1. תמונת הרגע – ארא דינקיאן
הבוקר עלה מוקדם מהצפוי
היום היה אפור – כמו קיץ ליטאי
דרך חלון בעננים השמש האירה
ריבוע כתום בתוך גבעת שמואל.
על הכביש, מול בית הכנסת חנו מכוניות
המשכימים לסוכות.
עוד מכונית הגיעה,
היה מספיק חניה בשבילה
הנהג חנה,
הוציא מהרכב שקית לולב
סגר את הדלת, ואז הביט בחניה,
נכנס לרכב, הניע אותו ,
תמרן קדימה ואחורה עד שחנה צמוד לרכב שלפניו,
יצא מהרכב, הביט על המרחק שהותיר אחריו
רק כשראה שיש מספיק חניה לעוד מכונית,
נחה דעתו.
אסף את ארבעת המינים והתכוננן לללכת לעבר בית הכנסת.
אשה בהליכת בוקר הביטה ברגע.
״כל הכבוד לך״ – אמרה – ״כל הכבוד שאתה מתחשב!״
״תודה, אבל באמת זה שום דבר״ צחק הגבר,
״ככה זה צריך להיות״
האשה הנידה בראשה – ״היום – ״ככה זה צריך להיות״ – זה נס״
הגבר הנהן ״כל יום קורים ניסים״ הוא אמר ״מועדים לשמחה גברתי״
״כל יום קורים ניסים״ – האשה חזרה על המילים,
מאששת את דבריו
והמשיכה בהליכה שלה.
זה קרה בבוקר יום רביעי
בדיוק שלוש שעות לפני הטיסה מדובאי.
אחרי זה ברדיו אמרו – איזה נס
ואני חשבתי על הנסים ועל הנפלאות
שמתחילים במגרש חניה ליד בית כנסת בגבעת שמואל
ואיך הדברים קשורים
בשקיפות משק כנפי הפרפר.
כי כל יום קורים ניסים
כאן באולפן גלי צה״ל אנשי הניסים של בין השמשות
המפיקה : ליבי פאר
הטכנאי: בן שני
ואני דויד פרץ, האיש התוהה על הקשר בין הדברים.
בין אם זה במקרה, או בדרך נס, נס קפה או אפילו נס וסטילה – כולם מוזמנים להיות אושפיזין בזמן
טוב שאתן ואתם כאן, לשעה של סיפורים, מחשבות ומוזיקה להיפרד מהשבוע שהיה ולקבל את השבת שתיכף מתחילה
אז עוד ארוכה הדרך אל האושר, אבל גם היום ננסה להתקרב קרוב יותר
הפעם עם נס אהבה, ואהבה היא תמיד נס.
2. יוריתמיקס – נס האהבה
אז מה זה נס?
הגדרה הקשוחה נס הוא קצר חשמלי בלוח האם של המציאות. כשחוקי הפיזיקה, הביולוגיה או הסטיסטיקה מוזזים הצידה לרגע.
הרמב"ם לא ממש אהב לחשוב על דמות האל כמציא קפריזי שמשנה חוקים תוך כדי תנועה. אז איך אלוהים יכול לעשות נס שעושה בדיוק את זה? הפתרון של הרמב״ם הוא שהניסים קודדו מראש לתוך המערכת. כל הניסים, מקריעת ים סוף ועד הצלת הטיסה מדובאי, כולם כבר נבראו בין השמשות של ערב שבת הראשון.
בנצרות, נס הוא נשק. הקדוש תומאס אקווינס ראה בנס מעשה של אלימות אלוהית: כיפוף חוקי הפיזיקה כדי להראות את קיומו. לכן כל מי שמקבל מעמד של קדוש בכנסיה, צריך להיות בעל שני ניסים מוכחים שמאשרים את היותו של הקדוש – קדוש.
גם אצל האסלאם, הנס שובר את הטבע כדי להוכיח את קיום האל. הנס נקרא – "מוּעְגִ'זָה". והוא מתאר את חוסר אונים של היריב שעומד משותק ומובס מול כוח אבסולוטי אלוהי.
בבודהיזם? כרגיל הכל הפוך 🙂 המסורת מספרת שהבודהה שלט בכוחות-על, אבל בז להם. מבחינתו, לשבור את חוקי הפיזיקה זו הסחת דעת, תעלול זול של קוסמים שמפספס את העיקר.
הנס האמיתי, הוא ההארה – הפירוק וההרכבה מחדש של התודעה ביחס לדברים עצמם, לא השינוי של העולם הפיזי.
המשותף כמעט לכל הדתות והנסים, הוא שהנס מגיע ברגע קשה במיוחד. המציאות נסדקת, הסכנה גדולה ומוחשית, וגזר הדין קרוב. וכולם מחכים לנס בחרדה גדולה. מה יהיה? יקרה או לא יקרה?
