את הטקסט שלפניכם כתבתי בשבת שחלפה, שלושה ימים לפני הבחירות. כתבתי אותו עבור כמה חברים שביקשו את הבנתי, ושלחתי לעוד כמה א.נשים שחשבתי שימצאו בזה עניין. לא פרסמתי, כי אני לא נביא, אבל כן רציתי לראות כמה אני מבין את מה שראיתי. הוא מתפרסם עכשיו כפי שנכתב, בתיקוני לשון קלים ועדכון מיום הבחירות עצמו.
אינני פרשן פוליטי. אף פעם לא ראיתי את עצמי כמי ש"יודע" מה רחש וכחש הלב הציבורי. אך בארבע השנים האחרונות הייתי עיתונאי במעמד ייחודי: באתי אחרי החדשות, הקשבתי וכתבתי את הסיפור שנותר. זה הוביל אותי לפגוש מאות אנשים בכל רחבי הארץ הזו, רובם המכריע אנשים טובים במובן המקורי של המילה, כאלו שרוצים את הטוב להם ולסביבתם.
למדתי לא לשאול ״למי אתה מצביע?״ זה מצמצם וסוגר אנשים. אישית אני חושב שמפלגה זה דייט ליום הבחירות ואחרי זה אין לי יחסים עימה. אבל כן שאלתי מרואיינים, עוד לפני השבעה באוקטובר, וביתר שאת אחריו – מה, מכל הנושאים הבוערים במציאות הישראלית, מטה את הבחירה הפוליטית שלך? האם אתה מצביע בעד משהו או נגד משהו? והאם אתה מצביע כמו הוריך או בניגוד להם? לא דיברתי על ימין ושמאל, מפלגות ואישים. לא כדי להטות ולהסוות אלא כי הסתקרנתי להבין את תהליכי הבחירה של הישראלים,. מה הופך את דילמות החיים שלהם לפתק בקלפי.
ילדי השבט
המסקנות מהסקר הלא-מדעי בעליל הזה היו ברורות: ישראלים מצביעים רגשית, ואיפה שהם חושבים שהשבט שלהם נמצא. אף שכמעט כולם התנגדו להגדרה "אני מצביע כמו ההורים שלי", רוב הישראלים הם ילדי שבט. גם כשהם זזים בקלפי, הם ילכו רחוק לכל היותר עד האוהל הבא בשבט.
לכן השאלה כמה קולות יקבלו מושגים אמורפיים כמו "הימין" או "השמאל" צריכה להיבדק דמוגרפית ולא אידיאולוגית. גם התהייה על חלוקת הקולות בתוך "גוש השינוי", למשל, אינה מהותית מבחינתי: רוב השבט מצביע עם השבט, ולכן המנדטים אולי מתחלקים אחרת, אבל המספר נשאר דומה.
כל זה נכון כל עוד אנחנו לא מדברים על פקטור אחד שהלך והתברר לי כמרכזי עם השנים: ביבי, שלהבנתי מהווה גורם נפרד בתוך מערכת הבחירות.
הצגתו של ביבי כמקור כל הבעיות בעולם יצרה תופעה הפוכה: התבצרות והתגוננות גם לאחר השבעה באוקטובר. כך נוצרה תופעה ייחודית לפוליטיקה בישראל: אנשים שבכל מהותם רוצים שינוי במדינה, ביטחון או שיפור במעמדם הכלכלי, ובכל זאת מצביעים עבור מי שגם הם רואים בו אחראי לעניין.
אם כך, היכן נמצאים הקולות הסמויים מהעין, אלה שנעים בין הגושים ושהם המפתח לשינוי שיקבע את תוצאות הבחירות? עליהם אני רוצה לדבר, ושוב מתוך הניסיון שלי בלבד בשנים האחרונות.
משבר אנשי הסבבים
מכל הקהלים בבחירות האלה, הקהל המעניין ביותר, ולדעתי גם המפתח לבחירות, הוא קהל "הסבבים": אלה שחטפו לאורך שני עשורים, עד שיא הכאב בשבעה באוקטובר.
