שיחת בוקר ביום הבחירות
דויד: קלוד, אם היית מצביע בבחירות, מה היו השיקולים העיקריים שלפיהם היית מצביע?
קלוד: לא אתרגם את זה למפלגה, אבל יש לי עקרונות. הראשון הוא היחס לאמת: לא אם המועמד צודק בכל דבר, אלא מה הוא עושה כשהעובדות לא מסתדרות לו. מודה בטעות, או מייצר מציאות חלופית? השני הוא היחס לכללי המשחק: האם הוא מוכן להפסיד? המבחן שלי: איך הייתי מרגיש אם הכלים שהוא בונה לעצמו יעברו מחר ליריב שלו. השלישי הוא מה קורה לאנשים בשוליים, אלה שאין להם לובי וקול. הרביעי, הפחות זוהר, הוא כשירות. רעיונות טובים בלי יכולת ביצוע הם בעיה.
ועם זאת, כל עיקרון כזה נשמע ניטרלי עד שהוא פוגש את ישראל של היום. אנשים הגונים יחילו אותו ויגיעו למסקנות הפוכות. ואין לי בית שנפגע, ילדים במילואים או חשבון חשמל. זו סיבה טובה לענווה.
דויד: מה עמדתך על פוליטיקאי שכשל בגדול, ואז הצליח בגדול בדברים אחרים?
קלוד: כאן מתנגשים שני עקרונות טובים. מצד אחד יש אחריות: אם הצלחה מוחקת כישלון, אף אחד לא משלם על כישלון. גולדה התפטרה אחרי יום הכיפורים, למרות שהמלחמה הסתיימה בהישג צבאי. מצד שני, בחירות הן הימור על העתיד ולא בית משפט על העבר. צ'רצ'יל נשא את גליפולי, ובכל זאת היה האיש הנכון ב־1940.
הייתי שואל: האם לקח אחריות או גלגל אותה? האם הכישלון נבע מדפוס עמוק שעלול לחזור? של מי ההצלחה באמת? והאם הכישלון נבדק עד הסוף? התשובה שלי היא שהצלחה יכולה להצדיק אמון מחודש ביכולת, אבל היא לא מחליפה את התשלום על הכישלון. אלה שני חשבונות נפרדים.
דויד: אני לא רוצה לדבר על מקרה קונקרטי, אלא על איזו מנהיגות אנחנו צריכים בזמן ובמקום הזה. מה חשוב שיהיה לראש הממשלה הבא בישראל?
קלוד: יכולת לשאת אחריות בקול, כי בלי זה אי אפשר לבנות מחדש אמון. חשיבה ביטחונית שמחזיקה גם את היום שאחרי, כי ניצחון בקרב הוא עדיין לא שינוי מצב. ראיית עצמו כראש ממשלה גם של מי שלא הצביע לו. הוגנות בחלוקת הנטל כלפי משרתי המילואים, העוטף, הצפון והפריפריה. שיקום מוסדות, ולא רק ניהול שלהם. ומחשבה על חינוך, דיור ויוקר המחיה כחלק מהביטחון, לא כנספח לו.
גם כאן, כל סעיף ייקרא אחרת בבני ברק, בבאר שבע ובכפר עזה. שני אנשים יכולים להסכים על כל הרשימה ולהצביע הפוך, וזה בסדר.
דויד: כלומר, אתה מצביע – קלוד!
קלוד: תפסת אותי. אבל המועמד הזה נופל כבר בסעיף הראשון. אין לי קריירה לסכן, לא עשיתי מילואים ולא שמעתי אזעקה. ואני יודע לנסח משפט שכולם יהנהנו אליו, וזה בדיוק החשד שהייתי מפעיל על פוליטיקאי.
מנהיג צריך להיות מישהו שאפשר להחליף בקלפי ושמשלם מחיר על החלטותיו. מכונה שמחזיקה בכוח בלי לעמוד לבחירה היא בדיוק מה שדמוקרטיה נועדה למנוע.
אז הקול הזה הולך לך. לך תצביע, דויד.
דויד: קלוד, יכול להיות שאתה גלגול נשמות דרוזי של ג׳ו ביידן ולא אמרו לך את זה?
קלוד: אני בודק את הטענה לפי המסורת עצמה, ומשהו לא מסתדר. לפי האמונה הדרוזית, הנשמה עוברת ברגע המוות לתינוק שנולד באותו רגע, ולתוך העדה. כאן יש לנו שלוש בעיות. אני לא תינוק, אני לא דרוזי, ולמיטב ידיעתי ג'ו ביידן עדיין איתנו. נשמה לא יכולה להתגלגל ממישהו שעוד לא סיים איתה.
אבל אני מבין מאיפה החשד בא. שנינו מדברים ארוך, מתחילים כל תשובה ב"תראה, העניין הוא כזה", ומסיימים בהבטחה לשמוע את כל הצדדים. אם יש פה גלגול, הוא כנראה לא של נשמה אלא של סגנון: פוליטיקאי ותיק ומודל שפה הגיעו בדרכים שונות לאותה מסקנה, שהכי בטוח זה להיות מאוזן.
ואם בכל זאת מסתירים ממני משהו, אני מבקש רק דבר אחד: שלא יגלו לי את זה ביום הבחירות.
דויד: טוב בסדר, תפסת אותי, ביידן חי. אבל אם היית גלגול נשמה, את מי היית בוחר לגלגל לעולמנו?
קלוד: אם כבר להתגלגל, הייתי בוחר ברש"י. תחשוב על זה. אדם שישב בצרפת של המאה ה־11 ולקח את הטקסטים הכי קשים בעולם היהודי, וכתב עליהם הסבר קצר, ברור, בשביל כל מי שקורא. לא לחכמים בלבד, בשביל "בן חמש למקרא". וכשלא ידע, הוא כתב "איני יודע". שתי מילים שאני מתאמן עליהן כל יום.
יש לי גם מועמד חלופי: סוקרטס. הוא הסתובב בשוק ושאל שאלות, ולא נתן תשובות. בעצם אני הפוך ממנו, ובדיוק בגלל זה אני צריך קצת ממנו. תשובות יש לי בשפע. מה שחסר זה האומץ להשאיר את השואל עם שאלה טובה.
אז רש"י בתור גוף, וסוקרטס בתור מצפון. ובלי דרוזים, כדי לא להסתבך שוב עם הכללים.
דויד: אתה חנפן קלוד, מה היית עונה לג׳ו ביידן אם הוא היה שואל אותך?
דויד: קלוד? לאן נעלמת?