היו אלו הימים שלפני הנפילה ברשת. עידן מוזר ונשכח כמעט. עידן בו לא יכולת לספק את תאוות או סקרנות הצלילים שלך בכמה לחיצות עכבר. התגוררתי אז בירושלים ובדיקה זריזה בחנויות, ואחר כך בדיקה איטית יותר בחנויות התל אביביות, הבהירו לי שאין לאף אחד מושג קלוש על מה אני מדבר. אפילו שחלק מהאנשים עשו עשו רושם שכן.
"ניתן להזמין את הדיסק הזה מחו"ל?" שאלתי שוב ושוב, רק כדי להענות בשלילה עד שמוכר נחמד אחד בחנות התקליטים "פאז" דאז, אמר לי: "תשמע אתה בטוח שהדיסק הזה יצא? כי התבוננתי ובדקתי בקטלוגים שלי  ומצאתי להקה שנקראת ביג סטאר, אבל יש להם רק שני אלבומים!!."
"לא לא עניתי, אני רוצה את השלישי!"
"הממ, אני מצטער,  נראה שאין" הוא קבע בפסקנות, "אולי הם עוד יקליטו אותו יום אחד… " הוא חייך אלי,  "במיוחד בשבילך".

באין סיוע בדרכים הרגילות,  חיכיתי עד שחברתי באותה עת נסעה ללמוד שנה בסן פרנסיסקו. יחד עם ליבי השבור היא לקחה איתה אל הארץ הגדולה פתק קטן,  ובו רשימה של דיסקים, שהיא חייבת למצוא לי. בראש הרשימה התנוסס האלבום השלישי של ביג סטאר.
חצי שנה מאוחר יותר בשיחת טלפון טראנס אטלנטית, היא אומרת לי כבדרך אגב:"הייתי היום באיזו חנות דיסקים כאן, והבחור שעובד שם, היה ממש נחמד" בשלב זה ליבי ניהל דיאלוג שפוף עם הרצפה הירושלמית הקרה של תא הטלפון הציבורי במעונות, "והוא אמר לי שהוא מכיר את הלהקה, ויש להם את הדיסק הראשון והשני שלהם, והוא יכול להשיג לך גם את הדיסק השלישי שלהם אבל רק ביבוא מיפאן. זה יקח כמה שבועות , אולי חודשיים,  אתה מעוניין שהוא יזמין לך? זה גם עולה קצת יותר…"
"כן" אמרתי בלי להסס שניה, "שיזמין. אתמול…"
כחודשיים לאחר מכן, היא כותבת לי מכתב שכל מה שמעניין אותי בו זה שהיא באה לבקר בפסח.
נ.ב. היא רושמת בקצה המכתב, "יש לי הפתעה קצת מוזרה בשבילך, מאחר ואני מכירה אותך ואת הראש שלך, אקדים ואומר  שזה קשור למוזיקה ולא לשום דבר אחר. אל תדאג כל כך בגלל דברים שאתה לא יודע מהם. להתראות,  ותן כמה נשיקות בשמי לחברתי הטובה ביותר שאיתה אתה יוצא מזה חודש וחצי".
יש פצעים שגם הזמן לא יודע לסגור, אותו פסח היה אחד מהם. העובדה ששלושתנו הלכנו יחד לסרט רק כדי להתיישב בשורה אחת – היא אני והיא – לא היה בה כדי לטשטש את העובדה שנפלנו על הסרט הכי גרוע אי פעם – "רוח רפאים" עם פטריק סוויזי, וופי גולדברג ודמי מור.
לברי המזל מבינכם שלא נחשפו לזוועה הזו, אסביר שמדובר בסרט על משולש רומנטי בין אלמן צעיר במשבר שמאוהב ברוח הרפאים של אשתו ומחפש נחמה בוופי גולדברג שמתקשרת כל כך טוב עם העולם שמעבר, עד שסוויזי מצליח לנשק לשפתיה הבשרניות ולראות את דמי מור.
נו טוב, הוליווד תמיד האמינה בניסים בלתי אפשריים. אבל בואו נאמר שכמה שהסרט היה מופרך, הוא לא היה רחוק מהמופרכות של מה שקרה מול המסך. אלוהים שבשמיים, ושתי עלמות חן ירושלמיות לשעבר, הן עדיי היחידים, אבל האמינו לי זה היה לילה קשה.
כשהסרט נגמר הגחנו מהסמטא הצדדית, עלינו במעלה המדרגות אל הרחוב הירושלמי הקריר. ובקצה המדרגות הייתי צריך להחליט, ברגע אחד בודד, לאיזו תחנת אוטובוס ללכת, ובעיקר עם מי ללכת לביתה. החלטה, מסוג ההחלטות ששנים אחר כך אתה תוהה בינך לבין עצמך, מה הוביל אותך לבחור כך ולא אחרת.
בקצה המדרגות אמרתי שלום לאחת והלכתי עם האחרת. אותה אחת שבבוקר המסובך לאחר הלילה הסבוך, שלפה מתיקה מעטפה, ובתוכה שכנו שני דיסקים. אחד שהכיל את האלבום הראשון והשני של ביג סאטר והדיסק הנוסף, שהכיל את האלבום השלישי.
על העטיפה צולם מתווה גופה של אשה המושכת סדין אדום וכחול מעליה. סדין שעליו רקומים כוכבים המתפרצים החוצה ומאירים כזיקוקים  זה היה הדבר הכי קרוב לאיך שהיא נראתה באותו רגע מחייכת בעירום חלקי מחזיקה את הסדין צמוד לחזה שערה גולש על כתפיה המבהיקות כמפל מים אפלים.
"אני חייב לשמוע את זה!, כמעט שנה שאני מחכה לדיסק הזה…",

