והשקט שאחרי היה מוזר כל כך, אחרי שנתיים של נד-נד נד-נד, רד, עלה, עלה ורד, אתה מתחיל להתרגל לרעש מישחקי הכדורעף שעושים לך עם הלב אבל כמה אפשר להרוס חיים בגלל משהו שהיה? וכבר במעלית למטה התבוננתי במראה ונאלצתי להודות שזאת היתה אחריותי להבין כמה אוסקר ווילד צדק כשאמר שכל איש חייב להרוג את מה שהוא אוהב רק שלקח לי כל כך הרבה זמן לעשות את זה עם סכין יפאני חלוד ואפילו הביצוע של גאווין פרידיי לא הסביר כמה זה קשה לעשות את זה ולנתק את כל האויר המואר הזה שהיה פעם יחד של שני אנשים ליחיד ויחידה ללא תאורה מלא בכחול הידוע של כל חדרי השינה הריקים מדי בבית הזה והאקורדים המרוחים האלה שמטשטשים לך את ההכרה כאילו שמישהו מבין אותך באמת כאילו שמישהו בכלל יכול לגעת בך אחרי שאתה שם על עצמך שלושים ושתיים שכבות של נייר צלופן דביק עד שרק התוים האלה והצירוף שלהן יכול לחדור דרכן ולהעיר אותך מתרדמת של מסע חורף אבל מה המילים של השיר הזה ולמה הוא כל כך יפה ? כאילו שמוזיקה היא דבר בפני עצמו כאילו זה לא קשור לשום דבר שקורה מחוץ לחומות הגבוהות של המקום הזה ומה זה חשוב כל הסיפורים האישיים האלה על מה שקורא לך ? הרי זה בלוג מוזיקלי ולא בלוג אישי אז למה זה קשור, מה העניין ? אני מתבונן ביד הזאת שאוחזת בלהב מסתכל בריכוז בהשתברות ניאון המעלית בזויות שונות על המתכת הכסופה כמו פלאשים מעורפלים של צלם חתונות מפעם עם כל הזיעה שמצטברת איטיות על היד הפנימית שלך עד שאתה מלמל אני כאן והעולם בחוץ זז ביחס אלי זה אני שעולה וכל השאר שיורדים והמעלית החרישית הזאת לא תעצר לעולם אבל המראה חושפת אותך כמו שאתה במלוא הדרך כסימן שאלה בודד במשחק נגד עצמו עם סכין ביד שעולה במעלית הזו גבוה יותר אל הצעידה המהדהדת דרך המסדרונות החלולים של ההכרה במי שאתה הפכת להיות כן זו המתנה שאתה חייב לתת פעם אחת ולתמיד למי שמביאה אותך שוב ושוב לאותה נקודה כמו בחדר ההוא בבית הישן שלה עם המיטה בזוית השבורה של השמש ליד שדה הקוצים שבער כל הקיץ ההוא עד הרגע הזה שבו היא ערומה על הברכיים מסובבת אליך את הגב המתקצר שלה מעמידה פני מלאך סוטה ומפנה כלפיי את התחת הבוהק שלה בחיוך מתריס נו עכשיו מה אתה תעשה עם כל ההבטחות שלך ? אבל לי יש סכין עכשיו ביד והברכיים שלה מופנות לעיניים אחרות וכל הנקלות הזו שבה אתה תופס את מקומך פוסע שוב במסדרון הבודד שמוליך אותך לדירתה עם כל המחשבות המרוקנות שבעולם על האגודה לתרבות הדיור ומי צריך אותם בתוך השקט הזה בכלל? כן לי יש סכין והיא הולכת לקבל אותו לתוכה כי אם היא לא מבינה שלהיות אשם זה להיות מוגדר אז ממילא אין מה להסביר לה על הקונטרסט הזה שממלא אותי ברגישות יתרה לתפקידי הנבחר שמוטל עלי כמו גיבור טראגי מסרט שחור ולבן על ידי כל מי שהפכתי להיות בגללה אותו אדם שנקבץ מכל עבריו לרגע הנכון בדיוק בזמן שלוקח לה להגיע מהמיטה שלה אל הדלת ואני מכיר את הרוטינה הזאת מעברה השני כמו את הדרך המגוחכת שבה היא לובשת פיג`מה של זקנים מנסה לכסות על העירום הבוגדני שאותו היא סוחבת היום בדיוק שלושים שנה ואיך שהיא בקושי מגיעה בצעדים קטנים לשרשראות ולבריחים שמגינים עליה מכל מהאנסים שהיא כל כך פוחדת מהם לשווא ורק אני עם שלוות הקרמטוריום שלי מחניק חיוך שליו וכבר מביים את מבטה המופתע רגע אחרי שהיא פותחת את הדלת ומביים את הכותרות בעיתונים של מחר ומביים את המבטים המאשימים של מכריה ומוכר את כולם בשניה תמורת הרטט הזה שמכריח אותי למחזר איתה סצינות בנאליות מסרטים של אחרים היי זאת אהבה לא ? אולי זה הכי קרוב ללב שלה שאני יכול להגיע? והסכין עכשיו בוערת בהמתנה כי זאת המתנה שלי אך ורק בשבילך כמו שרצית משהו כל כך מיוחד ויחודי ואיך שאמרת לי פעם שנראה לך מעניין להזדיין עם רוצח אבל לצערי זה מאוחר מדי ואת כבר לא תישארי כדי לספר לי לי איך זה מרגיש גלגלי השיניים הסתדרו במסלולם הסופי ויבבות הצירים מבהירים לי כאיבחת גיליוטינה חדה שסוף סוף אני יודע מי אני, הדלת נפתחת.

בהשראת THE GIFT השיר שחותם את האלבום הזה.  BEDHEAD-  TRANSACTION DE NOVO