*אחי צבע אדום, לאן נכנסים?" השדרן מחייך, זה בסדר, אתה בתוך המקלט. האולפן הוא המרחב המוגן. אני מתארח באולפני רדיו "קול הנגב" של מכללת ספיר. חדרים מלאים במזרונים ושמיכות, הרבה התרגשות ולאות באויר, שוקלדים בכמות מסכרת פזורים על השולחן, ומושבניקית מניר משה שתורמת לשדרנים השרדנים ארגז בריאות ירקרק בצורת פג'ויות. שני סטודנטים נכנסים לאיטם אל המרחב המוגן בעוד הצבע האדום מתקריין במונוטוניות ברקע. אחד מהסטודנטים אומר לשני –  "תאמין לי אני לא רוצה כלום מהפקידים של מס רכוש, רק שיחזירו לי את כל הסיגריות שזרקתי עד היום בגלל ה"צבע אדום". 

החבר מגחך – עזווב אחי, איך שאני מכיר את הפקידים של מס רכוש, הם יגידו לך שהצבע האדום הוסיף לך בריאות, וזה אתה שצריך לשלם להם.

 

אני עומדת בתחנת האוטובוס של סעד מלא רכבים עוברים ואף אחד לא עוצר לי לטרמפ כאילו מה? הלו? מלחמה? תעצרו כבר…

 

הכביש מלא בבאמפרים רחבים במיוחד. האוטו עולה עליהם והנהגת מתעצבנת מחדש בכל פעם. "כססאמם של הבאמפרים האלה", היא מקללת, "הם רוצים להאט אותי או להרוג אותי?"

את יודעת איך קוראים לבאמפרים כאלו בפנמה, אני מרחיב את דעתה.

"לא", היא עונה.

 "שוטרים מתים", החיוך מפציע מבין שפתיה כקרן שמש מאוחרת. נשבע לך שבתור ילד הייתי בטוח שבאמת קברו שם שוטרים פנמנים. 

"אז מכל המקומות בארץ, דווקא פה קברו את כל השוטרים השמנים? אין הגיון במדינה הזאת, אין. היא מביטה אלי מחייכת והמכונית נתקלת בעוד באמפר

 

הפער בין המכוניות החונות צר להפליא. הטנדר הארוך מנסה להשתחל בינהם. הנהג מסמן לי עם האורות הגבוהים שאכוון אותו. "עובר, עובר"  אני צועק אליו, "סע עוד" הקרחת שלו שואלת אותי בזיעה אם אני בטוח? יש לך עוד, סע סע אתה נכנס… אני משיב לה.   השפם שלו  לא נראה משוכנע במיוחד, אבל הרגל לוחצת על הגז. בסוף הוא משתחל פנימה מכוח האמונה בלבד. כשהוא יוצא בקושי מהדלת הטנדר והקנגו שלצידו נראים כתאומים סיאמים. אשה בשחור פרחחי ושרשרת זהב עוברת ביננו, מאחורי גבה היא זורקת אל אויר הלילה "חבל שלא כיוונת את הערבי הזה עוד מטר קדימה אל תוך הקיר"  הקרחת מהנהת אלי תודה. שני ישבני האשה מהנהנים בטייצ שלה, עגולים משנאה.

אז אתה רוצה להגיד לי שסגרו את הסינמטק בשדרות? ברור. אבל אנחנו עושים סינמטק נודד. במקום שהם יבאו אלינו, אנחנו עוברים במקלטים ומקרינים להם סרטים. מה אתם מקרינים השבוע? אנחנו מקרינים את WALL-E עונה אחד ומייד פונה לחברו, תגיד מה בית הילל מקרינים? גם את WALL-E,הוא עונה,  אז מה ההבדל בינכם? אני שואל, הוספנו לו כיפה, צוחק הבחור מבית הילל.

 

"סעו את כל הסיבוב עד שתגיעו לחניה איפה שההסעות אוספות את הילדים, שמה כבר תראו שלט משמאל" מוזר לנסוע כל כך לאט במקום ריק. הכביש ההקפי של מכללת ספיר מלא בבאמפרים להאטה ושוחות קאסמים להרחקה.  הסיאט קורדובה, עוברת אותם בקרטועים מכבידי לב וחורקי מנוע. יוחנן משתדל להאט אבל איכשהו הבאמפרים מתעלקים על תחתית הרכב ומקשים עליו את החיים.  אחרי שחלפנו בתוך המכללה הריקה, הישורת האחרונה משחררת את הגז, אנחנו מאחרים ולא רק שהרדיו יתחיל בלעדינו, הוא גם עשוי לסיים בלעדינו. לא נעים בכלל. מנוע האוטו מאיץ מחמישה קמ"ש לעשרים באנחת רווחה, כשלפתע מגיחות מהשיחים המקום הראשון והשני  בתחרות ה"לוק אלייק" העולמית לנתיבה בן יהודה. תלושות לחלוטין מהנוף אך מחוברות אליו בשני כלבים אימתניים שמושכים אותן קדימה. "מה קרה? מה קרה?" מקרקרת אחת מהן אל עבר האוטו הנוסע מולה, "מלחמה" אנחנו צועקים אליהן ונעלמים בענן אבק של שלושים קמ"ש.

"אמא, אמא, תראי יש מבצע על הלחם הקל".

מה? איפה? שואלת האמא, תראי, מושיטה הילדה את הככר קדימה, זה רק שלושים ושלוש קלוריות לפרוסה, צוהלת הילדה במחסני השוק. 

האמא לוקחת את כיכר הלחם מידה מחייכת ומחפשת את המחיר, "האמת ששש תשעים ותשע זה די זול, תביאי עוד חמש, שיהיה עד שתגמר המלחמה". 

"אופטימית זאתי" קורץ אלי מפזר הירקות הדתי. וממשיך לפזם "הוזה אותך בחלום"  בעודו מיישר את הבטטות.