צילום – גוני ריסקין
השתקפות הירח במי הביוב הקולח על הרצפה מחוץ לבארבי הוא הכל פרט למטאפורה. זוהי רק תפאורה ישנה שמסמנת לך את נתיב הויה-דולורוזה אל העולם שבחוץ.
יש אינסוף שירים על כל דבר שניתן לדמיין. במיטבה, המוזיקה של LOW היא המוזיקה מהחלומות שאתה לא יכול לדמיין. כל החודש האחרון התמלאתי ויכוחים קטנים עם עצמי, אני יודע כמה אנשים יכולים להיכנס לבארבי, אבל כמה חדרי שינה ולילות אסופים האולם הזה יכול להכיל?
רציתי להאמין שאוכל לא לבוא. לא רציתי להתמודד עם השירים האלו. לא רציתי לגלות מחדש שכשיש לך יותר זכרונות מאשר חלומות, אז באמת התבגרת. LOW יודעים את זה, גם הם התבגרו, אבל הם גם יודעים ששירים הם הדבר היחיד שיכול להיות גם זכרון וגם חלום. עם המוזיקה שלהם אתה יכול להתגבר.
תפילה זה עניין פרטי שבינך לבין המקום ו-Low היו תמיד עניין פרטי שביני לביני. לכן לא רציתי לשמוע מחיאות כפיים, לכן לא רציתי לראות את הטעות הסטטיסטית במפעל הקונדומים מדברת בפלאפון באמצע ההופעה, לכן חששתי מכל המגניבים שיבואו בשביל הקטע ויגחכו מאחור על "אגדת האינדי מארה"ב". האמת היא שאת Low צריך לראות רק בקרב קהל מאמינים אדוקים, את Low צריך לראות בעיניים סגורות לרווחה.
מתחילת ההופעה הייתי שם. צחקתי מהאוקיינוס שאלן הצמיד לתל אביב, גם אני תהיתי מיהו הסופר-הירו הישראלי ואין ספק שהדבר האחרון שיכולתי להעלות על דעתי שאני אי פעם אשמע בהופעה של Low – זה את שמו של בן גוריון. כל זה היה טוב, אבל זה לא היה זה. עוד לא.
הם התחילו לנגן את השיר הכי יפה שיש – Shame. רק אז הבנתי איך אפשר להיות לא פה ועדיין כאן. רק אז הבנתי ש-Low תמיד יהיו העבר שלי ואתה יכול לבחור לשנות את הכל בחיים שלך פרט לעבר שלך. רק אז הבנתי שלמרות הכל המוזיקה של Low מבהירה שהטרגדיה הגדולה של האנושות היא שאנחנו חיים בדיוק כמו שאנחנו חולמים – לבד ובחשיכה.
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לשניאור לבטל