הקיבוצים, המושבים, שדרות, אופקים, אשקלון ונתיבות היו תמיד אניגמה: אם אתם חוטפים, למה אתם ממשיכים להצביע שוב ושוב לאותן מפלגות? התשובות היו "90 אחוז גן עדן, 10 אחוז גיהנום", כישוף הקלפי וכדומה. בפועל נוצרה סטגנציה מסוימת, ייאוש של "אין אחרת", לצד התחושה שהמצב ימשיך להיות מנוהל מכאן ועד סוף הגדר.
השבעה באוקטובר טרף הרבה יותר מקלפים. הפגיעה הייתה נוראית מכל סבב.
כשהסתובבתי בין המפונים אחרי השבעה באוקטובר, שמתי לב שבקיבוצים רובם הסתגרו באבלם הפרטי, גם לאחר שעבר זמן. כשחזרתי שוב, ראיתי שמבחינה ציבורית לא היה דיון מהותי על דרכם הפוליטית. פה ושם בשולי העניין, היו מעטים שהודו בפניי, בשיחות פרטיות ולא לציטוט, שהאירוע שינה לא רק את חייהם אלא גם את דעתם הפוליטית ממחנה למחנה. לפחות רשמית, הרוב לא שינו את עמדתם.
בשיחות עם צעירי העוטף עלתה תמונה אחרת לחלוטין. רבים מהם קיוו למנהיגות תקיפה יותר מבחינה ביטחונית ומול עזה. צעירי הקיבוצים העדיפו את הבית שלהם על פני הבתים של עזה.
איך הם יצביעו הפעם, בבחירות הראשונות שלהם? זו שאלה מרתקת. האם המטוטלת השבטית תיישר אותם? נדמה שהם נותרו ללא מחנה פוליטי, לכן הם נמצאים בלב ההתלבטות בין להישאר ״ילד שבט״ לבין מציאות חדשה. אם יש קהל שעשוי לזוז ממחנה למחנה – הוא כאן.
לצידם נמצאים המפונים משדרות ומאשקלון, וגם מי שלא פונו מאופקים ומנתיבות. זה קהל מסורתי, שקולו הוא קול השבט והמסורת. גם אם הם יכלו "להכיל" את הסבבים, השבעה באוקטובר היה אירוע מכונן עבורם. הצריבה הייתה כה קשה, שהם נשבעו בפניי בקולניות זועמת שלעולם לא יצביעו עוד ביבי. לא הליכוד, אלא ביבי. וזו הבחנה חשובה.
כשהסתובבתי שם אחרי האסון, ראיתי את זה בעיניים שלהם: את תחושת הבגידה, האכזבה והתסכול. להערכתי, אילו נערכו בחירות בשנה הראשונה שאחרי השבעה באוקטובר, הליכוד לא היה מקבל מספר דו-ספרתי של מנדטים.
עברו ארבע שנים. ייתכן שזו ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו: לשמר ממשלה פועלת כמעט בלי תוצאות נלוות מהאסון הגדול ביותר שהיה כאן. מאחר שחזרתי אל אותן קהילות שנה אחר שנה, ראיתי איך לאט לאט הקפיץ המשוחרר חוזר לאחור. יותר ויותר קולות שבו ואמרו שנכון, הוא האחראי למחדל, אבל מאז השבעה באוקטובר הוא תפקד כראש ממשלה מצוין, למעשה ״הטוב ביותר שהיה אי פעם״. ההצלחות במלחמה מול איראן, חיזבאללה וחמאס נתפסו כשינוי מהותי בגישה של ראש הממשלה ההססן מפעם.
"נכון, הוא היה ראש ממשלה לא טוב לפני זה", אמרה אחת מהן, "אבל האחרים לא מספיק טובים כמוהו. עדיף מישהו שתיקן מאשר מישהו שלא יכול בכלל."
