שקיעה ארוכה ברחוב גדימינו בווילנה — כזאת שלא תמצאו בשום עיר בישראל. כיכר העיר הומה, מתחת לפסלו של גדימינס המאחד של ליטא, יש מסך ענק ועליו צילום דגל שלושת הצבעים של אוקראינה — צהוב, ירוק ואדום. הסיבה: יום הולדת לאוקראינה, 35 שנה לעצמאותה מברית המועצות, ואיזה יום הולדת עצוב זה. הכרוז בכיכר קורא — ביצ'וליז, מילת החיבה המקומית לאח שלי, אבל המשמעות האמיתית היא דבוראים — שכן כאן הדבורה היא חית מחמד לאומית. חמוד. זה לא מקרה שעל כל אוטובוס כאן מופיעה הכתובת — ליטא אוהבת את אוקראינה. ברחוב גידימינאס נמצא מוזיאון ההתקוממות כנגד הכיבוש, או בשמו העממי — מוזיאון הק.ג.ב. הכובש של ליטא, הרוסים, אותם הליטאים מתעבים. וכשהם חושבים על השכנים שלהם מדרום מזרח, הם יודעים שהם על הכוונת של הדוב, ושבתוך ליטא שוכנת מובלעת גדולה שהרוסים לא מוותרים עליה בשום צורה, שכן היא המוצא שלהם לים הבלטי.
הדוב מדבר, והליטאים הצעירים, מקועקעים, מטאלים וגותים, מושקעים במאבק של השכנים שלהם באוקראינה — כי כאן הוא לא סימבולי, הוא ממשי. "במלחמה גדולה, אין מעשים קטנים", אמר הנשיא זלנסקי השבוע בנאום שתרגם דוד ברון. את הנאום הוא חתם במשפט שהוא מסר לכל אומה השרויה במלחמה: "שמרנו על רוך, על אף שיכולנו להפוך לחיות פרא… שמרנו על האדם שבתוכנו". שני היפנים שיושבים לצידי מנסים לצלם את בניין מצודת העיר, ומעל מגדל הצריח, שנראה בדיוק כמו צריח השחמט, מתנוסס דגל גדול של ליטא. לוקח לי כמה שניות להבין מהיכן התמונה הזו מוכרת לי כל כך — אניח לכם לנחש איך הייתי שם גם מבלי להיות שם.
מושמע: "בארץ אהבתי" — רוחמה רז, ושיר על למדני אלוהיי
אקורד על פסי הרכבת
באמצע הדרך בין קובנה לוילנה הרכבת עוצרת. בחור יורד ממנה, נושא גלוני מים ואוכל. אני מביט מסביב — אין שום יישוב, שני טרקטורים לחודים, מכונית תקועה בבוץ. מה יש כאן בתחנה הזו? על השלט — הפארק בעוד 2500 מטר. הבחור מתחיל ללכת עם המשא הכבד, ואט אט נעלם אל תוך היער. אני חושב על התחנה הרכבת ההיא ביפן שבה אנשים יורדים כדי לחוות את הכלום של האמצע. אני חושב שהוא חי כאן בכלום של האמצע, סוחב אוכל ברכבת מהעיר הגדולה — קובנה. נזכר במשפט של דאגלאס אדמאס על האנשים שגרים באמצע ותוהים למה אנשים מנקודה א' רוצים להגיע לנקודה ב', ואלו בנקודה ב' רוצים להגיע לנקודה א', ולמה הם אינם יכולים פשוט להישאר במקומם כמו אנשי האמצע.
הבחור הולך ונעלם בין עצי הליבנה הגבוהים, גזעים לבנים, מלאי סוכר ייחודי, שמהם עושים מיץ קיץ מזרח אירופאי. הרכבת מתחילה לנסוע, עץ הליבנה הופכים צעיף לבן וירקרק בערב הארוך של וילנה, צירי הרכבת חורקים, ומאי שם בוקעת מוזיקה. אני תוהה אם מדובר בטלפון מצלצל בעדינות עד שאני מבין שצירי הרכבת חורקים את המרווחים של אקורד מייג'ור שבע, האקורד היפה מכל האקורדים, זה שמכיל גם את המז'ור וגם את המינור. בתחנה הבאה זה קורה שוב. איזה פלא — רכבות מוזיקליות ויהודים באירופה.
