בין מעריצי ברוס רווחת תיאוריה הגורסת שלאחר אלבום מופנם ואישי של הבוס, יגיע אלבום רועש גדול ולהקתי. בראיון האחרון שנתן ספרינגסטין לביוגראף הרשמי שלו – דייב מארש, התגלה סקופ, אחד מהאנשים החושבים והמתלבטים ביותר ברוקנרול אינו מונע על ידי תיאוריות אלא עושה את הדבר הנכון בעיניו.

על פניו – "קסם" אלבומו הנוכחי של ברוס הוא עוד אלבום בשורה של אלבומי ברוס, בראיון מתברר שהוא דווקא אמור להיות אחת מהתפניות המפתיעות בקריירה שלו.

לאחר שרשרת אלבומים מחוייבים למצב המשונה של ארה"ב לאחר מתקפת התאומים, אומה פצועה ומשוסעת השקועה במלחמה שלא לגמרי ברורה לה. מחליט ברוס להתפטר, ולו לאלבום אחד, מתפקידו כמצפן האומה. מהמקום הזה מגיח "קסם" במלוא הדרו. "קסם" הוא אלבום רוקנרול שמדבר בשפת הפופ העל זמנית. לא לחינם  מספר ברוס בראיונות על אהבתו לפופ הקליפורני רווי ההרמוניות הזורחות של שנות השישים, לא לחינם הוא קושר בינו לבין הקרונרס – אותם זמרי פופ של שנות החמישים ששרו בגרון מלא ומהדהד, לא לחינם הוא מציין את דילן שעוסק ברוח התקופה גם כשהוא בורח ממנה, לא לחינם נקרא הסינגל "רדיו שומקום". בו משתלח ספרינגסטין  בתחנות הרדיו החלולות שמלוות אותו לאורך שבילי אמריקה משמיעות רק קצב חסר מהות וביטים חסרי תוכן.
ב"קסם" תר ספרינגסטין אחר המטרה הגדולה דרך הפרטים הקטנים. אצל ספרינגסטין הפרטים הקטנים הם תמיד אך ורק אנשים. אלו שחוזרים הביתה ורואים את הנערות המפתות בבגדי הקיץ שלהן כמסר מעידן תשוקה רחוק בחייהם, אלו שעובדים השכם וערב עבור אהבתה של אשה שלא יודעת את זה, אלו שמחפשים ברדיו שיר אחד שיחיה אותם ומוצאים רק כוכב שטרם נולד וכבר נפל ונשרף.

יותר מכל נדמה ש"קסם" מחפש לאחד ולאחות את הפצעים הלאומיים ופחות להעמיק את החיטוט שבהם. לכן חשובה ההבחנה של מארש בנוגע לאלבומו החדש של ספרינגסטין – העיסוק של ספרינגסטין ביום יומי ובשולי התמונה הגדולה אינה אומרת שספרינגסטין בורח מאחריות. ההפך, המלחמה שוכנת ברקע של כל שיר ושיר, גם אם זו אותה אמריקה קטנה של דיינרס, עיירות קטנות רדיו שום-מקום ובתי קברות למכוניות.

באמצעות הצגת ה"קסם" שביום-יומי, מנסה ספרינגסטין להדליק את מדורת השבט שכבתה לו. עבור ספרינגסטין האש הזו היא אותו נוף קסום ומסתורי שהמוזיקה האמריקאית ידעה פעם ליצור. הנער שהחל את הקריירה שלו כשעל כתפיו מונחת ביקורת מחייבת כל כך כמו "ראיתי את עתיד הרוקנרול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין" מנהל מזה קרוב ל35 שנה דיאלוג מתמשך עם כל המוזות האמריקאיות הגדולות. דיאלוג שמוביל אותו למקומות מרתקים מבריקים חד פעמיים אך גם מאכזבים ולא ברורים לפרקים.
התפיסה של ברוס כגיבור הכל אמריקאי הגדול היא לעיתים רבות בעוכריו. מפליא לגלות ש"נולד בארה"ב" שיר המחאה הגדול שלו כנגד ויאטנאם הפך להיות שיר פטריוטי למהדרין, כל כך פטריוטי, עד שהמענים האמריקאים במחנה המעצרים של גואנטמו ביי השתמשו בהשמעות בלתי פוסקות של השיר בעצמה אדירה בכדי לענות את העצירים שנחשדו בקשר לטרור בינלאומי. ואילו הסינים בטעות או במכוון נגנו את השיר במקום ההמנון של ארה"ב באולימפיאדה האחרונה לאחר הגמר האולימפי בכדורסל.

ב"קסם" ברוס מבקש להתרחק מתפקידו כמטיף רגיש לעוול אך סימפטי למטרה הגדולה שבשמה אותו עוול נעשה, והופך לאיש שרק רוצה שהדברים הקטנים יבואו על מקומם בשלום, למעשה ברוס נוקט באחת האופציות השפויות היחידות שישי למי שלא רוצה שחייו הקטנים יבלעו על ידי המטרה הגדולה. ברוס רוצה להזכיר את הקסם של החיים בקטן וכשזה מופיע על רקע המלחמה הגדולה זה קורע אותך לדעת שבסופו של דבר כל מה שנותרהוא  לסיים עוד יום מתוך תחושה שהעבודה אכן נעשתה ולהיות באמת כפי שהוא כונה לא פעם , פשוט "הבוס".