גם בתוך הקהילות המסורתיות והפריפריאליות, היו הרבה שלא שכחו לביבי את השבעה באוקטובר. הם הקהל שזז בתוך השבט, או למה שנראה להם כאותו השבט – אייזנקוט.
אייזנקוט התחיל את הקמפיין שלו במצב אידאלי. עבור מאות אלפים הוא היה בדיוק מה שישראל צריכה בזמן ובמקום הזה. רמטכ״ל, אב שכול, מוצא מזרחי, ותדמית של מנהיג מהשכונה – כריזמה של דוד, דווקא היתה לטובה, האנטי-תזה המוחלטת לנתניהו. אייזנקוט שידר שהוא אחד שבא לעבוד.
הרבה צעירים אמרו לי שהם הולכים להצביע לאייזנקוט "כנגד ביבי". זה אחד הסממנים הטובים לנבא הצלחה, ובכל זאת הרבה מהצעירים האלו חשים שהצבעה לאייזנקוט היא הצבעה לשבט ההורים שלהם. מבחינתם, אייזנקוט הוא גם ימין וגם שמאל. הוא פשוט אחר, שונה מהגישה של בנימין נתניהו והליכוד.
אלא שמרוב רצון לרצות את כל הקהלים, הקמפיין שלו נותר עמום. וכשאתה עמום, תאוריות קונספירציה יושבות עליך בקלות רבה יותר. עם הזמן התברר שהדוד הטוב לא ממש מצליח לייצר משוואת מנהיגות ברורה: מה העקרונות שמפעילים אותו ומה הוא כן יעשה. בנוסף לכך אייזנקוט אוגף משני צדדיו – נתניהו המובן מאליו, ובנט התזזיתי שבלע את יש עתיד, ובמקום לחפש את החיבור לקואליציה גדולה עם אייזנקוט התנהג כאילו הוא ראש הממשלה הבא. החדות הזו היתה מה שאייזנקוט היה צריך לצידו – או מאחוריו. וזה דקר אותו עד שהאוויר החל לצאת והמנדטים להיעלם. פתאום שמעת דיבורים על גושים וחישובי רווח ותועלת, על זה שבנט מנהיג יותר נכון לזמן ולמקום. לא ברור מה יהיו תוצאות הבחירות, אבל כבר עכשיו נראה שבנט עשה לשמאל הציוני את מה שהוא עשה לציונות הדתית: פרק אותה מבפנים, עד שהמרכז הפך לשוליים, ולא נותר כיוון ברור לאן כל זה נוסע.
החרדים: "נתניהו בכיס שלנו"
החרדים ניצלו את המצב הפוליטי האנוש של נתניהו אחרי השבעה באוקטובר. זו לא הערכה, זה נאמר לי שוב ושוב בגלוי ובהתהדרות ברורה: "נתניהו בכיס שלנו". אגב, זה התחיל הרבה לפני השבעה באוקטובר. נתניהו היה ״האופנוען, מעשן הסיגרים ובועל הגויות״ אבל עם טוויסט. החרדים הקרינו עליו את הילת הדוד הפרוע שכולם מעריצים ואוהבים לעשות עליו סיבוב. נתניהו היה עבור החרדים ״הפושטק – שלנו״. הם ידעו היטב שהוא מורח אותם בחמאה, אבל הם אהבו את הטעם כל עוד זה היה לטובתם.
במקרים שבהם נתניהו ניסה לתמרן את החרדים ולהוליך אותם שולל, הם לא קנו את זה. עם כל ההערצה שלהם, הם לא הסתנוורו מבוהק גלגלי האופנוע. החרדים הפרגמטיים הכירו את הסחורה היטב, ויוצאים מנקודת הנחה שביבי לא אמין ושההבטחות שלו כתובות על מי נהר הגנגס או הגנץ.
