בכל שישי, שלוש שנים ברציפות, אני נוסע מביתי בבאר שבע ליפו, מגיע לאולפן, ומתכונן לשעת השידור שלי — 16 עד 17, שעה של מחשבות, סיפורים ומנגינות, בין השמשות. השעה שבה הכול יכול לקרות. והנה שינוי: שלהי ראש השנה, שעת צהריים, ולפני השמשות אני משדר. פעם הייתי רק מוזיקאי באולפן. עכשיו הפכתי להיות גם עיתונאי, וכל שבוע הוא הרפתקה חדשה עם קו מוות — כלומר דדליין.
בכל שבוע אני פותח את התכנית עם תמונת השבוע: מישהי מנפנפת למטוסי קרב ממריאים, רקדנית מספרת על חייל שרקד בכיסא גלגלים בפעם הראשונה מאז שחזר, איש זקן בקובנה מראה לי איפה עמד הקונסול היפני וחתם על ניירות שהצילו אלף נפשות. אבל זה עושה משהו לתחושת הזמן — קצת איבדתי את תחושת החודש, את העונה, את השנה.
הגלויות של הביאנלה
השבוע הייתי בביאנלה של ונציה — מין אירוויזיון של אמנות, שבו כל מדינה שולחת יצירה שמייצגת אותה בתערוכה הדו־שנתית (מכאן השם, באיטלקית: כל שנתיים). בביתן הספרדי הרשימה אותי העבודה של אוריול וילנובה, אמן קטלוני שאסף במשך עשרים שנה גלויות ישנות בכל מקום שמצא אותן — בשווקי פשפשים, ברחובות, בבתי אנשים שנפטרו, בספריות של עיירות נשכחות.
אלפי גלויות שהיו פעם מכתבים אישיים, ובצד השני תמונה שנסעה רחוק בכרכרות, באוניות ובמשאיות, עד שהסיפור הגיע ליעדו, נקרא, נחווה, נשמר, נשכח, ולבסוף הושלך. עכשיו הן תלויות בביתן הספרדי זו לצד זו, בלי סדר כרונולוגי, בלי קשר אחת לשנייה — רק צבע ליד צבע, נושא ליד נושא. מרחוק רואים את הצבעים, מקרוב הפרטים מתמלאים במידע. עמדתי מול היצירה וניסיתי להבין אם אני מסתכל על פסיפס או על מסך פיקסלים. ואולי שני הדברים גם יחד. מי יודע? ומה זה משנה?
בין שלל ברכות השנה החדשה שקיבלתי, הבנתי שאני כמעט לא זוכר את השנה עצמה — אבל זוכר אינסוף גלויות ממנה: ריח הקפה בווילנה, כתובת אקראית בדרך לצפת, אפור האנדרטה בקרקוב, שורת שיר שהתנגנה לי בראש בדרך לחיפה, צבע המים בתעלות ונציה כשהגשם יורד. ואז הבנתי: כשמעמיסים על הזיכרון יותר מדי, הוא הופך דינמי — מפנה מקום כדי להתמלא מחדש.
אז איך מסכמים שנה כשאתה לא יכול לצבור חודשים, כשהזיכרון עסוק בלפנות מקום לבא בתור? בחיים, כמו באמנות — נסכם שנה מבלי לסכם, ומבלי להסכים על כלום. נשלוף גלויות, נסתרות וגלויות, נחבר שירים, נספר סיפורים, וניצור ביחד פאזל בזמן. על השנה שהייתה, וזו שעוד תהיה.
מושמע: “על כל אלה” — נדב אזולאי
הפרס הכי גדול שאתה מקבל על המוזיקה הוא המוזיקה
לפני כמה שנים הרציתי על מוזיקאי אלמוני ונפלא, ואישה בקהל שאלה: “האם זה לא חייב להיות ככה? רוב האמנים נולדו בעצם להיות אלמונים — יש כל כך מעט הצלחה בעולם וכל כך הרבה כישלון. למה הם ממשיכים ליצור גם כשהם מבינים שלא יפרצו?” השתיקה שנפלה הוכיחה ששאלה טובה שאלה הגברת — כל מוזיקאי שהיה שם באולם כאב מבפנים, אתה אף פעם לא מוכן לסכין היפנית של האמת.
