות. הבחור הנודד שלנו שלנו נפעם מהחויה, הוא חש שנפשו מתעלה והדם זורם בורידיו כמו במסע הצייד, למחרת חזר הבחור שלנו לשבט שלו, וישב עם שריון הצב שלו וניסה לשחזר את החויה.
את מה הוא שחזר? הרי הוא לא זכר את הקצב במדוייק, הוא לא זכר את תנועת האצבעות, הוא רק זכר את החויה ואת ההתפעמות.  כך ניסה למצוא אותה בתוכו שוב ולהוציא החוצה עם כל האמצעים שבידיו את מה שזה עשה לו.
עכשיו תארו לעצמכם שלאותו בחור היתה הקלטה של האירוע, מה אז היה קורה ? הוא פשוט היה מחקה את האלבום בצורה זו או אחרת, השאלה שנשאלת היא איזה מהרפרודוקציות היתה יותר נאמנה למקור. אין ספק שמבחינה צלילית הרפרקדוקציה לפי התקליט היתה מדוייקת יותר, אבל מבחינת החויה?
כשכל מה שאתה עושה זה חיקוי של…, ולא ואריאציה על…, התרבות קופאת על שמריה.
האבולוציה התרבותית היא סיפור ארוף ורצוף טעויות יצירתיות בהן חיקוי לא מוצלח הוביל למקור מוצלח בהרבה ולדרכים חדשות. להקות המחוות חותרות תחת זרם האבולוציה המוזיקלית ומנסות לשבש את כל זה, ומציעות את התזה שבה כל מה שיש עכשיו לא משתווה לאיזה עבר מופלא שעליו אי אפשר לערער.
אל תתנו לפוריטנים החדשים עם הבגדים המגניבים לשבש את דעתך, להקות מחווה הן הרעה החולה הגדולה ביותר שיש. אפילו ההנאה מהן היא הנאה פרברטית אסקפסיטית של מה היה קורה אם הייתי עכשיו בסיקסטיז וזה שמולי הוא רוברט פלאנט ולא איזה ג'וני ברנשטיין  מחולון.
הסיקסטיז והסבנטיז לא היו עידן מקודש ושום נהר של אור לא נשפך על העולם באותו עשור והתסלק כשהסבנטיז התחילו. וודסטוק היתה ביצה שבה הרבה אנשים באו לשמוע מוזיקה טובה, לעשן סמים בפעם הראשונה ואולי למצוא זיון, לא שונה בהרבה ממסיבת הטראנס שהיו פה בישראל בתחילת הניינטיז. במסיבות האלו גיליתי לראשונה בחיי כמה השקר של הסיקסטיז מעוות את המחשבה, בלי לשים לב וממש במקרה הייתי גם אני חלק ממהפיכה מוזיקלית חדשה ומרשימה לא פחות. אם הייתי שקוע בחלומות על וודסטוק זה לא היה קורה, נו איך היה אז אתם שואלים-  כיף. אחלה סמים, ועד כמה שהיא מאוד בעייתית, המוזיקה היום לא פחות טובה. תודה רבה.
לך למצוא את המהפיכה שלכם היום לא בעבר.

תגובות

  1. תמונת פרופיל של שרון רז

    איזה פוסט מעולה, דויד, כה נכון וקצת עצוב כל מה שאתה כותב ומתרעם בצדק גמור עליו.
    וזה לא רק נוגע ללהקות קאברים, זה נוגע גם בטעמם המוזיקלי ו"מעודכנותם" המוזיקלית של רוב רובם של היוצרים המוזיקאים בארץ.
    זה נורא לשמוע אותם שוב ושוב נותנים את כל מי שהזכרת כדוגמאות ולא אף אחד משנות השמונים, התשעים והאלפיים. ואגב, זה נוגע לא רק לתחום המוזיקה אלא לתחומי אמנות נוספים כמו פיסול, ציור, ארכיטקטורה, מחול, קולנוע וכ"ו. עצוב. הגיע באמת הזמן לתת כבוד רב הרבה יותר לדברים המתרחשים עכשיו ובשנים האחרונות ולא לחזור כל הזמן על מנטרות הסיקסטיז והסבנטיז.
    שנה טובה, איש יקר.

  2. תמונת פרופיל של Jack-In-Box

    קודם כל, יופי של מאמר.