בשום מקום הדבר לא בולט יותר מאשר במשבר הגיוס ובהתנהלות של החרדים אל מול המשבר הגדול ביותר בתולדותיהם. אפקט ״נתניהו בכיס״ יצר התנהלות כוחנית ומבטלת של מנהיגי הציבור החרדי, שעוררה את הצרימה הגדולה ביותר לעיני הציבור החילוני.
בהתחלה חשבתי שזה באג הרהב, אלא אז גיליתי שזה פיצ׳ר ערמומי. למדיניות ״האצבע במצלמה״ הייתה מטרה ברורה: לעצבן כמה שיותר את היאיר הנוכחי (גולן), שכמו היאיר הקודם (לפיד) הפך לאנטיכרייסט התורני שאיחד את המחנה יותר מכל.
ככל שדיברתי עם יותר ויותר חרדים וחרדיות, הבנתי מה המדיניות הזו משרתת. החרדיות היא חברה מגוונת מאוד, ליטאים, חסידים, אשכנזים וספרדים, וכל קבוצה מכילה המון תתי-קבוצות. אבל הסוד הכמוס של כלל החברה החרדית הוא שכמו האימפריה הרומית (והם לא יאהבו את הדימוי הזה), גם החרדיות נראית בשיא כוחה הרבה אחרי שהחברה הזו התפוררה מבפנים, עמוק וקשה.
בכל הפגישות שלי עם אנשים מהחברה החרדית נכחו שני דברים. האחד, הפחד מהצד השני ומעוצמת ה"נאצים" היהודיים שישמידו את עולם התורה, ומנהיגים כמו יאיר גולן ויאיר לפיד שיחקו היישר לידיהם של החרדים במובן הזה. אך האמירה השנייה והיותר משמעותית כוונה כלפי חרדים אחרים וקבעה: ״הם כבר לא חרדים באמת״.
כל מי שהיה בפורום של טהרנים מכיר את התופעה. כשמתחילים לבדוק מי "באמת" הדבר עצמו ומי לא, זה סימן מצוין לכך שהקבוצה בדרך להתפרד ולהתפרק.
הרבה לפני השבעה באוקטובר, ישבתי בסעודת מצווה לאחד מגבירי העיירה. כל המי ומי של האליטה החרדית נכחו שם. האדם שישב לצידי הביט בשמנה וסלתה ואמר: "תביט על כל אלו כאן מסביב. הם כבר לא חרדים, כל מה שמעניין אותם זה חליפות איטלקיות ואיקאה. אני היחיד שמוכן לחיות כאן בדירת שני חדרים עם עשרה ילדים." אמר, והביט בגולדקנופף, מדושן העונג, שישב מולנו. הרבה לפני שמישהו בציבור הרחב ידע לבטא את שמו.
לפי חלק מההערכות, שיעור לא מבוטל מהחברה החרדית יוצא בשאלה. זה נושא קשה מאוד למדידה, אך לפי נתוני עמותת "יוצאים לשינוי", המבוססים על המפקד הלאומי, כ-15% מהגברים החרדים הצעירים וכ-12% מהנשים עוזבים את החברה החרדית עד גיל 30, וזה רק בצורה גלויה. לתמונה הזו צריך להוסיף את החרדים הישראלים הסמויים מהעין: אלה שחיים בתוך הרצף החרדי, סובלים קשות ממגבלות העולם הזה ויוצאים ממנו לאט לאט, בלי לעזוב אותו כליל. רבים מהחרדים כיום מחזיקים שני טלפונים: אחד כשר, "למען ייראו ויעזבו אותי בשקט", והשני – טלפון חכם, וכמה שיותר, כדי להיות מחוברים.