נזכרתי במוזיקאי ענק שראיתי בערוב ימיו, כמעט אלמוני לחלוטין, במועדון קטן באנגליה — מוזיקאי של מוזיקאים, כמו שאומרים — כשבקהל עמדו מוזיקאים מפורסמים ועשירים ממנו בהרבה, מביטים בהערצה בלתי מסויגת באמן שעף גבוה מעל שמי המועדון. ניסיתי להסביר לאותה גברת שאתה יכול לסבול את ההתעלמות, את מחיאת הכף הבודדה, אם אתה מגלה שיש במוזיקה הצלחה שלא ניתנת למדידה במספרים — היכולת להגיע אל השער הפנימי שבתוכה, זה ששולח קסם אל תוך הרגע, זה שהופך את הבלתי מובן לדבר היחיד שקיים. לפעמים הפרס הכי גדול שאתה מקבל על המוזיקה הוא המוזיקה.
מושמע: “שוב” — רואי בן חמו
זורה, לאוניה, ונציה
בספר הערים הסמויות מן העין כתב איטלו קלווינו על שתי ערים. זורה — עיר שכל מי שביקר בה זוכר אותה לנצח, כל פינה, כל שלט, כל אבן, חרוטים בזיכרון בלי מאמץ. אבל בדיוק בגלל זה היא לא זזה — עיר שמפסיקה לחיות, רק ממשיכה לעמוד זהה לעצמה, עד שהיא נעלמת ומתפוררת מרוב קיפאון. והשנייה, לאוניה — היא לא זוכרת שום דבר. כל בוקר היא זורקת את עצמה כולה, כלים, בגדים, סדינים, ומתחילה מחדש. סביבה מצטברות ערימות ענק של אתמולים נשכחים, גבוה יותר בכל יום, עד שיום אחד היא תטבע בהן.
השבוע עמדתי בוונציה וחשבתי שהיא כל הערים הסמויות מן העין יחדיו. “אמרו לי שוונציה כבר לא מה שהיה פעם”, אמרה רויטל בת דודתי — אבל שום מקום בעולם הוא כבר לא מה שהיה פעם, וונציה אפילו יותר. גם במקום הכי מתויר בעולם אתה הולך לאיבוד בקלות, אפילו עם גוגל מפות: רואים עשרות אנשים עומדים במבוך הסמטאות עם טלפון ביד ומתווכחים אם כאן זה כאן או שם. אין אותנטי מזה.
ביום האחרון בוונציה פגשתי שלושה חברה צעירים מישראל שבאו לעיר לכמה שעות — אילו אטרקציות כדאי לראות, הם שאלו. עניתי להם: זה קל, האטרקציה הכי גדולה בוונציה היא ונציה עצמה. מה זה אומר, הם תהו. זה אומר שלא משנה מה תעשו — תלכו עד קיצה של ונציה, או תעמדו במקום שעה — ונציה היא עיר פלאות שאף פעם לא חוזרת על עצמה. אינסוף חלומות שלעולם לא יוגשמו, אבל ניתן לחיות בתוכם לרגע אחד. אז תחיו כל רגע שאתם כאן כפלא, וכך תחוו טיול מושלם וחד־פעמי. אבל תזכרו דבר אחד, אמרתי להם — ומה זה, שאלו בחשדנות — מה שלא תעשו, אל תחוו את ונציה לבד. אף לב לא עומד ביופי הזה מבלי לחלוק.
מושמע: “ניפגש בחלום הבא” — אפרת גוטנמכר וטל אברמוביץ’
הלידו: מחיר התהילה
פסטיבל הסרטים של ונציה מתרחש באי שלידה — הלידו. הרבה אנשים הולכים לשם ועומדים שעות לצד השטיח האדום. הסיבה: לצוד סלבריטאים לסלפי, מבוכה דו־צדדית של זרים שנלכדים יחד בתמונה. זה כדי להגיד: נגעתי בתהילה. וזה גם מחיר התהילה — תמונה אחת, שתי שניות, ושניהם ממשיכים הלאה.
הכוכב יודע שהחיוך הזה הוא לא בדיוק שלו — הוא חלק מההצגה, זהו מחיר התהילה שהוא כבר לא שולט בו. אבל גם הצייד נבוך: הרי אין דבר פרובינציאלי יותר מלנסות לגעת בתהילה ולקחת הביתה רגע מביך, בתוך מסך קטן, כהוכחה שזה אכן קרה. ולרגע הוא עומד חי, ליד כוכב שכל כך טוב במשחק דמות דמיונית — שני זרים, תקועים יחד בסלפי אחד.
כל אחד קצת שמח וגם קצת מתבייש מהסלפי שלכד את שניהם בתוכו. תוך שנייה זה נגמר: הכוכב הולך הלאה, לכוכב הבא שמחכה. הצייד הולך הביתה עם תמונה שמיד תשוכפל עם האיש הבא בתור, וכבר לא בטוח אם הרגע הזה היה שווה משהו בתמונה הכללית.