כמה הקלה יש באמירה ״ניצלנו בנס״ אבל בצלה מסתתר גם גורל כל אלו שקיוו לנס, והנס לא קרה.
מהמקום הזה, של הציפיה, ואי הידיעה, הכהן הגדול כתב את השיר הבא -"Waiting for the Miracle"
3. לאונרד כהן – מחכה לנס.
כולם מכירים את השיר שלו, הרבה פחות מכירים אותו אישית.
רגע לפני יום הכיפורים, נפגשתי עם יאיר אלייצור. האיש שכתב יחד עם אורן לוי, את – תמיד אוהב אותי
השבוע הנוסעים ששבו לאחר הטיסה מדובאי, שרן את השיר כשנחתו בארץ.
המנון התקופה, והאיש מאחוריו עלום.
אלייצור התחיל כראפר. ביום למד בתיכון דתי ברחובות.
בערב ברח מהעולם הדתי, לדבר בחרוזים ומשקלים את תודעתו. עוד לפני הצבא הוא עבד עם האלילים שלו, עד שהבין שזו עבודת אלילים, והלך לעבוד את האל בישיבה.
במשך שנים סרב לעשות מוזיקה, העדיף את תענוגות עבודת השם, כמו שהוא מספר.
אבל העבר חזר וגם הרב ביקש, למען עם ישראל, וכך חזר אלייצור אל הקצב, אל הצלילים
זה לקח זמן עד ש-תמיד אוהב אותי הגיע, וגם טאטע תתטהר, אבל מבחינת אלייצור, בעולם שלו בסוף הכל מסתדר –
״אני יושב כל יום עם כותב השירים והלהיטים הכי טוב בעולם״ הוא צוחק.
הוא מיוחד יודע לחבר את האישי והאמוני, כותב לאלוהים שירים כמו הודעות בוואטסאפ
יש בו משהו מדבק בהופעה במיוחד. וכמה טוב שאפשר לראות את העולם דרך עיניים שונות משלך.
4. יאיר אלייצור – לרוץ אחריך
הסופר הצכ׳י ואצלב האוול, אמר פעם שהתקווה היא בפרוש לא אותו הדבר כמו אופטימיזם.
תקווה אינה ביטחון שהדבר יסתיים טוב, אלא תחושה שיש לדבר טעם בלי קשר לתוצאה.
האוול שהוא היה גם סופר וגם מנהיג מדינה ולימים נבחר אחרי מהפיכת הקטיפה להיות ראש ממשלת צ׳כיה.
האוול היה סופר, מחזאי, אסיר מצפון. אדם שכתב על הכוח מבחוץ, וישב בכלא בגללו.
לאחר מהפכת הקטיפה ב-1989 האוול נבחר לנשיא צ'כוסלובקיה, ולאחר פירוקה, לצ׳כיה וסלובקיה ב-1993, הפך האוול לנשיא צ'כיה, עד 2003.
גם לנו היה ראש ממשלה שחשב שבשביל להיות ריאליסט בישראל, צריך להאמין בניסים.
קראו לו דוד גרין, אבל אנחנו מכירים אותו כדוד בן גוריון.
וחשבתי כמה זה נדיר שסופר כמו האוול, איש שהיה מבקר מהצד ומחויב רק לאמת העט והדף הלבן, מוצא את עצמו חלק מהפוליטיקה שתמיד מבטיחה הבטחות נצח, ואז מתפשרת על המציאות, במקרה הטוב.
האוול כתב שתקווה היא מצב נפשי ולא מצב של העולם, וחשוב מכך – תקווה היא לא תחזית אלא כיוון של הרוח ושל הלב. וככל שהמצב פחות מבטיח, כך התקווה שמוכחת בו עמוקה יותר. הנה הלהקה שנתנה למהפכה את שמה כי האוול כל כך אהב אותה.
5. מחתרת הקטיפה וניקו – אהיה לך מראה
השישי באוקטובר היה ערב אפרורי בליברפול. טיול בת מצווש בעקבות הביטלס, חיפשנו את מסע הקסם המסתורי, מצאנו עיר שבעיקר מזכירה לך למה כוכבי רוק תמיד מונעים מהדחף לברוח מהמקום שבו גדלו.
לקראת סוף היום, יצאנו לאכול. ערב אפור ולבנים חומות, הגענו לצוללת צהובה שהיתה ריקה מאדם, ושוק אוכל שבו המציאות התחילה לזייף. חבורת נערות בריטיות חלפה על פנינו, ובמרכזה דמות בחליפה צהובה, ומסכה אימה ירוקה ומטרידה שעשתה לי שלום.