"אני יודעת"  וחייכה את אותו חיוך ממיס קרחונים שלה.

"אתה יודע הייתי נורא סקרנית מכמה שדברת על הדיסק הזה  וכשקבלתי אותו לא יכולתי להתאפק אז שמעתי אותו, ידעתי שלא תתנגד, והאמת שזה דיסק מאוד משונה".
"משונה טוב או משונה מוזר?"
"לא יודעת" משכה בכתפיה, "פשוט משונה, תקשיב ותבין"

אמרה בקול הילדה האבודה שבו היא התמחתה.

בדרך ממנה לתחנה המרכזית שמעתי את השיר הראשון בדיסקמן שלי.

"חלומות ותקוות
כמו כוכבים נופלים.
עולות הצמרמורות
אני רוצה להלבין,
רוצה להלבין"

מה זה הדבר הזה ? הרהרתי ביני לבין עצמי. נשמע כמו רוקנרול סבנטיז מלא אנרגיות, אבל יש משהו מוזר בצליל הזה. התחושה הזו כאילו כל הכלים נשמעים לא במקומם הטבעי במיקס. כאילו מישהו הרים את כל ערוצי הנגינה באקראי וכל הכלים מטפסים אחד על השני בבלאגן שלפרקים נדמה כמשהו מובן ואז שוב מתמוטט אל האנארכיה. בתוך כל ההמולה הזו נשמע הזמר כמישהו שזה הרגע נפל משעתיים של רכיבה על קרוסלה, ניער מעצמו את  האבק באלכסון, שם על עצמו גיטרה משתוללת וכל תו שני שלו מתפספס. השירה נשמעת כאילו מדי פעם הוא מועד ופוגע בראשו במיקרופון, הזיעה שעל מצחו ניתזת מהכדור הכסוף, כשהוא שר – "אני רוצה להרגיש אותך, עמוק בפנים, עמוק בפנים – היי נערה נשקי אותי, אחר כך,  למה לא …" .
חתיכת אלבום מוזר חשבתי לעצמי, ועוד לפני ששמתי לב החל השיר השני והבלאגן ממשיך –  "את לא יכולה לקבל אותי, לא בחינם…"
עד לאותו רגע, לא שמעתי מעודי שיר רוקנרול כל כך סוחף שהאנרגיה שלו מגיעה מאפיסת כוחות.
אבל ביני לבין עצמי תהיתי, מה לעזאזל כל כך אפל כאן? לפי אותה כתבה נשכחת  הייתי בטוח שמדובר באלבום שהשטן עצמו היה מכתיר כלא שמיע מטעמי עודף יגון, קדרות, ואנחה שאין בקיצה כלום פרט לחור שחור.
אולם האלבום שהתנגן באוזניות הדיסקמן שלי נשמע אחרת. זה היה צליל vתמוטטות עצבים, צלילה אל קצה העצבים החשופים לאחר שבוע בלי שינה,  צליל מתוח ניארוטי מפוזר וטרוט עיניים כחלחלות, עיניים כחולות על רקע אדום, עיניים חולות.
עליתי אל האוטובוס התיישבתי והתחלתי לקרוא את החוברת שצורפה לדיסק הראשון והשני של הלהקה.
למדתי שצ'ילטון התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל שבע עשרה, כסולן של להקת בנים שפעלה אי שם בשלהי שנות השישים בשם הבוקס-טופ. היה להם להיט ענק שנקרא "המכתב" ועוד כמה להיטים קטנים יותר, אולם חיכוכים פנימיים בין הלהקה למפיקיה גרמה להתפוררות ההרכב.