    אני חושב שצריך לעשות הבדלה בין המוזיקה של הסיקסטיז לבין האווירה ו"רוח התקופה". בין אם נרצה להודות בזה או לא, האווירה אז הייתה שונה לגמרי, במיוחד בקרב הנוער. אי אפשר לדעתי להשוות בין הלך הרוח אז לבין היום. אפשר לטעון שהיה מדובר בעניין זניח יחסית שעשה טראראם גדול, או לא היה כזה גדול באמת, אבל אי אפשר להתעלם מההשפעה של ההיפים על התרבות המערבית, וזה כולל גם את המהומות בפריז, את מעמד האישה, ההומואים, השחורים וכל שאר המדוכאים. מהפכת הרייב, עד כמה שהיא הייתה משמעותית, נותרה בעיקר בתחום הזה של הבליינות וחיי הלילה של אוכלוסייה מסויימת, או אם תרצה, שינתה את "איך שאנחנו מבלים". להיפים בשנות השישים היו יומרות הרבה יותר גדולות, שגם הצליחו בחלקן.
    מתוך ההשפעה הגדולה הזאת נבעה אולי התחושה, או יותר נכון ה"טרנד" שטוען (כמו כל דור אגב) שפעם הייתה מוזיקה טובה יותר, ומה שהולך היום זה זבל ובלה בלה. זה כמובן שטויות. פה אני מסכים איתך בעניין של "קובעי דעת הקהל" או יותר נכון קובעי דעת העדר, שהם בעצם בייבי בומרז שמתרפקים על העבר שלא יחזור, וזה גם כולל האדרה של כל מה שהיה בעשור הזה, בין אם מוצדקת או לא. אבל איך שלא נסתכל על זה, הלהקות מהסיקסטיז והסבנטיז, ובראשן הביטלס, הן עד היום הלהקות הגדולות ביותר, בעלות הקונצנזוס הרחב ביותר, ואני לא חושב שמדובר פה דווקא באיכות מוזיקלית או אומנותיות, אלא בהשפעה תרבותית מאסיבית שאף להקה כיום עדיין לא שיחזרה. לטעמי זה בעיקר עניין של זמן. עוד 20-30 שנה הדור שגדל על הביטלס ייעלם לאט לאט, ולהקות כמו רדיוהד יהיו בעלות מעמד דומה. זה כמובן לא אומר שהביטלס ייעלמו, פשוט ההתרפקות של הדור ש"קובע את דעת הקהל" תיהיה על הלהקות ה"אגדתיות" מהניינטיז ושנות האלפיים, והביטלס יהיו סוג של פרנק סינטרה או לואי ארמסטרונג – זאת אומרת אמנים נצחיים, אך כאלה שבכל זאת שייכים ל"אולדיז" או לסגנון שכבר לא קיים.

  3. תמונת פרופיל של ש.

    timelord track 1
    אבל ראוי להוסיף את הבית המכיל את השורות
    ask how many dreams we kill to keep our dream alive
    שלא הוזכר
    תודה

  4. תמונת פרופיל של דודי

    למרטין לותר קינג ופחות לפול מקרטני.

  5. תמונת פרופיל של י.ג.

    נו נכון, אבל לך תסביר לאמריקאים שכל התרבות שלהם בנויה על מיחזור, או לישראלים שנטשו מזמן את הישראליות ומאמצים כל דבר שקשור במעט לתרבות האמריקאית.
    מחנכים אותנו לגעגועים לסיקטיז אולי משום שמהסיקטיז לא יצא ממש משהו. כל השינויים החברתיים באמריקה קשורים בסופו של דבר לכוחות השוק של כלכלה טהורה, וכך גם הגלובליזציה והשפעותיה החברתיות.

    מה שכן אפשר לזקוף לזכות המוסיקה בשנות השישים אלו דווקא הטקסטים המולחנים. אולי בגלל זה הדלתות, כותבי טקסטים בינוניים בעיניי, שייכים לשקר הזה ומישהו כמו בוב דילן, הוא קלאסיקה חוצת עשורים.

  6. תמונת פרופיל של באנדר

    אבל מאיפה התאוריה שהבייבי בומרז קובעים את התודעה?
    מי הם כתבי בתרבות והמוזיקה בתקשורת?
    בייבי בומרז? אולי הנכדים שלהם.
    מדובר בדור של גימלאים שהמעורבות התרבותית שלו מינימאלית בארה"ב, ובטח בישראל.
    בקיצור, הבעיה שהצעירים זקנים.

  7. תמונת פרופיל של זולי

    מה ההבדל בין להקות מחווה לסיקסטיז סבנטיז לבין, נניח, אנסמבלים שמנסים לשחזר מוזיקת בארוק, או מופעי מחווה לפולק/בלוז האקוסטי של שנות השלושים?
    קשה עד בלתי אפשרי בימינו לקבוע תגים של אותנטיות לגבי מוזיקה כזאת או אחרת, קשה במיוחד לעשות זאת עם מוזיקת רוק שבחמשת עשורי קיומה כבר גיבשה לה תקופה קלאסית, תור זהב, ימי ביניים ורנסאנס משל עצמה. אפשר לומר, במידה רבה של צדק, שכל הרכב רוק בן זמננו מהווה מחווה למשהו שנעשה בעבר.
    ויש גם את הוויכוח, שניטש עוד מאז 65, על אמנות מול בידור: הייתי בלא מעט מופעי קאברים בשנים האחרונות, ונהניתי בלא מעט מהם. נהניתי במובן הבידורי ביותר של המילה, ולא בגלל שאני טיפוס אנכרוניסטי שמתרפק על תהילת העבר (טוב, אולי גם בגלל זה) אלא בגלל ההנאה הצרופה ממוזיקה שכיף לנגן אותה מבלי להתמודד עם ציפיות למשהו חדשני ופורץ דרך.
    סופר לגיטימי, אם תשאל אותי. וגם הולם היטב את רוח הזמנים.

