פעמים רבות תהיתי מדוע אומרים על מי שנפטר כי "הלך לעולמו". האם לכולנו יש עולם פנימי שאליו אנו מגיעים רק אחרי מותנו?  האם העולם שמעבר הוא בסך הכל עולם הגשמת כל החלומות שלנו מהעולם הזה?

ג'ון מרטין הלך לעולמו ביום חמישי האחרון ומאז אני משוטט בעולמות שהשאיר מאחוריו שוב ושוב.

 

"חלק מאיתנו חיים כמו נסיכות ,

חלק מאיתנו חיים כמו מלכות,

אבל רובנו חיים בדיוק כמותי,

בלי לדעת מה זה אומר,

להיות חלק מעולם אחד,

חלק מעולם אחד"

 

לאהוב את ג'ון מרטין, כמו לכתוב על ג'ון מרטין, הוא נסיון מאתגר לגשר בין מה שאתה חושב לבין מה שאת חש. הקושי לגשר בין האישיות המוחצנת והצינית שמיהרה לפטור את הכל כבדיחה אחת גדולה בין השירים לבין הלב הפעור שמרטין חשף בתוך שיריו, תמיד אתגר את מי שחיפש עולם אחד להכיל.

אף פעם לא הפסקתי להתפעם ולהשתאות כיצד פותח האיש את פיו ומתוכו עולה באוב הקול התינוקי והאפל כאחד.

מדברים על Solid Air כיצירת המופת של מרטין, ואפשר בקלות להבין למה. האלבום ההוא כל שניורד עמוק

יש מוזיקאים שהכתיבה עליהם היא משימה פשוטה להפליא, הצלילים שלהם חוצבים בך עד שמגיע נהר המילים שנזקק להסביר את היופי הזה. יש מוזיקאים כאלו ויש את ג'ון מרטין.