שילטון חיפש את עצמו כזמר פולק במשך שנה בניו יורק אבל בסופו של דבר חזר הביתה לממפיס. בהמלצת אחד מבעלי אולפני "ארדנט" הוא התחבר ללהקה מקומית בשם  Ice Water – שבה היו חברים כריס בל, אנדי הומל, וג'ודי סטפאנס. בכדי להתחיל עם קרמה חדשה חפשו שילטון והלהקה שם חדש, וכשיצאו מהאולפן לאחר אחת החזרות הליליות שלהם וראו שלט ניאון מהבהב של סופרמרקט שנקרא Big Star : – הם ידעו מיד שיש להם שם חדש.

האלבום הראשון של הטריו,  הוקלט באולפני ארדנט על בסיס זמן פנוי בלילות כשהאולפן עמד ריק בין הקלטה להקלטה. הרביעיה העריצה את  Beatles , The Who  והKinks  מצד אחד ומצד שני אהבה מאוד את הגיטרות וההרמוניות של הבירדס, הביץ' בויז ושאר להקות החוף המערבי של שנות השישים. ביג סטאר שילבו את כל ההשפעות שלהם עם רוח הרוקנרול הראשוני של אלביס ומוזיקת נשמה דרומית שהיתה הז'אנר הכי פופלארי באותה תקופה בממפיס כדי ליצור את הסאונד היחודי של ביג סטאר – פאוור פופ.
השירים היו מלודים כמו מחלה מדבקת, הגיטרות זהרו כמו קרני שמש שנשברו על פעמוני הכנסיה, התופים השתוללו מאחורה כמו מנוע שיצא משליטה. הקולות הגבוהים של שילטון וכריס בל שוטטו בקצה הרחוק של הסטרטוספרה מרחפים מעל כול הרעש המבהיק הזה למקומות רחוקים, ויוצרים את מה שניתן להגדיר כהרמוניות מלאכיות, אם מלאכים רק היו יכולים להגיע כל כך גבוה.
כשמאזינים לאלבום הראשון של הסטארים שנקרא בפשטות –  1 # Record  כיום, ניתן בקלות לשמוע את ההשפעה שהיתה לו על עשרות אם לא מאות להקות משנות השמונים והתשעים. מ – R.E.M הReplacements , Teenage Funclub , ועדDeath Cab For Cutie   כולם חייבים לביג סטאר ובגדול.

אלבום רוקנרול מבריק שכזה שיצא ב-1972, לב עידן הפרוג והסינגר סונגרייטרים הרגישים והענוגים, היה בהחלט אלבום שפשוט הקדים את זמנו בעשור ומשהו.  בנוסף, בעיות עם  חברת התקליטים המקומית STAX והפצה גרועה של האלבום.  גרמה לאלבום לשקוע  מבלי להותיר רושם ולו מזערי על טבלאות המכירות.
בצורה מאוד מובנת  הלהיט הכי גדול מתוך האלבום הגיע עשרים ומשהו שנה אחרי שהדיסק יצא. השיר – In The Street  נבחר להיות שיר הנושא לסדרה "מופע שנות השבעים", וכך שכתבו מפיקי התוכנית את ההיסטוריה שכן סביר להניח שאריק פז וקלסו לא היו שומעים  על ביג-סטאר אי שם בשנות השבעים ובטח לא באוטו שלהם. אבל גם אם הצדק ההיסטורי הגיע באיחור אין ספק שהניינטיז היו העשור בו קיבלו ביג סאטר  את ההכרה בגאוניות והיחודיות שלהם.
בין הדיסק הראשון לדיסק השני עזב כריס בל  את ההרכב בגלל חיכוכים עם שילטון על הנהגת הלהקה.
הלהקה ניסתה להמשיך כטריו אולם הבעיות האישיות המשיכו עד שהלהקה התפרקה כליל.
לאחר ששילטון ניסה להקליט חומרים שלו עם אחרים  הוא הוזמן להופיע בועידת כתבי רוקנרול בממפיס.  הוא אסף את הטריו ובלי חזרות כמעט נתנו סט כל כך מלהיב (שאגב לימים יצא בדיסק חברת רייקו שנקרא Big Star – Live    ) שהם החליטו להתאחד ולעשות אלבום שני.