גדולי החברה החרדית יודעים זאת היטב, ולכן הם מנצלים את המאבק על הגיוס כדי לאחד את החרדים מפני הסכנה, ולכן הם הקצינו את מדיניות הפקקים על כביש 4. יותר משזה מיועד לציבור הרחב, זה היה צעד פנים-קהילתי לייצר אויב משותף שיחזיק את הפיגומים המתמוטטים. משיחות עם אנשים עלתה שוב ושוב התמונה שהחרדים עם הסוסים, וללא היסוסים, כבר ברחו החוצה מהאורווה. "נמות ולא נתגייס" היא סיסמה של אנשי קצה שמנסים לסנדל את הרוב. אני מעריך שבעוד חמש עד עשר שנים, בהסדרים כאלה ואחרים, רוב החרדים יתגייסו לצה"ל, ותיווצר כאן חרדיות חדשה: ישראלית, לאומית, שלוקחת חלק במשחק החברתי. בינתיים, מנהיגי החרדים הבינו את חוקי המשחק, ובכל פעם מחדש הטרילו את התקשורת הישראלית, שחיממה את מנהיגי "האנטי-חרדים".
אלא שעל כביש 4 הבוער, החרדים ניסרו את הענף שעליו ישבו והבלוף שלהם נחשף. הרבה חרדים הסבירו לי שהם חלק מרוב גדול בהרבה ממספרם – הרוב היהודי. מבחינת החרדים, הם היו ראש החץ המתנשא, בברית עם אנשי התורה והדת – המתנחלים והמסורתיים. אם חשבתם שחרדים מזלזלים בחילוניים, דברו איתם פעם על אנשי הכיפות הסרוגות. אותם הם רואים כטיפשים חסרי תקנה, שהמירו את הדת במדינה. ״כשדתי לאומי מקבל דו״ח על מהירות מופרזת מהמשטרה, הוא הולך לטבול במקווה לפני שהוא משלם אותו״, התפקע מצחוק עסקן חרדי באוזניי.
אם לא הבנתם את הבדיחה, היא בדיוק בשבילכם. החרדי לעג לדתי הלאומי ששם את המדינה כקדושה בעיניו, עד שהוא צריך להיטהר לפני שהמדינה דופקת לו דו״ח.
הבדיחה הקטנה הזו לימדה אותי משהו עמוק על תפיסת העולם הפנימית של שכבת החרדים הבוגרת, כאלו שהפכו את מדינת ישראל מחילול הקודש לעוד מדינת גויים שניתן לנצל, וכמה שיותר. כשהחילוניים שאלו איך החרדים לא מתביישים, הם לא הבינו את השינוי שעברו מנהיגי החברה החרדית מאז קום המדינה: מדחייה מוחלטת, ועד פלבול עיניים ופלפול הצ׳ולנט. מדינת היהודים הייתה לפריץ, ולמי אכפת איך הפריץ מחלק את כספו?
אלא שלא לעולם חוסן. הגישה הזו נתמכה בהבנה שגם בבית הפריץ יש להם משתפי פעולה מתחת לכיפה. מנהיגי הציבור החרדי ניהלו את המאבק הציבורי מול גוש ה"ישראליות קודמת ליהדות", כלומר השמאל הליברלי-חילוני, אבל על הדרך הם לא שמו לב שהם מאבדים את שני הקהלים שהיו אצלם בכיס מבחינתם. מנהיגי הציבור החרדי נתנו גט כריתות לכיפות הסרוגות, וחשוב מכך – למסורתיים.
על הסמוטריצ'ים הם השתינו מהמקפצה. מבחינתם הוא נמצא בכיס של נתניהו, שנמצא ממילא בכיס שלהם, אז אין מה לדאוג.
אבל החטא הגדול שלהם היה הגט שהם נתנו לקהל המסורתי. אותו קהל שידע להכיל בגדים חושפניים ונישוק תמונת הבאבא סאלי באותה חתונה, החל להיפגע יותר ויותר מההתנהלות המתנשאת של החרדים, ובמיוחד – ש"ס.
ש״ס תמיד גייסה אליה רבים מתוך הציבור המסורתי. אלא שהפעם אריה דרעי יגלה שלהיות במטבחון הפוליטי ולהתגאות בנכדים שלא משרתים זה לא הולך ביחד אצל המסורתיים. אם ש"ס תשמור על כוחה, זה יהיה הישג עצום. אני מעריך שהיא תיפגע קשות מההתנהלות ה"אגודאית" שלה ותאבד הרבה מכוחה.
