שלום לך ידידי.  

שאלת אותי מה ההבדל בין אמן לבדרן, ומה אני חושב על אותם נגנים וירטואוזים ששלחת אותי לראות. אין בי שמץ של יומרה לנסות ולנסח היגדים אוניברסלים שיהיו נכונים לכל היוצרים באשר הם. אבל על עצמי אני יכול לדבר. ואני יכול לנסות ולענות מתוך ההכרות שלי עם עולם הבידור ותחום והיצירה.

כדי לענות לך אני חייב להסביר שבסופו של דבר אנחנו עבדים לגבולות המילים. שום מילה לא תכיל את תהליך היצירה כפי ששום מילה לא תהיה מאושרת דיה כדי לתאר תחושות אושר. אבל בניגוד לפיזיקאים ועורכי דין, ברגשות ומילים אנחנו עובדים בקרוב משוער וזה בסדר. 

לכן אני מניח שהשולחן שעליו אני כותב עכשיו, הוא אותו שולחן שמובן גם לך כשולחן, למרות שהוא בודאי נראה אחרת לחלוטין מהשולחם שמולי. לכן חשוב לי להבהיר מראש ולהסתייג מקביעות חדות. אני יודע שהדיון שלנו הוא בגבולות המילים ובטווח ההכללות (ואם אתה מדבר על יותר מבן אדם אחד אתה תמיד עושה הכללות)  מעבר לכך אני יודע שנתקשה להגיע לעמק השווה בנוגע למה זה יצירה אמיתית, מה זה אמנות, מה זה בדרן ומה זה בכלל אמת. 
נצא מתוך נקודת הנחה שלמרות שהכל סובייקטיבי במידה רבה. עדיין יש דברים שהסובייקטיביות שלהם מושרשת בנפש האדם עד שניתן להגיד עליהם שהם אובייקטיבים. קשה למצוא בן אנוש שיראה פרח פורח, או ילד שזה עתה נולד וליבו לא יתפעם מפלא היצירה. אבל יהיו גם כאלו שיקטפו את הפרח ויהיו כאלו שיתעללו באותו פלא מופלא, רק כמה שנים לאחר לידתו. עדיין, אין המעשה העתידי הופך את הפלא הראשוני לפחות פלאי, רק את האנושי לפחות אנושי.

במשך הרבה שנים שמעתי שוב ושוב שאני לא מסוגל להיות זמר/סולן/גיטריסט וכו'., עדיף שאשאר בתור כותב שירים/גיטריסט/טכנאי הקלטות/ מבקר מוזיקה/אופה עוגיות – לא משנה.העיקר לא לעשות את מה שאתה עושה. יש הקוראים לדיעות כאלו עצות אחיתופל, עבור כל האחיתופלים הללו אותן דעות היו חוות דעת  "מקצועיות".

במקרה שלי התוצאה ברורה, אני התעקשתי לא לשמוע. המשכתי והגעתי למה שהגעתי. אם היית שואל את האחיתופלים אי מניח שחלק היו אומרים – "נו אתה רואה צדקנו.., זה אמן זה?"
אז מי צודק? מי יודע מה נכון ומה לא? ומי יודע מה נכון אפילו לעצמו? קל וחומר לאחרים. יש מתי מעט שיודעים לזהות כשרון אמיתי, אבל מסתבר שהעולם מאוכלס במילארדי מבקרי מוזיקה שיודעים ל"זהות" חוסר כשרון.
כל מי שהולך לעמוד על במה ולבקש מאנשים לשלם כסף עבור הזכות המפוקפת לחלוטין להקשיב לו צריך לדעת שהוא מעמיד את עצמו ואת הכשרון שלו למבחן שוב ושוב ושוב. ככל שתעשה את המבחן הזה יותר פעמים ומול יותר אנשים, אתה בהכרח שם את עצמך במצב שבו אתה מועד להכשל בחלק מהמקרים. הכשלון הזה לא יהיה קל, אך קשה מממנו יהיה לקרוא אותו מעיני המבקר מולך. 
את הצדדים הטובים והרעים של ההייפ חויתי על בשרי.  כל עוד הייתי אמן "וירטואלי" שמזוהה בעיקר באתרי נישה אינטרנטים כמעט ולא נתקלתי בביקורת רעות. אולם מרגע שהמוזיקה שלי התחילה להגיע ליותר אנשים ולמקומות מרכזיים יותר בתקשורת ראיתי תגובות אחרות לחלוטין ביחס למה שאני עושה.
ידעתי את זה לפני כן, אך רק אחרי שנתקלתי בביקורות האלו שוב ושוב הבנתי את העניין ביתר בהירות. ביקורת (טובה ורעה כאחת) מצליחה לפגוע או לגעת בך רק כשהמבקר (ואין זה משנה אם זה כתב ותיק במלודי מייקר או ילדה בת שש ) נוגע בנקודות שבהן אתה לא בטוח בעצמך, משהו שאתה כבר יודע. אך פוחד או מתעקש לא להגיד לעצמך.
לאורך השנים הרבות שיצא לי לעבוד עם יוצרים נתקלתי במעט מאוד אמנים עם בטחון עצמי מופרז אולם הכרתי עשרות בדרנים כאלו. בפער המהותי שבין שתי ההגדרות פרושה התהום הענקית שמבדילה בין האמן לבדרן.
הבדרן מודד את עצמו על פי ההצלחה שלו. לרוב זו הצלחה מספרית. מכירת כך וכך עותקים, השמעות, רינגטונים, אזכורים בגיא פינס, ווטאבר.האמת שלו היא תמיד אחת ויחידה וקלה מאוד לזיהוי – מה שמצליח כמותית  ותו לא. 