Radio City  – האלבום השני של ביג סטאר, היה בדיוק כמו האלבום הקודם אבל הרבה יותר.
שילטון חשף את העובדה שמתחת לעיניו הכחולות יש לו נשמה שחורה  וגרון  מחוספס להחריד. התקליט הזה היה תאונה חזיתית בין המקצבים הפרועים של הרוק והתלהבות אקסטטית של מוזיקה שחורה כשאף צד לא משתלט או מבטל את השני. שילטון יצר את צליל מוזיקת הנשמה הלבנה של ממפיס.  יש באלבום הזה  תחושת בעירה ומיידיות שכל כך קשה למצוא בתקליטי אולפן, נדמה ששילטון הרגיש בגיל 24 ככוכב רוק לשעבר שמנסה שוב לגעת בתהילה.  "אתה מקבל את מה שמגיע לך" הוא שר באלבום ספק לועג ספק מקונן על מצבו. האלבום הזה גם לא הניב להיטים אבל בתוכו נמצא אחד השירים הכי יפים ומושלמים של כל הזמנים – September Gurls   (השיבוש במקור). בלדת פוור-פופ נצחית ומנצחת, שבוצעה מאז כמה וכמה פעמים ולצערי התפרסמה מעט דווקא בביצוע הגרוע של הBangles .

(הנה השיר המקורי והגאוני שמצליח לשמח אותי בכל פעם שאני שומע אותו )

באלבום זה נרמז הצד האפל של צ'ילטון. כמה שהגבהים שהוא שואף, ואף מגיע אליהם רחוקים, הרי שבקצוות השירים חשים יותר מדי פעמים את הפחד שלו מהנפילה העמוקה מטה. נפילה שתגיע במלואה רק באלבום השלישי של ההרכב.
אחרי שגם הדיסק השני יצא אל עולם אדיש ולא הצליח ליצור שום רושם אמנותי, תודעתי או כלכלי, עזב גם אנדי הומל את ההרכב, ושילטון וג'ודי סטאפנס החלו לעבוד יחד עם המפיק ג'ים דיקנסון על אלבומם השלישי.

הסשנים התחילו טוב. צ'ילטון היה אקדח טעון געגועים חרטה ואנרגיות רוקנרוליות. אולם מה שהיה רק מרומז באלבומים הקודמים, החל לבלוט כאן ובגדול. הכשלון הגדול של שני האלבום הקודמים נתן את אותותיו
" הייתי מעדיף לירות באשה מאשר בגבר, אני תוהה אם אלו הם חיי האחרונים" שר צ'ילטון ב – oh dana, כמי שמתקרב אל הקצה. כמאזין, ככל שהעמקתי לחדור אל תוך האלבום חשתי כיצד אני נכנס עמוק יותר ויותר אל תוך מבוכי האפלה הגדולה של נשמתו הפצועה.
"תודה לכם חברים, לא הייתי כאן היום אלמלא עזרתכם…" הוא שר בנואשות כמצדיק את האמירה שרק אנשים חזקים יכולים להרשות לעצמם להיות חלשים באמת מול העולם.
שנים של תסכול ייאוש ודעיכה החלו לדרוש את הכופר במזומן. תוך כדי ההקלטות, שילטון החל להתמוטט וכך גם האלבום. התקליט הפך להיות גן המשחקים של נשמתו המיוסרת, כל שיר חדש שהוקלט נשמע מפורק יותר ושבור יותר בדרכו הארוכה של שילטון מטה, והלאה, אל מעמקי האפלה.
לאחר כמעט שנה של עבודה לילית ועצבים מרוטים זנח שילטון את האלבום לאנחות, והחל לנדוד ברחבי אמריקה מנסה למצוא לעצמו חיים אחרים ובעיקר אפשריים יותר.
בעוד שילטון שוטף כלים לפרנסתו או מנגן בלהקת קאברים של רוקנרול החלו השירים שנותרו מאחור לדלוף החוצה ולקבל חיים משל עצמם בשלל בוטלגים. בעלי שמות שונים, שירים שונים, ומיקסים אחרים. עם השנים וככל שיותר ויותר אנשים נחשפו לחומר האפל ששילטון הותיר מאחוריו החלה להירקם לה אגדת רוקנרול על התקליט הכי גדול שנעשה, ורשמית, אף פעם לא יצא.
לאלבום היו מאז צאתו לאויר העולם כמה שמות שונים. הידועים שבהם הם: Sister Lovers  שהיה השם הזמני של האלבום בזמן העבודה עליו,  מהסיבה ששילטון וסטפאנס יצאו באותה תקופה עם צמד אחיות. יש גרסאות שלו שבהן הוא נקרא Femme Fatal   אבל לרוב הוא נקרא בפשטות "האלבום השלישי".