אם יש לש"ס תקווה כלשהי, היא טמונה בכמות הילדים העצומה שהיא אפשרה למצביעיה לגדל, בתמיכת הקופה הציבורית. די להביט כמה התעסקה ש״ס במוסדות הרבנים העירוניים כדי להבין היכן נמצא הכסף הגדול. שירותי הדת היו היעד הראשוני של המינויים במועצות הדתיות, מאחראי עירוב עירוני (אחראים על שלמות החוט שמקיף את העיר כדי שיוכלו ללכת בשבת עם דברים מבית לבית) ועד אינפלציה של משגיחי כשרות. כאן המספרים פשוטים. סבתי הצביעה ש"ס כי הייתה מסורתית, ובגלל הרב עובדיה. גם היא וגם הרב נפטרו מהעולם. אבל לסבתי יש 14 נכדים ו-40 נינים, ולמעלה מ-30 מתוכם הם חרדים-ספרדים.
כאן המאבק הוא בין הדמוגרפיה של המסורתיים לבין זו של החרדים. בדור הזה החרדים עוד מנצחים איכשהו, אבל גם אצל החרדים הספרדים (והליטאים) יש ירידה חדה בכמות הילדים בדור הרביעי. למעשה, ספק רב בעיניי אם 30 הנינים החרדים של סבתי יצליחו להוליד מספר דומה של צאצאים חרדים. העובדות הן שכ-10 מהם מתקרבים לגיל 30, והם לא מצליחים להתחתן, ובטח שלא להביא ילדים.
למה? התשובה המפתעה היא הצלחת יתר! החברה החרדית לא התכוננה להצלחה הגדולה שלה. בארבעים השנים האחרונות החברה החרדית פעלה כפירמידה רב-דורית, שבה כל דור צריך להחזיק כמות כפולה ומכופלת של ילדים. דור ההורים הנוכחי לא מסוגל לעמוד בחוקי הווארט (מסיבת האירוסין בשידוך החרדי, שבה נסגרות ההתחייבויות הכלכליות של המשפחות: דירה לזוג הצעיר, חתונה ותמיכה שוטפת). בנוסף, דור הצעירים הבין שהוא לא מסוגל ולא רוצה להיות משועבד לשמחת גידול ילדים בעוני תורני. הם רוצים איקאה. אל תאמינו לי; לכו לבדוק אילו דירות בונים הקבלנים עבור הקהילות החרדיות בנתיבות. שם מתגלה השינוי: המרפסת הפכה לחשובה יותר מהחדר החמישי.
אם כן, איזו תנועה תהיה כאן? המחשבה שחרדים יהפכו לליברלים ברגע שיצאו מחסות הרבנים היא מגוחכת. החרדים הספרדים הם עתודות הלאומיות היהודית בישראל. אני מעריך שהתנועה של החרדים החוצה תתרום בעיקר לליכוד ולבן גביר. את מה שביבי איבד בשבעה באוקטובר, ימלאו מאוכזבי ש״ס. תבדקו אותי: תסתכלו על מספר הקולות של הליכוד ובן גביר בנתיבות, באלעד, ברכסים ובבני ברק אחרי הבחירות. אל תתפתו לחרדי טוויטר שמאלנים מטרילים. רוב החרדים, גם כשהם מעזים לצאת מחוץ לחרדיות, נשארים במחנה היהודי של מדינת ישראל.
משבר הגיוס החרדי הוביל את הציבור הדתי-לאומי למשבר קשה שכמעט לא מדברים עליו בתקשורת: אין להם למי להצביע. סמוטריץ' ובן גביר בגדו בנושאי הנטל עם החרדים, ובגדול. המקום היחיד שבו יכלו למצוא את עצמם היה אצל הנדל או וינטר.