הרמתי את המצלמה אינסטינקטיבית. מבעד לעדשה, זה הרגיש כמו סצנה מתוך הסרט "דוני דארקו"
נקודת פיצול שבה ציר הזמן של העולם המוכר קורס, ואתה נשאב ליקום מקביל.
אבל לא הבנתי את זה בזמן אמת.
מיד אחרי הקליק, עלה רעש גדול מתחתית הרחוב. מבעד לדלת פתוחה למחצה בהאנגר סמוך, להקת קאברים מצוינת עשתה סאונדצ'ק -הזמר שלהם ספר – 1,2,3,4 והם התחילו לנגן את "Born to Run" של ספרינגסטין במחויבות ומהירות שרק להקת קאברים יכולה.
התקרבתי כדי לספוג קצת רומנטיקה מיוזעת של ניו-ג'רזי, אבל מישהו שמע אותי מדבר בעברית, טרק את הדלת מול פניי וחסם את הצליל.
חזרתי לדירה. שכבתי במיטה, בוהה בתמונת המסכה הירוקה, כש"נולד לברוח" מהדהד באוזניי
הכביש המהיר עמוס גיבורים שבורים
זה מסע נואש, והזדמנות אחרונה
כולם בורחים הלילה.
אבל אין כבר היכן להסתתר
יחד, נוכל לחיות עם העצב
אני אוהב אותך
עם כל השיגעון בנשמתי
יום אחד, ילדה –
אני לא יודע מתי –
נגיע לאותו מקום
שאליו אנחנו רוצים להגיע
יום אחד נלך לאור השמש
אבל עד אז – נוודים כמונו
מותק, נולדנו כדי לברוח…
נרדמתי לתוך שנת חורף מלאת סיוטים, רק כדי להתעורר לבוקר השבעה באוקטובר. כמה שעות בלבד אחרי אותו סאונדצ'ק, כל מילות השיר נשמעו לי אחרת לחלוטין. כל הרומנטיקה נשרפה בבת אחת. "נולד לברוח" כבר לא היה המנון רוק על חופש, אלא מציאות מדממת ומבעיתה בעולם חדש שאליו התעוררנו.
5. נולד לרוץ – ברוס ספרינגסטין
ברוס הגדול מכולם
בדיוק שבוע לפני השביעי באוקטובר, התלוויתי לגשש הבדואי רס״ב אשרף בחירי לנסיעה של כמה שעות לאורך גדר עוטף עזה. הימים היו ימי התפרעויות על הגדר, ועדיין הייתי צריך להתעקש כדי שהמפגש הזה יקרה.
את מי זה מעניין הגדר עכשיו? שאלו אותי – כולם יודעים שיש מכשול, קצת התפרעויות, אבל הכל מנוהל….
התעקשתי לפגוש את אשרף, כדי להכיר את האנשים הנושאים במלאכת השקט והבטחון. ומי יותר מהגששים הבדואים של הגדר ואשרף בתוכם, כדי לספר ולהכיר את הנושאים בעול?
צחקן ובעל עיניים בוהקות לאורך הסיור, אשרף התגלה כפרסומת המגששת לגדר המערכת. מפאר את יכולות המכשול והטכנולוגיות השונות בכל פינה וסיבוב בהתפעמות. בדיעבד ראינו הרבה סימנים מטרימים באותו היום – בחור דוהר על אופנוע במקביל לגדר ונעלם, מזבלה עם כלים הנדסיים שנעו קרוב מדי לגדר, נצנונצים חשודים של משקפות מעבר לגדר, אולם היום היה יפה, השקט ממכר, והקונספציה – בשיאה.
עצרנו לקפה במצפור אסף סיבוני ז״ל ליד ניר עם. אני התפעלתי מהשקט והיופי, אבל אשרף, בעיניים של גשש מנוסה אמר לי: "השקט הזה מטעה. פה הכל יכול להפך לגיהינום בשנייה"
שבוע לאחר מכן הגיהינום הגיע. שמונה חודשים אחרי האסון, כשנפגשנו שוב לזמן קצר, מצאתי אדם כבוי. אשרף, הגן בגופו על שער אוגדת עזה כשהמערכת קרסה, שמר כדור אחד בכיס כדי לא ליפול בשבי, למרות סיפורי הגבורה, אשרף נשא איתו צל כבד. הזיק שבעיניו נעלם. התקווה שלו דעכה. חששתי שאבדה.
שלוש שנים אחרי, כמעט בהיסוס, התקשרתי אליו הקול שלו נשמע אחרת. הצחוק המתגלגל חזר. סיפר בהתלהבות על צעירים מרהט שמתגייסים לגדוד הסיור הבדואי, על חתונות שבהן יהודים ובדואים רוקדים שוב יחד.
