שידור מיוחד מאולפני גלצ ביפו — ומונציה
תמונת הרגע — ארא דינקיניאן
איזה פלא זו הטיסה. לעוף שמיים, עולם ערפילים מעל העננים, צבעי השמש ללא פילטרים של עננים, את הכחול המופלא של היקום, והנה הגעת ליעדך – ארץ חדשה – והדבר הראשון שאתה פוגש זה התור המתפתל לבדיקת הדרכונים.
התור איטי להחריד. אני מדמיין כיצד אני מגיע לפקיד, הוא מבקש את הדרכון ואני מושך ברצועה ומציעד את הדרקון שלי אל עבר תא הזכוכית. פקיד הגבול בודק את מוטת כנפיו של הדרקון, את הבל פיו רושף האש, את היכולת שלו לשאת אותך ואת המזוודות שלך, ומוודא שהוא לא עומד לשרוף פה שום דבר הפעם.
התקדמנו עוד שני צעדים.
ייאוש ההמתנה הריקה ממלא אותך במחשבות ניאון.
למרות השוני בין הארצות – שדה תעופה הוא מרחב נטול זהות מקומית. הכל דומה מדי רק לעצמו. לבן, שחור, וחמש מאות אלף גוונים של אפור.
הכל מתוכנת לנהל זרימה אנושית ממושמעת. בתור לידינו עוברים אנשים מארצות נבחרות היישר אל הפקיד. אך אנו הזרים והמוזרים, נעים בין סרטי מתיחה בין עמודים מגדירים מסלולי הליכה צפופים ומפותלים, מבוך מוטות מתכת ורצועות פלסטיק.
לפניי עומדים אם ובנה. הילד עם מזוודת בוב ספוג צהובה. ולפתע משהו פוקע בילד. כאילו מאס בהליכה האיטית במעגלים מוזרים בעקבות הגב של הנוסעים שלפניו. בתנועה קלה וטבעית, כשהבנה ממלאת את פניו, הוא מתכופף, מחליק מתחת לסרט המתוח, וחותך בצעד אחד ישירות אל קדמת התור הסמוך. הוא מסתובב לאימו בצהלה ומנופף בידיו: ״בואי, בואי, הנה התקדמנו!״
אימו נחרדת — היא שולחת יד ארוכה, אוחזת בפרק ידו ומושכת אותו לאחור בתנועה כמעט תוקפנית. פניה בוערות. ״די!״, היא מסננת לעברו בלחישה צועקת, ״אי אפשר להתנהג פה כמו בישראל. אתה באירופה.״
הילד מביט בה. עיניים גדולות, מבט נקי, נטול אשמת המבוגרים: ״אמא – למה אי אפשר? מה הבעיה?״
התשובה של האם, נלחשת בצעקה, מהדהדת את מהות הקיום של הישראלי הנודד:
״כי באירופה אתה לא רוצה שידעו שאתה מישראל״, היא אומרת לילד.
הילד לא מבין. אבל הוא מושך בכתפיו, חוזר למקומו בתור, נעמד לצד אימו בתנוחה עייפה של חוסר אונים, ומחכה.
זו הייתה תמונת השבוע שלי: הילד ואימו, ובינם — הזה להיות כמו כולם בביקורת הדרכונים. להיבלע בתוך התפאורה האירופית, התשוקה להיות עם ניטרלי ככל העמים, להעמיד פנים שאנחנו נטולי היסטוריה מדממת.
אנו מתקדמים עוד צעד אחד אל עבר סוף התור. מעבר לפקיד הדרקונים הרושפים נמצאת ונציה וכל פלאותיה. ונציה של התעלות, ונציה של הביאנלה, אבל גם ונציה שבה הומצא, לפני יותר מחמש מאות שנה, הגטו היהודי הראשון — המקום הראשון שבו אירופה גידרה ותחמה את מי שאינה רוצה לראות.
רוב חיינו אנו רוצים להיראות, שיבחינו בקיומנו. אבל מול ביקורת הדרכונים, כשהפקיד נוטל את הדרכון ובוחן אותו ממושכות — תמיד מתגנב אותו חשש: הנה הומצאה מצלמה חדשה, כזו שמבעד לזיעה תקרא את הגורל היהודי ואת הישראלי שנמלט בעקבותיו.
״בבקשה אדוני, אתה מוזמן להיכנס״, אומר לי פקיד הגבול. אני מחייך אליו, לוקח את הדרכון ממנו, מלטף בעדינות את הצוואר, איפה שהשריון הרך, רק שהדרקון שלי לא ירשוף אש ברגע הלא נכון — ונכנס לוונציה.
המפיק: דרור פרידמן | הטכנאי: בן שני
ונציה — מקור שכבר אין לו מקור
ונציה, אפילו בלילה היא מלכודת לעיניים. אנו שטים בסירה לילית אל העיר; המים מתיזים מסביב אבל למי אכפת — הנפש מתפעמת לראות את הגלויה המוכרת: את כיכר סן מרקו, את גשר הריאלטו — ובו בזמן הנפש מנסה למצוא איזו ״ונציה אותנטית״, עיר אמיתית של יומיום שמסתתרת מן התיירים, וזה לא דבר פשוט שכן ונציה היא המקום הכי מתויר בעולם.
