הזמן הורס הכול. אבל אי שם, עמוק בלב, יש מקום בו הזמן לא נוגע. עולם אינסופי של קרני שמש עצלות, חברים דמיוניים, ציפורים מדברות ואלפי צלילים חבויים. מקום שהסתתר תחת משקל השנים. לאדם הבוגר, נשאר רק דבר אחד להיאחז בו כמדד לאושר מושלם ובר השגה בעולמנו. אותם זיכרונות ילדות. אווריריים וחמקניים כצמר גפן מתוק. כך, בעודנו פוסעים במסדרונות האפורים של החיים כמבוגרים אנו נאחזים בהם, משווים את חיינו הבינוניים כיום, אל מול אותו עולם מושלם אשר ידענו.
יש מעט מאוד יצירות אשר מעזות לערער על תפיסה זו של הילדות. יצירות שמנסות להתמודד עם תקופת התום והתמונות שהיא מותירה בנו, בצורה מפוכחת ולא ״וולט-דיסנית״ אם תרצו. יצירות שמעמיקות מעבר לגבולות הקיטש בניסיון לפענח את הפרדוקס הבסיסי של הילדות. העולם בו מאחורי כל דלת ארון מסתתרת ממלכת קסם או אימה נוראה חבויה בכל פינה חשוכה מתחת למיטה. האלבום של ״ליידי אנד בירד״ הוא בדיוק יצירה כזו.
מדובר באגדת ילדים קסומה ומבעיתה כאחת שמובאת לכם בידי הליידי: קרן אן זיידל, זמרת ישראלית-צרפתית, והציפור שלא יכולה לעוף – בארדי יוהנסון האיסלנדי. השניים חברו יחדיו כדי להקליט את אחד התקליטים הכי שוניםף מרתקים ומטרידים ששמעתי.
זהו תקליט נאיבי וחולמני בעל קונספט מטושטש המספר על שני ילדים שנלכדו בגוף של מבוגרים שלא חשים ולא מרגישים שום דבר. וככאלו הם נידונים לשוטט לאורכו ורוחבו של עולם המבוגרים מבלי שמישהו יבחין בהם או ישמע אותם. עם צליל פופ קאמרי הלקוח מסרטים צרפתיים ישנים, תיבות נגינה חורקות, ורוחו של סרז' גינזבורג שמרחפת מעל הכל.
כך מבקשים השניים בפתיחה הקוראלית לשבור את הקיר הרביעי בין המבוגר לילד שהיה:
"תרגישו את מה שאנו מרגישים,
כשאנו הולכים לדרכנו"
מונחים על ידי קולו של רועה מיסתורי המתפקד כמספר, ממשיכים השניים במסעם העקר בארץ חסרי התחושה.
"אני מבזבזת את שעותי צפה במיטתי,
שוזרת חמניות מעל ראשי,
מביטה בדלת ומחכה לסימן,
שימנע ממני לחצות את הקו ".
קרן אן לואטת את השירים בעצבות מכמירה. אתה מאמין לה לחלוטין גם כשהיא שרה בילדותיות פעורת עיניים את הקאבר האולטימטיבי ל SUECIDE IS PAINLESS . ואפילו STEPHANIE SAYS במקור של הוולווט אנדרגראונד, משרתת את העמקת חוויית הבדידות ואת חוסר היכולת לחוש, ההיא שכל חבריה קוראים לה בפשטות מקפיאה – אלסקה.
ככל שהסיפור מתקדם, כך גם מסתבכות תלאות השניים. עד שנדמה כי התאבדות היא הפתרון ההגיוני היחידי למצוקתם ההולכת וגוברת של גיבורי אגדת ילדית-מבוגרים מוזרה זו.
התקליט נחתם בבלדה המבעיתה על הליידי והציפור. כמו ב THE KIDS של לו ריד, צורחים שני הילדים לעזרה עם קולות שעוותו להישמע כילדים. צורחים וצורחים עד שלבסוף הם מבינים – אין איש שומע, אף אחד לא יבוא. בסוף טראגי, השניים קופצים יחדיו מהגשר לנהר. בהשלמה מוזרה עם העובדה שהזמן אכן הורס הכל.
הילדות כפי שהיא, עם כל התום והקסם שבה אינה יכולה להתקיים בעולם המבוגרים.
" ליידי?
כן ציפור.
כל כך קר לי.
ציפור?
אני לא רואה שום דבר…
זה הכל בראש שלך …"
קשה להגדיר אלבום עצוב ואובדני שכזה כ״יפה״, המילה יופי אינה מספרת את האימה והאור, את הצער והכמיהות של האלבום. המטען הרגשי שנושאים הצלילים כאוב מדי ומעציב מכדי להיות רק יפה. אבל אם אתם עוד שומעים וחשים משהו בפנים, או מאמינים שיש אי שם בחוץ קול ששווה להקשיב לו, אל תוותרו על האלבום הזה – מדובר בחומר שממנו עשויים הזיכרונות .
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לעובדיה חממה לבטל