  8. תמונת פרופיל של בועז כהן

    לא מאמין שמעמדם של הביטלס יעורער עם השנים. לא ולא.

    אבא שלי שמע ביטלס בזמן אמת, אני שמעתי אותם שנים אחרי הפירוק, והבת שלי שומעת אותם.

    כמו באך – גם הביטלס הם במעמד על-זמני. נצחי. קלאסי. יש לזה קשר הדוק לאיכות מוזיקלית וגם לגיוון הפנונמלי בזמן מסויים.

  9. תמונת פרופיל של אבינועם

    שוב, קאברים זה שיא הרפש והעליבות המוזיקאלית.
    אני טוען יותר מזה, … הגישה של "אני אעשה קאבר בדרך שלי, בפרשנות מוזיקאלית שלי" מנקודת מבטו של המבצע זה עוד יותר תת רמה אנטי מוזיקאליות מוחלטת.

    (קאברים מנקודת מבט של מאזין זה סיפור אחר)

    אם כבר עושים ביצוע לשיר של אחרים צריך לבוא על אוטומט. מה שיוצא יוצא, אין מה לדאוג. זה יצא בטביעת האצבע, האישיות, והיכולת של המבצע.
    לא צריך יותר מדי להזדיין במחשבות על קאבר.

    ביצוע שירים של אחרים זה טבע. כל שירת לאלאביי לילד היא סוג של קאבר. מאות שנים העבירו ביצועים בעל פה. ציורים או סיפורים אף אחד לא העתיק ועשה להם קאבר.

    חוצמזה, זה גדול לנגן שיר של אחרים.
    סוד קיומו של העולם הקלאסי ושל העולם הג'אזי.
    אין רע בכך.
    לא צריך לפחד על האישיות שתיגנב או תתמסמס חלילה.
    המחשבה שאין בנגינה של אחרים משהוא מוסיף או מזיק אפילו היא שגויה. מי שזה קורה לו, הוא חארטה מוזיקאלית ממילא.

    מיליונים על מיליונים מנגנים שירים זה של האחר.

    שוב, הגישה לקאבר, כיום, דווקא של כל מי שחושב שהוא מראש יבוא להמציא משהו, היא רפש מחשבתי.

    ה 7 שנים האחרונות, פשוט מוכיחות את העליבות הנוראית הזו.
    הכי גרועים, הם יוצרי הסו פאקן קולד "אלטרנטיבי" שזו תפיסת עולמם.
    עאלק נהיה סטייל, מקליטים אלבום, ושמים איזה קאבר לתפארת.
    תראה את הקאבר המזורגג של גבע אלון, בתור שדרוג כאילו, או בתור פן אחר יענו.
    אבל אני בוכה, אני בוכה.
    תראה את הקאבר של הבדחן, עמית ארז.
    איזה קשקוש.
    ויש לי עוד המון דוגמאות, מכוכבי הביצה.
    איום ונורא.
    הבועה הזו , המקומית, תתפוצץ יותר גרוע מהנאסדק.

  10. תמונת פרופיל של עמיחי

    איזה יופי. מדוייק.
    כמה דברים גדולים יש לנו בידיים…

  11. תמונת פרופיל של תומר

    מוזיקאים נוטים בשלבים שונים למצוא את העצמיות שלהם, ישנם כאלו שמגיעים לגדולה כשהם עדיין בשלב ברמה כזו או אחרת של להקת קאברים (כמו שציינו פה כבר את הדוגמא של הביטלס כהרכב קאברים אר אנ בי בתחילת הדרך שלהם).

    השאלה באיזה שלב אמן מוצא את עצמו. אני נהנתי מהחיוניות שראיתי באינדינגב. סך הכל הסצנה המדוברת היא צעירה וחלק גדול מהאמנים נחשפים לקהל גדול כשהם ברמות שונות של מודעות עצמית, ולעיתים עושים טעויות בסיסיות של חוסר בשלות ובגרות אבל זה נובע מהאופי הצעיר של הסצנה.

    אני מאמין שהסצנה יכולה להתפתח ודווקא אנשים עם חוש ביקורתי והבנה כמו שיש לך יכולים לסייע בביקורת בונה.

כתוב תגובה לשרון רז לבטל