אז מה הופך יוצר לאמן ומה הדבר שהופך יצירה לאמנות אמיתית. כשאתה מדבר על נגני חתונות, מוזיקאים מקצועיים ומהוקצעים וכו', מבחינתי הם נופלים לקטגוריה של בדרנים. אנשים שהעשיה שלהם היא בעלת פונקציה מאוד ברורה ומסויימת. פונקציה שכל הוייתה היא לבדר. ובידור אינו רק שמחה, הם יכולים להיות מקוננות מקצועיות שכל מטרתם היא להעציב את האבלים, או מדריך כושר אירובי שעונה לשם די.ג'י שכל מטרתו היא לתזז את כל רמ"ח איבריך ושס"ה גידך.  אבל בכל מקרה זוהי יצירה מונחת מטרה. מכאן אתה עשוי להבין שיש כאן מדרוג מסויים וביקורת על צד אחד או אחר של המשוואה. לא כך היא.

אין שום דבר רע בבידור וכל בר דעת מבין שהעולם הזה בהחלט זקוק לבידור. כשבידור עשוי ברמות הטובות ביותר זה בפרוש יכולה להיות חויה מדהימה אבל זו לא האמת שאני מדבר עליה. רחוק מכך.
בידור מדבר אל החושים בעוד שאמנות מכוונת אל הנשמה שלך. הקליפים של אותם נגנים וירטואוזים שאתה מפנה אותי אליהם הם בידור בעיני. בידור משובח, מרשים ומאוד מאוד כיף, בידור שאני מתענג לחוות ולמרות שאני מאמין לאותם נגנים שזו האמת המוחלטת שלהם שהם מבצעים על הגיטרה, לא הייתי מגדיר את מה שהוא עושה כאמנות.

אולי כאומנות.
אני מאמין לך שהם מכניסים בזה את כל כולם ומנגנים בכל השמחה שיש באצבעותיהם. אך מבחינתי אמן הוא אחד שיוצר משהו מעבר לדבר עצמו. משהו שיש בו איזו אמירה צלילית או ורבאלית שנמצאת בתוך הדבר שהוא עושה שנוגעת בך במקומות שבהם אתה לא רוצה שהיא תיגע.
פה אנו נכנסים אל האיזור האפור שכל השכל והמילים שמוכלות בו לא יכולות לו. שכן, מה היא אותה אמירה? כיצד ניתן לזהות את האומר מול המבדר? האם כל אמירה שווה שיאמרו אותה? האם כל מי שאומר משהו שנאמר כבר מיליון פעם יכול להחשב לאמן?
שאלות מרתקות. שעליהן יש לי הרבה מחשבות אך נדמה לי שזה לוקח אותנו לדיון ענק אחר, דיון על האוטנתי באמנות. דיון על מקומה של אמנות בחיינו, דיון על המהות של אותו דבר חסר הגיון וכל כך לא שימושי אבל הכרחי לקיום האנושי שלנו.

אין לי תשובות מוחלטות לשאלות האלו אך דבר אחד למדתי מנסיוני. האמן האמיתי מודד את עצמו על פי פרמטר אחד ויחיד – האמת שלו. אותה אמת שעל אף שלא מכרה עותק אחד בלבד אינה נתנת לכיפוף . עבורו כל העולם טועה והוא צודק. עבורו הקו העקום שלו הוא הדבר הכי ישר שנעשה אי פעם, עבורו זו תהיה האמת המושלמת במלוא השתקפותה.
לכן למרות שאמן אמיתי יתמיד לפקפק בעצמו שוב ושוב, גם דרך עיני אחרים, בסופו של דבר הוא יעשה רק את מה שנכון בעיניו. אין לו ברירה אחרת.
אין זה אומר שכל מי שחתך את האוזן השניה יהפך מיד לואן גוך. אין זה אומר שאין עשרות בדרנים שמנסים להתחזות לאמנים. אין זה אומר שאין אינפלציה מטורפת בכמות ה"אמנים" וה"הגאונים" שמתגלים חדשות לבקרים מתחת כל מייספייס רענן.

אולם תבחן היטב את היוצרים שמולכם. ניתן לראות מי נושא את האמת בידיו כדבר היקר לו מכל, כאיבר הפגיע ביותר בגופו. ובמקביל נתן לראות ומי משאיר את האמת שלו בפחי האשפה לאורך כל הדרך אל סניף הבנק הקרוב לליבו.  
נגן הג'אז סטיב סוואלו אמר פעם משפט שנחרט במוחי -"אם אתה רוצה להיות מוזיקאי, אל תעשה את זה. זו עבודה תובענית ובעייתית מאוד עם שעות בלתי אפשריות וממש ממש מעט כסף, אבל אם אתה חייב להיות מוזיקאי – אז אתה פשוט חייב וזה כבר לא משנה כל השאר."
בכל רחוב ללא מוצא שאליו נקלעתי בדרכי, שאלתי את עצמי רק שאלה אחת  – "האם יש לי ברירה או שמא עלי לשבור את הקיר הזה שוב ושוב עד שאעבור אותו?"

מאחר ואני כאן וגם אתה כאן, אתם בודאי מנחש את התשובה. אולם אין זה אומר שגם בפעם הבאה היא תהיה זהה. אני מניח שזהו מלכוד-22 של כל האמנים אמיתיים באשר הם.

רק אמן אמיתי מפקפק כל חייו בזה שהוא אכן, אמן אמיתי.

 

תודה לך ושנה טובה.