בין בידור לאמנות

 

 

שלום לך ידידי.  

שאלת אותי מה ההבדל בין אמן לבדרן, ומה אני חושב על אותם נגנים וירטואוזים ששלחת אותי לראות. אין בי שמץ של יומרה לנסות ולנסח היגדים אוניברסלים שיהיו נכונים לכל היוצרים באשר הם. אבל על עצמי אני יכול לדבר. ואני יכול לנסות ולענות מתוך ההכרות שלי עם עולם הבידור ותחום והיצירה.

כדי לענות לך אני חייב להסביר שבסופו של דבר אנחנו עבדים לגבולות המילים. שום מילה לא תכיל את תהליך היצירה כפי ששום מילה לא תהיה מאושרת דיה כדי לתאר תחושות אושר. אבל בניגוד לפיזיקאים ועורכי דין, ברגשות ומילים אנחנו עובדים בקרוב משוער וזה בסדר. 

לכן אני מניח שהשולחן שעליו אני כותב עכשיו, הוא אותו שולחן שמובן גם לך כשולחן, למרות שהוא בודאי נראה אחרת לחלוטין מהשולחם שמולי. לכן חשוב לי להבהיר מראש ולהסתייג מקביעות חדות. אני יודע שהדיון שלנו הוא בגבולות המילים ובטווח ההכללות (ואם אתה מדבר על יותר מבן אדם אחד אתה תמיד עושה הכללות)  מעבר לכך אני יודע שנתקשה להגיע לעמק השווה בנוגע למה זה יצירה אמיתית, מה זה אמנות, מה זה בדרן ומה זה בכלל אמת. 
נצא מתוך נקודת הנחה שלמרות שהכל סובייקטיבי במידה רבה. עדיין יש דברים שהסובייקטיביות שלהם מושרשת בנפש האדם עד שניתן להגיד עליהם שהם אובייקטיבים. קשה למצוא בן אנוש שיראה פרח פורח, או ילד שזה עתה נולד וליבו לא יתפעם מפלא היצירה. אבל יהיו גם כאלו שיקטפו את הפרח ויהיו כאלו שיתעללו באותו פלא מופלא, רק כמה שנים לאחר לידתו. עדיין, אין המעשה העתידי הופך את הפלא הראשוני לפחות פלאי, רק את האנושי לפחות אנושי.

במשך הרבה שנים שמעתי שוב ושוב שאני לא מסוגל להיות זמר/סולן/גיטריסט וכו'., עדיף שאשאר בתור כותב שירים/גיטריסט/טכנאי הקלטות/ מבקר מוזיקה/אופה עוגיות – לא משנה.העיקר לא לעשות את מה שאתה עושה. יש הקוראים לדיעות כאלו עצות אחיתופל, עבור כל האחיתופלים הללו אותן דעות היו חוות דעת  "מקצועיות".

במקרה שלי התוצאה ברורה, אני התעקשתי לא לשמוע. המשכתי והגעתי למה שהגעתי. אם היית שואל את האחיתופלים אי מניח שחלק היו אומרים – "נו אתה רואה צדקנו.., זה אמן זה?"
אז מי צודק? מי יודע מה נכון ומה לא? ומי יודע מה נכון אפילו לעצמו? קל וחומר לאחרים. יש מתי מעט שיודעים לזהות כשרון אמיתי, אבל מסתבר שהעולם מאוכלס במילארדי מבקרי מוזיקה שיודעים ל"זהות" חוסר כשרון.
כל מי שהולך לעמוד על במה ולבקש מאנשים לשלם כסף עבור הזכות המפוקפת לחלוטין להקשיב לו צריך לדעת שהוא מעמיד את עצמו ואת הכשרון שלו למבחן שוב ושוב ושוב. ככל שתעשה את המבחן הזה יותר פעמים ומול יותר אנשים, אתה בהכרח שם את עצמך במצב שבו אתה מועד להכשל בחלק מהמקרים. הכשלון הזה לא יהיה קל, אך קשה מממנו יהיה לקרוא אותו מעיני המבקר מולך. 
את הצדדים הטובים והרעים של ההייפ חויתי על בשרי.  כל עוד הייתי אמן "וירטואלי" שמזוהה בעיקר באתרי נישה אינטרנטים כמעט ולא נתקלתי בביקורת רעות. אולם מרגע שהמוזיקה שלי התחילה להגיע ליותר אנשים ולמקומות מרכזיים יותר בתקשורת ראיתי תגובות אחרות לחלוטין ביחס למה שאני עושה.
ידעתי את זה לפני כן, אך רק אחרי שנתקלתי בביקורות האלו שוב ושוב הבנתי את העניין ביתר בהירות. ביקורת (טובה ורעה כאחת) מצליחה לפגוע או לגעת בך רק כשהמבקר (ואין זה משנה אם זה כתב ותיק במלודי מייקר או ילדה בת שש ) נוגע בנקודות שבהן אתה לא בטוח בעצמך, משהו שאתה כבר יודע. אך פוחד או מתעקש לא להגיד לעצמך.
לאורך השנים הרבות שיצא לי לעבוד עם יוצרים נתקלתי במעט מאוד אמנים עם בטחון עצמי מופרז אולם הכרתי עשרות בדרנים כאלו. בפער המהותי שבין שתי ההגדרות פרושה התהום הענקית שמבדילה בין האמן לבדרן.
הבדרן מודד את עצמו על פי ההצלחה שלו. לרוב זו הצלחה מספרית. מכירת כך וכך עותקים, השמעות, רינגטונים, אזכורים בגיא פינס, ווטאבר.האמת שלו היא תמיד אחת ויחידה וקלה מאוד לזיהוי – מה שמצליח כמותית  ותו לא. 