אני חוזר לונציה בפעם השנייה, תוהה אם נותרה כאן עוד ונציה אותנטית שכזו. ז'אן בודריאר דיבר על ה״סימולקרה״ — העתק שאין לו מקור, מין לאס וגאס כזו שמעתיקה את מראה העולם, אבל לא את המהות של הבניין.
ונציה היא עיר עם נפש הפוכה ומסתורית ביותר: אני חושב שהיא ההפך מהסימולקרה — ונציה היא מקור שכבר אין לו מקור. עיר שנולדה מראש כהזיה בלתי אפשרית, בני אדם שברחו אל לב הביצה כדי להימלט מרדיפת הברברים, ובנו עיר פלאות על בוץ וכלונסאות עץ רקובות בלב ים — רק כדי שלא תשתייך לשום מציאות קבועה.
כשאתה חוזר אליה, ונציה מגלה לך מחדש שאינך יכול לחזור לאותה נקודה בדיוק: הג׳יפיאס משובש, הרחובות לא הגיוניים, הסמטאות דומות מדי, והמים משנים את השתקפותך בכל שעה. האור על הטיח המתקלף מייצר צללים חדשים, והסמטה שבה הלכת אתמול איננה מובילה אל אותו המקום היום. אולי לכן אנחנו עסוקים בלצלם כל היום — שכן ונציה היא עיר הרגע. דימוי לרגע שנמוג מייד.
זובידה — העיר שנבנתה בעקבות חלום
בספר הערים הסמויות מעין של איטלו קאלווינו, מתאר מרקו פולו הוונציאני לקובלי חאן את העיר זובידה. עיר מופלאה שנבנתה על ידי אנשים מכל קצוות תבל, שחלקו כולם את אותו החלום בלילה: הם ראו אישה עירומה שרצה בסמטאות של עיר לא נודעת, חמקה ונעלמה.
כשקמו בבוקר, כל אחד מהם יצא לחפש את המקום מחלומו. משלא מצאו אותו, הם התכנסו יחד והחליטו לבנות את זובידה במו ידיהם. כל אדם שחזר את מסלול הבריחה של האישה כפי שראה אותו בחלום, והציב חומות, תעלות ומבוי סתום בדיוק במקום שבו היא הצליחה לחמוק ממנו — מתוך מחשבה שאם היא תופיע שוב, היא תילכד במבוך.
אבל משסיימו האנשים החולמים לבנות את זובידה העיר המבוצרת, איש מהם לא ראה עוד את האישה. זובידה נותרה עיר מוזרה של חומות ללא מוצא, ואל אנשיה הזקנים הצטרפו חדשים שחלמו חלום דומה, וכך הוסיפו עוד חומות ועוד תעלות למלכודת הריקה.
ונציה היא זובידה. כולם מגיעים לונציה בעקבות פנטזיה מעורפלת על יופי טהור ונשגב, רצים בסמטאותיה הצרות, נדחקים על גשריה — ועד שאנחנו מגיעים לקצה הרחוב ועומדים מול המים הדוממים, אנחנו כבר שוכחים לגמרי מה בכלל חיפשנו.
הביאנלה — מלחמה קרה בכוסות שפריץ
בפעם הקודמת שהייתי בביאנלה, הכל נראה לי כמו אירוויזיון לאניני טעם. חצר ביזנטית נפוחה משואו-אוף, תככים פנימיים וצדקנות מוסרית שמוגשת בכוסות שפריץ אפרול.
אבל כשחוזרים לונציה שוב, מתוך מציאות ים-תיכונית שותתת דם, הציניות מפנה מקום למחשבה צלולה וכואבת בהרבה: כמה שהקרקס הזה מגוחך — הלוואי והיינו נלחמים רק שם.
הביאנלה היא למעשה מודל אלגנטי למלחמה קרה תמידית. גני הג'ארדיני, עם הביתנים הלאומיים שנבנו בשלהי עידן האימפריות, הם שדה קרב גיאופוליטי שבו עמים מתחרים על הגמוניה, נרטיב ואשמה, מבלי לירות כדור אחד. גרמניה ויפן — המובסות הגדולות של המאה העשרים — נלחמות על טיהור המצפון; האמריקאים קונים כפרה דרך ייצוגי פולקלור; והאירופאים מנהלים מלחמת חפירות על מי מציג את הטראומה המעוצבת או המעצבנת ביותר.
יש משהו פתטי במחזה הזה, ועדיין — עדיפים מיליארדי תככים וסכינים בגב התמונה על פני מלחמה עם כטב״מים שמשדרים הוצאה להורג בשידור חי.