בין כל השירים המקוריים, שילטון מקליט באלבום הזה את הביצוע הכי טוב ל – Femme Fatal   של הוולווט אנדרגאונד. אם במקור שרה ניקו את השיר שנכתב עליה, במין ריחוק קר שכזה, ממחישה באדישות את כל מה שנאמר עליה בשיר. הרי שכאן שילטון שר את השיר על האשה הקטלנית ששוברת וזורקת, מזוית הראיה של אלו שנשארו מרוסקים על המדרכה מאחוריה.
הביצוע הזה מלא בתערובת בלתי אפשרית של כל כך הרבה רכות וייאוש, חמלה וקדרות שכל מי שאהב את מי ששברה את ליבו, גם לאחר שהוא נשבר, יכיר בעצמו  מלילות מלאי לבטים וחסרי שינה.

אם צלחת את תחילת האלבום ושירי הרוקנרול המוזרים שלו גילית שבהמשך מסתתר אלבום שכולו שירים ללא מוצא. אלבום שבו כל שיר לוקח אותך אל קצה סימטא חשוכה אחרת רק כדי להוכיח לך שוב  ושוב כמה בודד וחסר תקוה הוא המסע הזה אל סוף הלילה.

"עיניך כמעט מתות
לא יכול לצאת מהמיטה
ואתה לא יכול להרדם
אתה מתיישב כדי להתלבש
ואתה הפוך לגמרי
אתה מביט במראה
מתבונן בעינייך
אומר שאתה מבין…
בסוף כולם עוזבים,
משאירים את הנופלים מאחור
כולם הולכים הכי רחוק שאפשר
פשוט לא אכפת להם.
הם עמדו על המדרגות
צוחקים על אחוריך.
אמך מתה, אל תפחד
אמך מתה, אתה לבדך
והיא במיטתה.
בסוף כולם עוזבים,
משאירים את הנופלים מאחור
כולם הולכים הכי רחוק שאפשר
פשוט לא אכפת להם.
אתה פרצוף מבוזבז
שקר עם עיניים עצובות
אתה שואה."

רק כשהגעתי לשיר הזה באלבום, הבנתי בדיוק על מה דיבר אותו כתב נשכח מהמלודי מייקר. "שואה" הוא השיר הכי עצוב בתקליט ואחד השירים הכי עצובים שקיימים בכלל. שילטון אוסף את כל הפחדים והרחמים העצמיים שלו ומתעד על סרט ההקלטה פורטרט של האמן הצעיר כאיש שרוף.
בגיל עשרים וחמש הך צ'ילטון להיות הזומבי של הרוקנרול. משוטט אבוד לחלוטין בעולם הדמדומים שבין הפרסום לאלמוניות, בין ההבטחה לחוסר היכולת לממש אותה, בין תהילת הזרקורים לאלמוניות הקרה של צידי הבמה, בין החיים לבין המוות. המילים הקודרות זכו לליווי הולם לא פחות של פסנתר הנשמע כמנגן לבדו בבית עתיק ושומם בליווי קונטרבאס דוקר וקודר, וגיטרות רוטטות שמצליחות להשמע כמקהלת רוחות רפאים המקוננות ברקע.
צ'ילטון, וזה בהחלט מרשים בהתחשב במצבו, לא מאבד לרגע את החוש המלודי הנדיר שלו. גם כשהוא מרוסק שפוף ומיואש הוא מייצר מנגינות מוזהבות שהיו יכולות לפרנס קריירות שלמות של כמה וכמה כוכבי פופ. רק שבמקום גיטרות מבריקות יש כאן תזמור ברוקי כמעט, של רעשים אקראיים. תופים נופלים, כינורות נמרחים, גיטרות מתאבדות על המגבר, צליל התרסקות כוכבים במרחק.
מאחר והאלבום לא יצא רשמית מתחת ידיו של שילטון, קשה לדעת מה הוא סדר השירים הנכון שאליו התכוון שילטון. לאלבום יש כמה וכמה גרסאות שונות של סדר השירים, ומנסיון אני יודע שהצורה שבה הם מנוגנים מקצה לקצה יכולה לשנות מאוד את האוירה והמשמעות הרגשית של התקליט הזה.
בגרסא שיש לי בבית "שואה", ממוקם בערך באמצע הדיסק  כאילו היה ציון דרך לנקודת החושך הכי אפלה בתקליט הזה כשמעבר לו משתרעים שירים אחרים. שירים בהם שילטון מפרק ומרכיב את הבדידות שלו מול התשוקה שלו לאותה אהובה לא נוכחת. מפרק ומרכיב את מבוך הרגשות שבין אהבה לשנאה, בין פחד לחמלה בין יאוש ותקוה. כילד המצייר ציורים על החוף מתוך ידיעה שכל רגע הגלים יבואו וימחקו הכל.