אז מה הופך יוצר לאמן ומה הדבר שהופך יצירה לאמנות אמיתית. כשאתה מדבר על נגני חתונות, מוזיקאים מקצועיים ומהוקצעים וכו', מבחינתי הם נופלים לקטגוריה של בדרנים. אנשים שהעשיה שלהם היא בעלת פונקציה מאוד ברורה ומסויימת. פונקציה שכל הוייתה היא לבדר. ובידור אינו רק שמחה, הם יכולים להיות מקוננות מקצועיות שכל מטרתם היא להעציב את האבלים, או מדריך כושר אירובי שעונה לשם די.ג'י שכל מטרתו היא לתזז את כל רמ"ח איבריך ושס"ה גידך.  אבל בכל מקרה זוהי יצירה מונחת מטרה. מכאן אתה עשוי להבין שיש כאן מדרוג מסויים וביקורת על צד אחד או אחר של המשוואה. לא כך היא.

אין שום דבר רע בבידור וכל בר דעת מבין שהעולם הזה בהחלט זקוק לבידור. כשבידור עשוי ברמות הטובות ביותר זה בפרוש יכולה להיות חויה מדהימה אבל זו לא האמת שאני מדבר עליה. רחוק מכך.
בידור מדבר אל החושים בעוד שאמנות מכוונת אל הנשמה שלך. הקליפים של אותם נגנים וירטואוזים שאתה מפנה אותי אליהם הם בידור בעיני. בידור משובח, מרשים ומאוד מאוד כיף, בידור שאני מתענג לחוות ולמרות שאני מאמין לאותם נגנים שזו האמת המוחלטת שלהם שהם מבצעים על הגיטרה, לא הייתי מגדיר את מה שהוא עושה כאמנות.

אולי כאומנות.
אני מאמין לך שהם מכניסים בזה את כל כולם ומנגנים בכל השמחה שיש באצבעותיהם. אך מבחינתי אמן הוא אחד שיוצר משהו מעבר לדבר עצמו. משהו שיש בו איזו אמירה צלילית או ורבאלית שנמצאת בתוך הדבר שהוא עושה שנוגעת בך במקומות שבהם אתה לא רוצה שהיא תיגע.
פה אנו נכנסים אל האיזור האפור שכל השכל והמילים שמוכלות בו לא יכולות לו. שכן, מה היא אותה אמירה? כיצד ניתן לזהות את האומר מול המבדר? האם כל אמירה שווה שיאמרו אותה? האם כל מי שאומר משהו שנאמר כבר מיליון פעם יכול להחשב לאמן?
שאלות מרתקות. שעליהן יש לי הרבה מחשבות אך נדמה לי שזה לוקח אותנו לדיון ענק אחר, דיון על האוטנתי באמנות. דיון על מקומה של אמנות בחיינו, דיון על המהות של אותו דבר חסר הגיון וכל כך לא שימושי אבל הכרחי לקיום האנושי שלנו.