הנדל ווינטר יכלו לגרוף את הקופה יחד ולהיות מפלגה של עשרה מנדטים אם היו מתאחדים. הנושא שלהם היה ראוי, האמירה שלהם ברורה. אבל שניהם עשו את אותה טעות: איישו רשימה חסרת היגיון לקהל הבחירה שלהם. הנדל הלך עם זליכה ועינת וילף. במקום שווילף המבריקה תוביל את הקמפיין עם מחשבה חדשה על הסדר הישראלי החדש – פנימית וחיצונית, הקמפיין שלהם מתמקד בכך שהם הפתעת הבחירות על פי חרטוטים פנימיים. הקמפיין של הנדל לא דיבר אל ליבת מרכז המאוכזבים – הדתיים הלאומיים והמסורתיים. גם וינטר עשה הימור גדול באיוש הרשימה שלו. הוא קרא נכון את המאוכזבים מהברית עם החרדים בקרב הדתיים-הלאומיים והמסורתיים, אבל ניסה לפנות גם לכלל "עמך ישראל", שעליו בנו ליברמן והמילואימניקים. לדעתי, כל מה שווינטר היה צריך לעשות כדי להיכנס לכנסת הוא לקחת אנשי מיינסטרים דתיים-לאומיים מהבורגנים של גבעת שמואל ואפרת, ולא לדבר על התמסרות לנתניהו בשום צורה.
ההימור שלו על "עמך ישראל" שיחק מעולה לליכוד, שהלכו על הראש של וינטר בעקבים דוקרים ובקמפיין בלי רחמים שניגח אותו על כך שמספר שתיים ברשימתו ערבי. לצערי ולהערכתי, הטפלון הלא ברור של הנדל לא יעבור את אחוז החסימה. והלוואי שאני טועה, שכן הייתי שמח אם עינת וילף הייתה בכנסת.
מה שמותיר את וינטר לדמם על הגדר. יש לו סיכוי קטן להיכנס לכנסת, אם הוא יתמצב ברגע האחרון כהצבעת אנטי של דור הצעירים מהציונות הדתית, והמסורתיים שחושבים שבן גביר לא עשה מספיק (אוהו כמה מאוכזבי בן גביר פגשתי). והכל מהסיבה הפשוטה שהליכוד, סמוטריץ' ובן גביר הותירו קהל עצום שמאוכזב מהכניעה לחרדים, וללא כתובת ברורה בציונות הדתית והמשרתת.
מהבחינה הזו, לדעתי ליברמן עשה את המהלך החכם ביותר של הבחירות האלה: אמר "חרדים", וזהו. לא צריך יותר מזה כדי לשכנע את מצביעי ה"נגד חרדים". האם זה ישכנע את הציונות הדתית? מסופקני. את המסורתיים? להערכתי לא. התשתית הרחבה של ליברמן לא יציבה או ברורה מספיק כדי לגרום למצביע מסורתי או דתי-לאומי לחצות את הכביש אל החנות המוזרה שלו, שמוכרת קצת מכל דבר ובעיקר חתולים בשקיות שקופות. אני מעריך שמדיניות העמימות שלו תשמר את כוחו, ואולי תגדיל אותו במקצת, בזכות צעירים שהשבט קטן על מידותיהם בהצבעה ראשונה, אבל זה יבוא בעיקר על חשבון גוש השינוי.
מה קורה בליכוד?
לצערי לא בטוח שנשארה מפלגה כזו. תורידו ממנה את ביבי, ומה תקבלו? 15 מנדטים? 10 ? אחוז החסימה? שנות ביבי היו שנות שיא למפלגה, אבל פכו את הליכוד ממפלגת שלטון והנהגה עקרונית, ומהותית, למפלגת המנהיג.
העובדה שאין לליכוד מצע מבהירה טוב מכול את התחושה שכל המערכת הפוליטית הישראלית היא פירמידה שעומדת על ביבי. המצע הוא ביבי, וביבי הוא המצע.