קנאת המתים
אין מכוניות בוונציה. גם לא אופניים או קורקינטים. אם רוצים לזוז — הולכים ברגל, או נוסעים באוטובוס־סירה המקומי, הוואפורטו. השבוע נסענו בוואפורטו לאי נפחי הזכוכית, מוראנו. כך גיליתי שהתחנה האחרונה באי היא בית החולים, והתחנה שאחריה — בית הקברות של ונציה. בית חולים, ואז בית קברות. תזכורת מתמדת כמה קצרים ומהירים החיים, וכולנו כאן עד תום המשמרת, בטרם נעבור לאי המתים — בלי לבזבז זמן על עצירות באמצע.
ירדנו באי המתים של ונציה. בפנים מחכים סלבריטאים של פעם. על קברו של הרקדן דיאגילב מונחות נעלי בלט — רקדנים מכל העולם משאירים אותן שם, דור אחרי דור. אחת הרקדניות שהיו איתנו משועשעת: דיאגילב היה מתנגד לבלט הקלאסי, וזה בדיוק מה שמשאירים לו.
המשכנו מקברו של דיאגילב לחפש את קברו של שותפו היצירתי, סטרווינסקי. עברנו ליד קבר מפואר, ובו דיוקן מגולף באבן שעבדו עליה היטב, ולצידו דף תווים. זה סטרווינסקי? תהינו. כל הסימנים של מישהו חשוב — רק שהשם נמחק, שחוק לגמרי, לא ניתן לקריאה. מישהו עובר לידנו ומעדכן: לא, זה לא סטרווינסקי, הוא קבור בהמשך, בקבר שטוח ומלא פרחים ומטבעות. ומי זה, אנחנו תוהים? “לא יודע, עוד איזה מוזיקאי”, אומר הבחור המזוקן וממשיך הלאה.
חייכתי על ההומור של מלאך המוות, ששם את אותו מוזיקאי אלמוני לנצח על השביל המוביל לסטרווינסקי — מביט באנשים שעוברים לידו וחושבים שהם מזהים אותו, ואז ממשיכים הלאה כשהם מגלים שטעו. והוא שם, מקנא לנצח בסטרווינסקי המפורסם, כותב בלוז ונציאני על השִכחה המוחלטת שלא זכה לה — גם אם השם המחוק שלו עדיין גורם לזרים לעצור, לטעות, ולחשוב לרגע שהוא מישהו.
הנסיעות שלא נסגרו
קרקוב, וילנה, קובנה, בוקרשט, דובאי, אבו דאבי, ונציה. שבע ערים, שנה אחת — ברשימה זה נשמע כמו יומן טיסות, בחיים זה הרגיש כמו חיפוש. בקרקוב עמדתי בפסטיבל שמנסה להחזיר קול יהודי לרחוב שהיה בעבר הכי יהודי באירופה. בווילנה ובקובנה חיפשתי את השולחן שעליו ישב קונסול יפני וחתם ויזות באין־ספור לילות, בלי לדעת אם זה יציל אלף נפשות או יעלה לו בקריירה. בדובאי ובאבו דאבי ישבתי בין אנשי דת ממסורות שאף פעם לא דמיינתי שישבו באותו חדר, ולמדתי שסובלנות היא לא רגש — היא כלי עבודה שצריך ללטש כל יום.
השבוע בוונציה הלכתי לגטו. המילה עצמה נולדה שם ב־1516, כי השטח שהוקצה ליהודים היה פעם בית יציקת נחושת — “גטו” באיטלקית. מהמילה הזאת נולד שם לכל שכונה יהודית באירופה, במשך מאות שנים. אבל מה שהכי הפתיע אותי זה לא המילה, זה הגובה: בגטו היהודים לא יכלו להתרחב הצידה, אז בנו למעלה — תשע קומות במאה ה־16, כשכל שאר העיר נשארה נמוכה ורחבה. גורדי השחקים הראשונים של אירופה נולדו לא מתוך שאיפה, אלא מתוך מגבלה. מקום שאסרו עליו להתרחב מצא דרך להתרומם.
זה מה שכל המקומות האלה לימדו אותי, בעצם — שאני לא אותו אדם בכל מקום. בקרקוב אני מקשיב אחרת, בווילנה אני שואל אחרת, ובגטו של ונציה אני מבין שהמגבלה הכי חמורה יכולה להוליד את הפתרון הכי גבוה. זה לא קרנבל המסיכות שגורם לי להשתנות, אלא כי כל מקום פותח בי דלת יהודית חדשה. ואני חושב על זה שוב, ומאחל לעצמי שאולי השנה אסע למקומות שבהם ליהודים אין היסטוריה. ואולי לא.
שנה טובה. תכנית מיוחדת מאולפני גל”צ, בין ונציה לראש השנה. מפיקה: סאבי אייצק · טכנאי: בן שני · מגיש: דויד פרץ.