אין לי תשובות מוחלטות לשאלות האלו אך דבר אחד למדתי מנסיוני. האמן האמיתי מודד את עצמו על פי פרמטר אחד ויחיד – האמת שלו. אותה אמת שעל אף שלא מכרה עותק אחד בלבד אינה נתנת לכיפוף . עבורו כל העולם טועה והוא צודק. עבורו הקו העקום שלו הוא הדבר הכי ישר שנעשה אי פעם, עבורו זו תהיה האמת המושלמת במלוא השתקפותה.
לכן למרות שאמן אמיתי יתמיד לפקפק בעצמו שוב ושוב, גם דרך עיני אחרים, בסופו של דבר הוא יעשה רק את מה שנכון בעיניו. אין לו ברירה אחרת.
אין זה אומר שכל מי שחתך את האוזן השניה יהפך מיד לואן גוך. אין זה אומר שאין עשרות בדרנים שמנסים להתחזות לאמנים. אין זה אומר שאין אינפלציה מטורפת בכמות ה"אמנים" וה"הגאונים" שמתגלים חדשות לבקרים מתחת כל מייספייס רענן.

אולם תבחן היטב את היוצרים שמולכם. ניתן לראות מי נושא את האמת בידיו כדבר היקר לו מכל, כאיבר הפגיע ביותר בגופו. ובמקביל נתן לראות ומי משאיר את האמת שלו בפחי האשפה לאורך כל הדרך אל סניף הבנק הקרוב לליבו.  
נגן הג'אז סטיב סוואלו אמר פעם משפט שנחרט במוחי -"אם אתה רוצה להיות מוזיקאי, אל תעשה את זה. זו עבודה תובענית ובעייתית מאוד עם שעות בלתי אפשריות וממש ממש מעט כסף, אבל אם אתה חייב להיות מוזיקאי – אז אתה פשוט חייב וזה כבר לא משנה כל השאר."
בכל רחוב ללא מוצא שאליו נקלעתי בדרכי, שאלתי את עצמי רק שאלה אחת  – "האם יש לי ברירה או שמא עלי לשבור את הקיר הזה שוב ושוב עד שאעבור אותו?"

מאחר ואני כאן וגם אתה כאן, אתם בודאי מנחש את התשובה. אולם אין זה אומר שגם בפעם הבאה היא תהיה זהה. אני מניח שזהו מלכוד-22 של כל האמנים אמיתיים באשר הם.

רק אמן אמיתי מפקפק כל חייו בזה שהוא אכן, אמן אמיתי.

 

תודה לך ושנה טובה.

 

תגובות

  1. תמונת פרופיל של לירון

    ואם זאת, אני לא יכול שלא לתהות לגבי ענין הזמן כמשפיע על אומן.
    רבים מאוד הם האומנים/זמרים/זמרות/להקות שאהבתי שלאורך הזמן קסמם אבד בעיני; בדרך כלל הדבר מלווה גם בהצלחה מסחרית ירודה.
    האם כל אחד ואחד מהם הפסיק ללכת בדרך האמת שלו ?
    האם ההצלחה כילתה את כולם ?
    הרי גם אומנים "מופנמים" וגם אומנים "מוחצנים" איבדו מיכלתם לאורך השנים, ואם כל אחד מהם הלך בדרך אחרת (המופנם – אחרי האמת הפנימית שלו, המוחצן – אחרי ההצלחה) כיצד זה ששניהם כבר לא בשיא כוחם ?
    בכל מקרה, פוסט מענין ומרתק.
    שנה טובה דויד

  2. תמונת פרופיל של אופיר

    בדרן הוא מי שמנציח את המצב הקיים ואילו האמן מערער מציאות זו.

    הסכמתי עם כל מילה,

    שנת ערעור (והרהור), דויד

  3. תמונת פרופיל של נמרוד

    מההגדרות שאתה מציב ברור שדילן הוא אמן ובריטני היא בדרנית – אבל את זה, כמובן, כבר ידענו. אבל יש שפע של מקרי ביניים בעייתים הרבה יותר. מה עם להקות שעושות מוזיקה קלילה אבל סופר יצירתית (דירהוף), כאלו שעושים מוזיקה שהיא בברור אומנותית, אבל (לפחות בעיני רבים) אמנות גרועה (מארס וולטה) – מה עם אמנים שמזגזגים בין הקליל לאמנותי והמהורהר בצורה מודעת לחלוטין (בק, האחים כהן).