בתוך כל המהומה העצומה של המאבק על שינוי מערכת המשפט, חוק הגיוס ולקחי השבעה באוקטובר, נשכחה העובדה שכל ענייני הליבה שמדינת ישראל מוצאת את עצמה קרועה בתוכם יכלו להיפתר על ידי ממשלת מרכז מהותית, שכן גוש המרכז הוא הגוש הגדול ביותר במדינה. תוציאו לרגע את ביבי מהמשחק ותשאלו כמה שונים ערכי הליכוד, אייזנקוט, בנט, לפיד, ליברמן, המילואימניקים, ובמידה מסוימת גם וינטר? לא הרבה. ואני עוד משאיר את הדמוקרטים ובן גביר מחוץ לתמונה.
טוב או רע, זה עניין אישי. אבל אין ספק שהמחסום הגדול ביותר ליצירת קואליציות מרכז חדשות ולפתיחת החסמים בפוליטיקה הישראלית הוא – ביבי. מה יקרה בעוד כמה ימים בבחירות עצמן? כל הגופים שתלויים בו – החרדים, והמתנחלים סמוטריץ׳ ובן גביר – יעשו הכל בשביל שהמצב יישאר. אבל ביבי כמו ביבי ימשיך לעקוץ את המחנה שנושא אותו, הוא לא יכול אחרת. הליכוד לא יתמוטט כליל ויקבל מספר מנדטים גדול יחסית, אבל אלו מנדטים שהוא יעקוץ מהמחנה שלו ומהגוש, כך שבסופו של דבר האחריות על השבעה באוקטובר תתפזר על המחנה כולו. אני לא בטוח שזה יאפשר הקמת ממשלה בראשותו, גם אם הוא יהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. ההישג ייראה מבחוץ כהישג גדול, אולם אם קראתם עד כה, תבינו שהקושי להקים ממשלה הוא בסך הכל תולדה של משבר הגיוס, גט הכריתות של ש״ס למסורתיים, וחוסר היכולת של החרדים להיגמל ממדיניות האצבע בעין. שאלת השאלות היא כמה מסורתיים יעברו מהליכוד אל אייזנקוט, וכמה צעירים יצליחו להתחבר לווינטר, להכניס אותו לכנסת וליצור תנועה בין השבטים, כך שהחוגה תזוז מהותית לצד אחד, מעבר לדמוקרטיה של דמוגרפיה.
החברה הבדואית בנגב
בשנים האחרונות הקפדתי לסקר את החברה הבדואית בדרום, ומתוך כך הגעתי כמה שיותר לתוך הערים והיישובים הבדואיים בדרום. היה לי ברור שמשהו מהותי קורה בתוך החברה הזו, אבל חשתי שלא ידעתי לשים את האצבע על מה בדיוק. לכן הצעתי שביום הבחירות אלך לסקר את הקלפיות הבדואיות והפזורה. במערכת ישראל היום, אהבו את הרעיון, וכך קרה שהתמונה התבהרה לי בבוקר יום הבחירות. הבדואים, והערבים, רוצים להיות חלק מהמשחק הישראלי. מדיניות ההריסות של בן גביר שימשה קטליזטור מעולה לקידום כניסת החברה הבדואית לתוך מגרש הפוליטיקה הישראלי. לא ברור לאן המהלך הזה מוביל, אבל מי שקורא את הכתבות שלי יודע שבשנים האחרונות עוברת החברה הבדואית שינויי עומק, בדיוק כמו החרדים: מה שרואים בחוץ לא מספר על השינויים בפנים.
הכתבה שכתבתי מבוקר יום הבחירות בשגב שלום, שפורסמה ב"ישראל היום" עוד לפני סגירת הקלפיות: "הימין סגר עלינו את הדלת": הקולות משגב שלום ביום הבחירות
ומחר תתפרסם כתבת הצבע הגדולה. על המסע בעוטף הקלפיות