שפת הכובש השנוא
אין דבר שקשה לליטאים יותר מאשר כשמישהו קורא להם — רוסים. המבוגרים אולי ידברו את שפת הכובש, אבל הצעירים יסרבו בכל תוקף להיענות. ליטא היתה המדינה הראשונה שהשתחררה מהדוב הרוסי לאחר קריסת ברית המועצות, ובעקבותיה אזרו אומץ שאר מדינות מזרח אירופה והחל השינוי. ליטא היתה גם המדינה האחרונה שאימצה את הנצרות באירופה — ועדיין, דרך הכנסיות מרגישים את השורשים הפגאניים של המדינה: בפסלי הקש, בחיטובי העץ, במוזיקה המתנגנת ברחובות, ובדרכים המוריקות שבין וילנה וקובנה, בלשון בני המקום.
בבוקר עשרות פנסיונרים גרמנים ממלאים את חדר האוכל של המלון. אנו מוצאים שולחן ריק בקצה, מצד אחד יפנים מהצד השני הגרמנים. אני חושב על צ'יאונה סוגיהארה — זה לא היה מקום טוב ליהודים.
צ'יאונה סוגיהארה
קיץ 1940. ליטא נבלעת בברית המועצות, ותור ארוך מתפתל מול הקונסוליה היפנית בקובנה. בפנים — צ'יאונה סוגיהארה, גובה מס לשעבר, סוכן מודיעין, פקיד שאמור לציית. בחוץ — פליטים יהודים מפולין ומליטא, בלי לאן. הוא מברק לטוקיו שלוש פעמים מבקש אישור להנפיק ויזות מעבר, ושלוש פעמים מסרבים לו. הוא מחליט לבד: שלושה שבועות, מהזריחה עד הלילה, כותב בכתב יד, אשתו ועוזרו לצדו. יותר מ־2,150 ויזות, אולי יותר — הוא עצמו זכר 3,500. הוא מנפיק ויזה לכל שלוש מאות תלמידי ישיבת מיר, ישיבה שלמה שממשיכה ללמוד תורה בקובה שביפן. בין הניצולים — זרח ורהפטיג, לימים שר בממשלת ישראל, ומנחם סבידור, לימים יושב ראש הכנסת.
הקונסוליה נסגרת בספטמבר. הוא נוסע לתחנה עם משפחתו. מספרים שגם מהחלון, גם כשהרכבת כבר זזה, המשיך לזרוק ויזות לידיים מושטות. אחרי המלחמה — פיטורים. עבודות כפיים. שנים של שתיקה. כשסוף סוף שאלו אותו למה עשה את זה, הוא לא דיבר על גבורה. אמר רק שזה היה נכון. עכשיו תזכרו סיפור אחר: אוסקר שינדלר, שהציל כ־1,200 יהודים במפעליו בפולין. סיפור חשוב לא פחות. אבל סרט אחד, של שעתיים ורבע דקות, שינה מפת עולם. הייתי בקרקוב, ב"מדרגות שינדלר" — 200,000 תיירים בשנה נעצרים שם, מצטלמים, עולים לאוטובוס הבא. בקובנה זה אחרת. הבית של סוגיהארה עומד, מוזיאון קטן. כמה אלפים בשנה, לא יותר. רובם תלמידי בית ספר מליטא, בטיול לימודי. מעט מישראל. ומיפן — המדינה שהוא בעצם הציל את כבודה — כמעט ואף אחד. רק על גדות נהר הנריס בווילנה עומדת אנדרטה קטנה לזכרו, ויש שבאים.
אין סרט על סוגיהארה. אין ליאם ניסון. יש רק שולחן כתיבה, ועליו יותר מ־2,150 חתימות שנכתבו ביד, נגד פקודה מפורשת. וזה אולי הלקח האמיתי: לא כל מעשה גדול זוכה לסיפור גדול. לפעמים הוא נשאר בית קטן ברחוב שקט, בעיר שרוב האנשים אפילו לא יודעים לאיית את שמה — קובנה.
אני נוסע לקובנה, כדי להתחקות אחר לאה גולדברג, המשוררת האהובה שנולדה על גדות הים הבלטי בקניגסברג — עוד סיפור לתכנית אחרת. שבת שלום מווילנה וקובנה.