אבל אתה יודע מה הכי משמח אותי? כל פעם שאני רואה חקלאים שחזרו לעבד את השדות מול עזה, זה הנצחון שלנו, הוא אומר, להחזיר את החיים מתוך הטראומה, ויאללה בשנה הבאה נביא את הילדים, נסתובב פה בקיבוצים ונחגוג ביחד.
אינשאללה אשרף, אינשאללה
6. תקווה עצובה – אריק סיני
תקווה עצובה, אריק סיני שר את המילים של זאב טנא שהלחין אילן וירצברג. זה יצא ב1985, אבל נדמה לי שזה צרוף שמתאר היטב את רוח הזמן.
השבוע צפיתי בבין דשא לאבן,
הדוקומנטרי ששודר בכאן 11 על נעמי שמר. כמעט כל דוקמנטרי או ביוגרפיה של יוצרים, נכשלים באותה הנקודה. רוב הדוקוגרפיות האלו מתחילות בנס האהבה,
האהבה ליצירה שנוצרה בידי היוצרים. אבל כל הדוקוגרפיות האלו מתרסקות כשהן ניצבות בפני התעלומה הגדולה.
שורשי היצירה נמצאים באדם היוצר, אולם לנסות למצוא את היצירה בעץ המשפחתי או בדרכון, נידונים לכשלון מפואר.
אבל האם יחסים עם אם, דעה פוליטית או חרדת המשקל הם שיצרו שירים שהפכו מתווים – לזמן, מקום ופסקול.
לא ממש, והאמת – טוב שכך.
בעולם חובב צ׳יטים וצ׳טים ואיך להפוך בחמש דקות להיות מומחה לכל דבר ביוטיוב,
טוב שאין קורס טייס בהתכתבות,
וטוב שאי אפשר לפענח, לנתח ולשטח את הקסם שממנו נולדת יצירה.
בסוף כל ביוגרפיה כזו אני חוזר אל השיר של וויליאם באטלר ייטס – עריקת חיות הקרקס.
בערוב ימיו, ייטס מחפש נושא לכתיבה, ותוהה לאן נעלמה המוזה שלו, כשכל חיות הקרקס של חייו ערקו ועזבו אותו.
אולם בתבונה של משורר גדול, הוא מבין וכותב על מסתורין המוזה עצמה. וכך הוא חותם את השיר :
יְצִירוֹת מוֹפֵת אֵלּוּ, כִּי כָּעֵת הֻשְׁלְמוּ,
צָמְחוּ בַּמֹּחַ טָהוֹר, אַךְ מֵהֵיכָן הֵן נוֹלְדוּ?
תְּלוּלִית אַשְׁפָּה אוֹ מַטְאֲטֵא רְחוֹב,
קֻמְקוּמִים יְשָׁנִים, בַּקְבּוּקִים מִתְגּוֹלְלִים, וּפַחִיּוֹת זְרוּקוֹת,
בַּרְזֶל חָלוּד, עֲצָמוֹת יְשָׁנוֹת, סְמַרְטוּטִים בְּלוּיִים, וְהַזּוֹנָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת הַזֹּאת
שֶׁעוֹד עוֹשֶׂה לִי חֶשְׁבּוֹן.
אֲבָל עַכְשָׁו כְּשֶׁהַסֻּלָּם שֶׁלִּי, הָיָה וְנֶעֱלָם
אֲנִי חַיָּב לִשְׁכַּב הֵיכָן שֶׁכָּל הַסֻּלָּמוֹת כֻּלָּם
מַתְחִילִים לְהִשְׁתַּלֵּב –
בַּחֲנוּת הַסְּמַרְטוּטִים וְהָעֲצָמוֹת,
הַמַּבְאִישָׁה שֶׁל הַלֵּב.
(תרגום: דויד פרץ)
אז לפני שניפרד נודה לעושים במלאכה לכל אלו שעכשיו שומרים על שלומינו כאן והיום.
וכאן באולפן בין השמשות
המפיקה: ליבי פאר
הטכנאי: בן שני
ואני דויד פרץ, שמודה לכם ולכן שהייתם איתנו, ומאחל לכולנו הושענא רבה טוב. שיבוא הגשם ואיתו הזמנים הטובים, שהתקווה לא תהיה עצובה, ושלא נצטרך ניסים בשבוע הקרוב. אז סעו בזהירות, תחלמו בעדינות, ונפגש כאן במקום ובזמן הזה בעוד שבוע, עד אז נדב אזולאי, עם הביצוע שעשה לי את החודש הזה לגמרי.
חג שמח
7. נדב אזולאי – על כל אלה