"אני הולך ברחוב המקפיא
הצעיף מתעופף מאחורי
את אומרת "תרחיק אותם"
בבקשה אל תגידי שום מילה
תוציאו אותי מכאן,
תוציאו אותי מכאן
אני שונא את זה כאן,
תעזרו לי לצאת מכאן"

שיא נוסף באלבום הוא Kan-ga-roo. שיר שההגדרה כ-"יצירת מופת" לא מתחיל לתאר את חצי דקה הראשונה שלו. מדובר בסימפונית רעשים וצלילים על גבול האוונגארד שאיכשהו נשמעים כל כך מוזרים ונכונים באותה עת. אתה פשוט חש את גבול הכמיהה הביזארית שלו כשהוא שר בנואשות לאותה בחורה שהוא פגש במסיבה "הו כמה שאני רוצה אותך, כמה שאני רוצה אותך, רוצה אותך כמו קנ-ג-רו…"  כאילו אבדו לו כל מילות הפיתוי של המבוגרים,  וכל מה שנשאר לו זה לזרוק את השם הראשון שעולה במוחו. את אותה דמות משעשעת: קנ-ג-רו מפו הדוב.
כל מכת תוף אבודה, כל פידבק גיטרה צורמני, כל זיוף של המיתרים נשמע פה בדיוק במקום הנכון כאילו לא יכול השיר הזה להיות אחרת. מדובר בשיר גאוני שנבנה ומתפרק ממש מול אוזנייך. שיר המשנה את כל מה שידעת והכרת לגבי איך ששירים מתנהלים. השוואה פשוטה בין המקור לגרסא המנורמלת שהקליטו אנשי This Mortal Coil  לשיר הזה  (ואגב גם ל"שואה", מה שאומר שבוגרי אייטיז יכירו לפחות את שני השירים האלו היטב אם כי אני בטוח שהחשיפה לחומר האפל תשאיר אותם פעורי פה ביחס לביצועים המאוד בנאלים שלהם בפרוייקט) תבהיר לכם היטב כמה שהעיבוד של השיר הזה גאוני. פשוט אין עוד שום דבר בתולדות המוזיקה המוקלטת שנשמע ככה.

"תני לי להיות האור היחיד שלך
ואם תרצי  לב אמיתי
קחי את הזמן והראי שאת איתי
ואני אהיה לך לירח כחול בחשיכה"
בשליש האחרון של האלבום, שילטון מרים את ראשו העייף מבין ידיו ושר חרישית שירים שנשמעים כאילו שילטון כתב אותם מאותה סיבה שואן-גוך צייר את החמניות, לעודד אות רוחו ולהכניס קצת תקוה לחייו.  התחושה היא שהשירים האלו הם מעשיות הברון מינכהאוזן המרים אותו ואת סוסו על ידי זה שהוא מושך את עצמו מראשו, כלפי מעלה.

