מרחוק זה נראה כמו חץ שחור. מאות נקודות עפות בשמיים המתמעטים, נוכחות לרגע ומיד נעלמות עם זוית התעופה. עולות כלפי מעלה, צוללות אל התהום כמחוגי שעון שיצא מכלל שליטה. הכביש מחריש את התמיהות בנסיעה קדימה. מקרוב מתגלה שהאות משמיים אינו אלא אלפי "עפיפונים שחורים", או בשמן העברי דיות מצויות. בסך הכל אורחות חורף המתאמנות לקראת הנדידה השחורה שלהן מכאן.
שנים ספורות לקח לדיות לגלות שאתר הפסולת החביב עליהן, נדד דרומה. אתה רואה אותן על עמודי חשמל ותאורה כל הדרך מצומת יד-מרדכי לבאר שבע. יושבות במבט בוחן לצד לדגלי "דרום אדום" המעודדים תיירות מקומית אל הצבע האדום של פריחת הכלניות. בקרני השמש האחרונות של היום נוחתות הדיות על צמרות האקליפטוסים, אורחות לעונה על אורחים קבועים, מתהגרות על עצים מהגרים שנגזר עליהם לעמוד בצידי כבישי הארץ. מסמנים בלובן הגזע המתקלף את תואי החלום הציוני הלא ברור.
אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אני תוהה איזה אנשים מגדל הנוף העקור הזה. כבישים חוצים גבעות נמוכות, משטחי עשב ירוקים של סוף החורף מופרים בשטף קדימה במעט גגות רעפים אדומים. העצים מפוזרים בדלילות בין לבין על פני הקרקע החומה ומתבהרת. מחסני משק מפח גלי ולולים ריקים, ואז מגיעה השעיטה האדומה של האמבולנס לצידך ומנתקת אותך משלל המחשבות האמורפיות. משהו קרה פה.
זה לא רחוק, למעשה זה ממש מעבר לכביש. הנה צומת הקשתות שבה אתה נוסע למסעדה האהובה עליך (הקוקלה בקיבוץ מפלסים) והנה המכללה שבה עבדת שלוש שנים, והנה השער עם השומר שהיה מאחל לך "שיהיה לך אור ירוק כל הדרך…" והנה התקהלות הנפחדת של סטודנטים שמחכים שמישהו יקח אותם. והנה צלמי תקשורות שמחפשים מה לקחת והנה השוטרים שמזיזים את כולם הצידה בפנים עייפות כאובות.
"וכל הזמן, דם, דם נשפך בכל סיבוב". כתב פעם יוסי בבליקי והתנבא בשער על העידן הציני הזה. היום נהרגים כאן אנשים בשערי המכללה. מחר ילכו כאן פוליקאים ויבטיחו שהפתרון קרוב מכפי שנדמה. כבר שנים שהוא קרוב מכפי שנדמה, וכמה רחוק זה הנדמה הזה? לא ברור, אך בדרך הביתה מתל אביב לבאר שבע דרך ארץ הקאסם אתה רואה דברים אחרים קרובים מכפי שנדמה, אחרים לחלוטין.
ארץ שלא שםראיתי שלט קרוע מול רקיע "המשיח כאן" אבל הוא לא מגיע. ערים מתות לאט, זוכרות כל כך מעט בדרך מתל אביב אל ארץ שלא שם.
שמעתי עורבים צווחים ברקע את הצבע האדום של השקיעה ערים מתות לבד, וכל כיוון אבד בדרך מתל אביב אל ארץ שלא שם
אני מריח את העיירה בוערת את כחול הים שלא נגמר את הגלות שמערערת אלפי שמשות שוקעות ועוד ערים גוועות בדרך מתל אביב אל ארץ הקאסם
צלצלתי בפעמוני הרגע יונים שחורות בבית הספר הנטוש ובשישי בין השמשות רוחות רעות נושבות בדרך לתל אביב מארץ שלא שם. |
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לשי טוחנר לבטל