כל הדרך לשדרות התקדרו השמים אפורים והשדות עמדו בעגמומיותם החומה. כשעברתי את קצה העליה האחרונה לפני העיר נפרש העמק האחרון שטוף באור צהריים מוזהב.  רגע אחד של חסד צלול ביום עכור לחלוטין. הייתי בדרך לאולפן גל"ץ ובכניסה לשדרות תפס אותי צבע אדום מרשים בעוצמתו. השוטר ירד מהניידת נכנס למבנה הממוגן בצד תחנת האוטובוס ולאחר כדקה שלף מסרק מכיסו האחורי וסרק את שערו הכסוף אחורה. המשכתי הלאה למרכז פרץ (אין קשר) כדי לחפש את האולפן שגל"ץ הקימו באיזור כדי לשדר מהשטח. 

חלון הראוה של סטימצקי הבטיח מבצעים ללא קץ על ספרים, אך החנות עצמה היתה סגורה וריקה כמו הבורגר ראנץ' ורוב חנויות המתחם מסביבי.

"חרא די בוקם, הלכתי לסופר לקנות אוכל, והיה סבע אדום, והוא סועק עלי למה אני מאחר…"  אפילו תלונות של מנקה מסדרון קטן קומה ושופע זקן הופכות פוליטיות בשדרות, תקשורת עוינת או תקשורת חברית זה לא משנה, לאף אחד אין מושג איפה האולפן של גל"צ בשדרות –  "תנסה בקומה ראשונה, לך עד הסוף שמאלה, אחרי הבתים של הרוסים, אחרי המועדון, שמה בפנים…" הלכתי נכנסתי למחסן ענק של קלסרים נטוש וריק, הבנתי שטעיתי. חזרתי אחורה, מצאתי חיילת עגומת מראה.

"זה שם, מעבר לדלת השניה" מכוונת אותי החיילת, אני ממשיך לתהות במסדרונות האינסופיים של מרכז פרץ בשדרות, עוד ועוד חדרים ריקים חולפים עד שלפתע הם מתמלאים בחיילים בתנוחות שונות על מיטות מאולתרות, בגדים מפוזרים וריח שינה קצרה ולא נוחה באויר,

מרשים לראות כיצד עושים רדיו תחת אש.  באולפן מאולתר בתוך חדר שינה של גרעין נחל, כמה שולחנות בית ספר, מחשב אחד ושלושה מיקרופונים הרבה התרוצצויות ושלטים שנכתבים תוך כדי תנועה סימונים לעומר הקריין ו"שקט משדרים" בלי זכוכית או חומה אקוסטית רק רצון טוב ושידור שנראה כאילו כל רגע יקרע המסך ויתגלה שכל האופרציה הזו היא הצגת סיום תיכון איפה שהוא.

סיימתי ונחפזתי ללכת לבקר במסעדת הקוקלה בקיבוץ מפלסים. (שיחד עם אחוזת סמילנסקי בבאר שבע מהוות את שתי המסעדות הכי טובות בדרום לטעמי:) כבר בכניסה הרגשתי שמשהו לא בסדר, המשאית צפרה בשביל הגישה שוב ושוב ואף אחד לא הגיב, הפסל של הצ'יף האינדיאני הוזז מהשביל והוכנס אל מתחת למחסה. התאילנדים ישבו מסביב לחבית ולא היה צריך לדבר בשפתם כדי לראות את המבט המופתע מהאורח שנוסע למסעדה. 

הדלתות הסגורות נראו מוזר יותר כשקראת את השלט שמדבר על זמני פתיחה חדשים. הבטתי על שולחנות הפלסטיק הלבן שבחוץ, מדדתי את מרחק הימים מאז שנפתחה המסעדה לאחרונה בתפריט בעלים הנרקבים שאף אחד לא מנקה.  

חזרתי על עקבותיי, בשער הקיבוץ הבטתי ימינה ושמאלה, למרות הכמות הלא הגיונית של ניידות המשטרה בכל צומת ופינה, אנשים נוהגים מפחיד למדי בארץ הקאסם. אני רוצה לפנות ימינה אך משמאלי אני רואה שיגור טיל בשידור ישיר. זה כל כך קרוב שהמוח פשוט מסרב להאמין שכאן זה בעצם שם. יש משהו יפה להפליא ומבעית כאחד בסילון העשן המתמר מעלה מעלה באור הקסום הזה שלקראת השקיעה, הכל נראה כמו ציור מושלם של מאטיס, סילון העשן נוגע בעננים ויוצר חיבור ישיר בין ארץ ושמיים, אין אפשרות שלא לתהות לאן מיועד הטיל הזה ואת מי הוא ימצא בקצה השני של מסלולו. אחר כך אני מגלה שכמו עשרות צליינים נוספים, גם הוא עולה לרגל לבאר שבע אך איבד את דרכו איפה שהוא באמצע. 

התחלתי לנסוע ושני חיילים צדו את עיני, הולכים יד ביד בין עצי הפרדס שמעבר לכביש. רק אז הבחנתי שהפרדסים היום ירוקים יותר ולא רק בגלל האור הזה.  אלא בגלל כוחות הצבא שנמצאים שם בכל פינה. מדהים כמה הכל נראה נורמלי באיזור הזה עד שאתה מתבונן מקרוב.