צ'ילטון שר לזו שהוא מעריץ, מבטיח לבנות לה בית ואש חמה, ואתה יודע שהא עומד בחוץ ובקור, מביט אל האורות הרחוקים ומדמיין את החיים שלהם יחד, דווקא בגלל שהוא כל כך לבדו, הוא מבקש להיות הירח הכחול בשמי לילה, האור המנחה בחשיכה שמקיפה אותה, אבל מה שאתה שומע זה כמה הוא צריך את אותו אור מנחה לעצמו, כמה שהוא זקוק לירח כחול שיכוון אותו הביתה. הוא שר על זו שהוא משתוקק לה, על היותה מאהבת חלומית ושאין עוד אף אחת אחרת כמוה, כל משאלותיו המתגשמות בדמות אשה, אבל בסופו של דבר אתה מבין שמה שאתה שומע זה את צליל החלומות המתנפצים על המיטה הריקה שהוא מתעורר אליה.
נדמה כאילו רגע אחד לפני הסוף, צ'ילטון מנסה להאחז בחלומות שלו כאל נקודת המפלט היחידה שנותרה לו מפני החושך, אולם  בסופו של דבר הוא מבין שגם אלו הם אשליות.  המסע שהחל לבד נגמר בבדידות גדולה יותר.
השיר החותם את האלבום מוצא את שילטון נוסע במכונית שחורה וגדולה,  אולי מדובר בעגלת מתים אולי במוכנית רפאים, כאילו כל מה שמחכה לו מעבר לחלומות התהילה ואשליות האהבה היא פנטזיית הבריחה האולטימטיבית אל המרחבים האינסופיים של ארה"ב במכונית שחורה וגדולה. שילטון מתרחק בשיר זה אל תוך השחר העולה במרחק, כאילו מנסה לשפשף את עיניו האדומות מחוסר שינה עוד פעם אחת לפני שהוא יוצא לדרך אחרי הלילה הארוך שהוא עבר.
"שום דבר לא יכול לפגוע בי עכשיו
שום דבר לא יכול לגעת בי.
למה שיהיה לי אכפת ?
נהיגה זה כזה פיצוץ גז,
זה לא ימשך לעד… "

כי הדיסק הזה מכיל את צליל הרגע המדוייק שבו נשקתי לשפתיה בפעם האחרונה, את הנשימות החרישיות שלה לפני שהתעוררה מזריחת הבוקר שהפריד ביננו, את צליל צעדיה הקטנים המתרחקים במדרגות אל עבר הלא נודע שמחכה לכולנו. הכל מתועד כאן לפרטי פרטים מעורפלים שנמוגים ומופיעים מהחשיכה כמו שלטי פרסומות לצד הדרך, בכל פעם שאני שומע את האלבום הזה מחדש. פעמים רבות מדי הרהרתי בעובדה שלא משנה כמה זמן עבר מאז, עדיין כל שיר ושיר באלבום הזה גורמים לי להרגיש קרוב כל כך למי שנמצאת כרגע רחוק כל כך מעבר לימים ולשנים, מעבר למרחק ולזמן.
עבורי, האלבום השלישי של ביג סטאר יהיה תמיד מזכרת ממה שנשלם ולא תם,  אהבה שהיתה ואיננה ובאורח פלא עדיין עודנה, תמיד שם ולעולם לא כאן.

"אני יודע שזה נשמע כמו להתראות,
בהרבה מובנים אני מניח שזה כך…"  

אני מתבונן כעת בדיסק שולף העטיפה הפנימית מהפלסטיק, משועשע מהעובדה שבתוך העטיפה של האלבום השלישי אין שום מידע או כל פרטים על הלהקה, רק פרסומות של חברת התקליטים לדיסקים אחרים ובנאלים שלעולם לא יגידו לי כלום. אני חושב על אצבעותיה נוגעות בדיסק הזה, על השריטות שהוא נשרט ואני תמיד אשמע, על הזמן שמפריד ביננו ועל העובדה שעוד ארבע שנים יחלפו  עשרים שנה מאז שגיליתי את אלקס צ'ילטון  ואיבדתי אותה. וחושב לעצמי שהבחור בכתבה צדק קרוב לעשרים שנה אחרי, לשילטון וגם לה – עדיין אין יורשים.

עשרים שנה אחרי.

הבוקר נודע לי שאלכס צ'ילטון מת. הכתב מהמלודי מייקר צדק בסופו של דבר. עשרים שנה אחרי, הרבה מוזיקאים באו והלכו, למה שצ'ילטון עשה אף פעם לא היו ולא יהיו יורשים. אז לזכרו.

להתראות חבר, להתראות חברים,

"זה נשמע קצת כמו להתראות,  במובן מסויים, אני מניח שזה כך"  .

להתראות..