מוקדם בבוקר יום השישי מצלצלים הפעמונים בוונציה. אף אחד לא מתרגש. זה רק עוד יום שבו אומות שבעות מקיזות דיו וצבע כדי להרגיש משהו, בזמן שאצלנו בבית האש אינה מטאפורה.
אני מקשיב לפעמונים שמעל התעלות וחושב לעצמי: אולי אנחנו עוד לא ונציה, אבל צלצולי הפעמונים שלנו — שווים הרבה יותר.
פאלאצו גראסי — כשהסלפי נתקע בגרון
תיירות היא מחלה אוטואימונית: הרצון לחוות מקום ב״אותנטיות טהורה״, מבלי להבין שבעצם נוכחותך אתה הנגיף שמעכיר את המים. ציידי סלפי בערבות הקסם האחרון.
אני בורח מההמון אל תוך פאלאצו גראסי — ארמון פאר מהמאה השמונה-עשרה שנבנה מעושר הסחר הימי של הרפובליקה — וכאן הסלפי נתקע בגרון.
על הקירות המפוארים מול הגראנד קנאל, תלויים בדי הענק של מייקל ארמיטאג' הבריטי-קנייתי, לצד החשיכה המוחלטת של עמאר קאנוואר ההודי. ארמיטאג' לא משתמש בקנבס אירופי חלק, אלא ב״לובוגו״ — בד מסורתי מקליפת עץ תאנה מאוגנדה, שמשמש לתכריכים וטקסי קבורה. הבד מגיע כשהוא פצוע, מחורר ומצולק, ועליו מצוירים מסעות העקירה מאפריקה והגופות שנבלעות בים התיכון בדרכן אל אירופה הנעולה.
מול הבדים המדממים האלה, האשליה הוונציאנית מתפרקת. אתה מבין שונציה היא סחר חליפין אכזרי: בחוץ, התיירים משלמים באשראי על אשליה של יופי נצחי כדי לחמוק מהמוות; ובפנים, על בדים של תכריכים, צפים אלה ששילמו בחייהם רק כדי להגיע אל אותם המים.
קסנדרה ווילסון — הריקבון האלגנטי
השבוע הלכה לעולמה זמרת שמאוד אהבתי — קסנדרה ווילסון. היא לא היתה ידועה מאוד, אבל מה זה משנה רייטינג לאהבות?
ווילסון, ילידת העיר ג'קסון שבמיסיסיפי, עשתה חיבור נהדר בין בלוז, ג'אז ופופ. הכרתי אותה כשיצא לאור האלבום המופתי New Moon Daughter באמצע שנות התשעים — הוא לא נשמע כמו שום דבר אחר בסצנת הג'אז של התקופה. היה בו ליטוש אבל לא סטריל. השירה שלה הכילה את הלחות החונקת של הדלתא, את אבק השדות, אבל גם את המרחב החדש.
בגלל שאין בוונציה מכוניות, כולם מתחככים בכולם בסמטאות הצרות. השבוע, כשאני משדר מתוך עיר שנשענת על כלונסאות של עץ רקוב שקוע במים — קולה של ווילסון הדהד באוזניי לאורך הסמטאות. ונציה והבלוז של ווילסון חולקים את אותו סוד: ההבנה שהיופי האמיתי אינו טמון בשלמות המלוטשת, אלא בריקבון האלגנטי, באובדן הבלתי נמנע, ובאומץ להביט למוות בעיניים ולהמשיך לשיר.
השתקפויות
אני אוהב השתקפויות. הדרך שבה האור נשבר על פני המים היא תמיד חצויה: אנרגיה מופחתת, אנרכיה מוגברת.
ונציה מלאה בחלונות משתקפים באור הרך של העיר. בניגוד לבליל השפות של בבל המודרנית, השתקפויות מדברות בשפה אחת — ומספרות על המציאות דברים שאי אפשר לראות בקו ישר. השתקפויות הן מראה שרואה לתוכך. תהום האור והחושך שנלכדים בעדשת המצלמה. המבט הכפול של העין השלישית, שמביטה בעולם מתוך שבר.
הדירה שלנו נמצאת ליד הבית של צ'ימרוזה. בדרך למסעדה אנחנו חולפים מול הדלת שעליה לימד ויוואלדי בבית היתומות — מבפנים כנרים מנגנים את ארבע העונות. זה לא אירוע חד-פעמי, זה קורה כאן כל יום חמישי.
אני חושב על הפער בין הבשר והדם לאור הפלאי — שלושה צעדים אחד מהשני. אני חושב שזו תזכורת מודרנית של האמנות: בן אדם, אתה רק תייר בעולם. שמור על מהותך הרגעית בגן עדן עדין, שאין לו יציבות על פני מים רוטטים, בטרם תמשיך לחייך — רק זכור, ביציאה מהחלום יש תמיד ביקורת דרקונים להזכיר לך כמה ימינו חולפים מהר כאבק ברוח על פני המים.
דויד פרץ | בין השמשות, גלי צה״ל
השאר תגובה