היאנג-גודס היו ההבטחה הגדולה של תחילת שנות התשעים. להקה שעשתה מוזיקת גיטרות עוצמתית בעזרת סמפלרים מתופף חי וסולן כריזמטי בעל קול אדיר. הגודס יצרו מוזיקה בשרנית קברטית בלוזית ועתידנית כמעין גרסא אולטרה מודרנית של הדורס. היה נדמה שזה רק  עניין של זמן עד שאמריקה תפול שדודה לפני ההרכב השוויצרי המוזר. אבל זה לא קרה.  האמריקאים לא ידעו איך לאכול את הלהקה שנשמעה כמו הבי מטאל תעשייתי ונראו כמו שלישיית אורגן של בר-מצוות.

אחרי כשלונו המסחרי של תקליטם המבריק T.V. SKY עזבו הגודס את חברת התקליטים האמריקאית שלהם וחזרו לכור מחצבתם התרבותי באירופה.  בשנים האחרונות הגודס מוציאים לחלל העולם בעיקר פרוייקטים אמביינטים די מעניינים שלא מזכירים בכלום את הלהקה ההיא מפעם. והתקליט החדש שלהם "מוזיקה לעננים מלאכותיים"  הוא עוד צעד בכיוון הזה. מוזיקת האמביינט שלהם לא תנוגן בקפה דל מאר באיביזה, והם יותר קרובים למחקרים על היחסים בין גלי קול לחלל וזמן של בראיין אינו משנות השבעים מאשר לדיסקים של "שפונגל ". הדיסק הנוכחי הוא תוצר של מסע שערך סולן ההרכב פראנץ טרייכלר אל יערות הגשם של האמזונוס ואת הצלילים שהוא לכד שם ערכו האלים הצעירים באולפנם השוויצרי לאודיו  קולאז' רוחש ואווירתי. דווקא בגלל הרקע המיוחד של היאנגודס ציפית לתקליט אמביינט קצת יותר יחודי שאולי יקח את המאזין אל מקומות חדשים, אולם התקליט הזה מפתיע בעיקר בגלל הכיוון הכמעט ניו אייג'י שלו. טייכר איננו קולניאליסט נאור הבא למקם את רחשי יערות הגשם בהקשר של מוזיקת מעליות.  רחוק מזה, אולם על התקליט שוררת לראשונה אצל היאנגודס תחושה שבסרט הזה כבר היינו וזה רע מאוד כשזה בא מהרכב יחודי שכזה.