    אולי הגדרה קלה הרבה יותר היא שכל יצירה ששיקולים מסחריים לא היוו משקל מכריע בעיצובה (גם אם היצירה היא, בסופו של דבר, הצלחה מסחרית אדירה) יכולה להיחשב כאמנות. אני אומר משקל מכריע כיוון שכמעט אף יצירת אמנות לא מצליחה לחמוק לגמרי משיקולים מסחריים כאלו או אחרים. האם זאת אמנות טובה או רעה – על זה כבר אפשר להתווכח.

    אני חושב שהתפיסה שעושה חיתוך כל כך מובהק בין בידור לאמנות מתאימה לשוק המוזיקה הישראלי, בה כדי להצליח מסחרית אתה צריך הרבה פעמים להסיר כל שריד של תחכום ואמנותיות כדי לזכות להצלחה מסחרית, ולא לשוק הרחב יותר הקיים דווקא בממלכת הבידור הריקני האמריקאית, בו אמני שוליים יכולים לזכות להתפרנס בכבוד מבלי להתפשר על היצירה שלהם.

    ובנוגע לכך ש"שהעולם מאוכלס במילארדי מבקרי מוזיקה שיודעים "לזהות" חוסר כשרון" – זה אולי נכון, אבל דווקא האינטרנט הוריד באופן ניכר את מינון הביקורות הרעות (ואני לא מתייחס לטוקבקים) – כמה יוצא לך לראות ביקורות רעות בבלוגים? אנשים לא ממש מבזבזים את זמנם בלכתוב על מוזיקה שהם לא אוהבים (מספיק הזמן שביזבזו על לשמוע אותה) – וגם יודעים לתת כבוד לעובדה שהאלבום שהם לא סבלו הוא יצירת המופת של מישהו אחר.

  4. תמונת פרופיל של יוסי

    אם תוכל לומר למי התכוונת או שמא במדובר בידיד דמיוני.

    חוץ מזה, אני לא מאמין שיש בדרן או אמן שלא רוצה להגיע להכרה. של מאות אנשים של חבריו הקרובים או של חברת הנעורים שלו, לא משנה. להכרה מסויימת כולם רוצים להגיע השאלה היא אם הדרך לאותה הכרה (שהיא גם מטרה) משתנה על פי תכתיבי השטח או כאלה שאנשים מחליטים עבורו.

  5. תמונת פרופיל של דור

    המאמר נראה כאילו לקוח מאותו ספר נפלא (למרות שאפשר לחלוק על זה) של מריו ורגס-יוסה. לא בטוח כלל אם זו הייתה כוונת המחבר אבל לפי מיטב הבנתי הידיד הזה יכול להיות כל אחד מהאומנים-בדרנים או המבקרים הנשכניים, או אפילו האמנים היוצרים האמיתיים.

    המשפט האחרון נכון מאוד, ולמען האמת כך גם כל הפוסט.
    שנה טובה.

  6. תמונת פרופיל של נדב אזולאי

    לפעמים אתה עושה לי חשק לעשות בלוג.
    (רוב הזמן, אתה עושה לי חשק לשבור מחשבים)

    יופי יופי יופי של דבר.

  7. תמונת פרופיל של שמוליק

    הגדרה אחרת: אמן הוא מי שיוצר אסתטיקה, במוזיקה, באמנות וויזואלית או במילים. המניעים שלו או ההצלחה אינם חשובים

  8. תמונת פרופיל של זאפודית

    אני מאוד, מאוד שמחה שכתבת את הפוסט הזה, ולו בגלל המשפט "רק אמן אמיתי מפקפק כל חייו בזה שהוא אכן, אמן אמיתי".
    אני חושבת שאני אקח את זה איתי.
    שנטובה, דויד.
    (ספר לי בהזדמנות איך הלך במבחן, וצר לי שלא יכולתי לעזור יותר…)

  9. תמונת פרופיל של ג'יימס

    כתוב בצורה טובה.
    נקודות מעניינות מאוד.
    הכול בזמן, אה?…
    אתה גדול

כתוב תגובה לנדב אזולאי לבטל