לד זפלין – מיתולוגיה מודרנית

יש מעט מאוד להקות, אם בכלל, שהצליחו להשאיר אחריהם גוף יצירה שמתקרב למיתולוגיה הזפלינית. מוואלהלה ועד קשמיר, מ"מובי דיק" ועד"Stairway To Heaven",זפלין אף פעם לא היו רק ארבעה חבר'ה מוכשרים מאנגליה שכבשו את העולם, בעבור מיליוני מעריציהם הם היו היו התגלמות פטיש האלים שהכה בכדור הארץ, חבורה פראית של ויקינגים מודרנים מלאי עצמה ותאבי שילטון שיצאו לכבוש את העולם החדש עם גיטרות חשמליות במקום כידונים ותופים שהולמים חזק יותר מכל תותח עופרת.

למרות מוצאם הבריטי זפלין היו בעיקר עניין אמריקאי. המוזיקה שלהם דרשה וקבלה את הפרס הגדול מכל,  ××ª המרחבים הענקיים הראויים לצליל העצום שלהם. צליל שנולד בשילוב החוטא בין הבלוז השחור והרמוניית פולק לבנה ×¢×£ לחלל החיצון וחזר לכדור הארץ על קו התפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז. צליל שהכניע דור שלם של ילדים שלא רצו לראות את הרוקנרול שלהם מתרכך לעיסה עגמומית של סינגר סונגרייטרס רגישים שהחלו לבלבל בין ספת הפסיכולוג לאולפן ההקלטות.   
מהרגע שדילן שדרג את שיר הרונקרול לרמה של שירה, החל כל פורט עלי גיטרה לנסות ולהגיד משהו בשיריו.  ×‘להט הגדול להפוך את עולם הרוק לצורת אמנות, נשכחה העובדה שמה שהתחיל את כל העניין היה תנועת הירכיים של אלביס. זפלין הבינו שלפני המילים החכמות והרבה מעבר להן נמצא הריף, אותה תבנית מוזיקלית וקצבית קטנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב עד שאתה נכבש. במילים אחרות מה שהילדים באמת רצו זה לקפוץ למעלה מטה כשהידיים מונפות לכל עבר. "כל הכיף בגיטרה חשמלית היה שלא למדו את זה בבית ספר" העיר פעם פייג' על בתי ספר למוזיקה ועבור הילדים שחזרו מבית הספר, המוזיקה של זפלין היוותה עולם שלם של הוד פראי ופאר מסתורי שבו יכלו לגלוש ולנענע ידיים במשך שעות.  
גם המעריצים האדוקים ביותר של זפלין יודו שטקסטים אף פעם לא היו הצד החזק שלהם וזה בלשון המעטה. ×‘×—×™× ×” מקרוב מגלה שהטקסטים של פלנט נקראים בעיקר כמשחק מקדים לרגע האורגזמי שבו יפער את פיו וישחרר עוד "ביייבי" אחד לאויר העולם.  עם קצת יותר מודעות יכול היה פלנט להפוך את תסביך ה"או בייבי, שייק איט, לאב יו, או ממה…"  להצהרה אמנותית ביחס לדברים החשובים באמת ברוקנרול. אבל פלנט היה זמר ששר קודם כל מבין הרגליים ורק הרבה שנים אחר כך ×›×š מהראש. "תמצית המילים שלי היא ההשתוקקות לשלום והרמוניה עולמית, אז כיצד ניתן לטעון שזה משהו מיושן?" ענה פלנט בספק ההיתממות למבקרים.

למרות תשוקות מלכת היופי שלו, כשרצה פלנט להביא יותר עומק לשיריו פנה אל  ×˜×•לקין ולמיתולוגיה הקלטית והנורדית בשביל לקבל השראה מיסטית, התוצאה נעו בין המביך למגוחך."נראה כי זעם האלים חטף מכה באפו וזה מתחיל לנזול… אני חושב שאני שוקע… " (Going To California  )   ×œ×ž×¢×¨×™×¦×™× זה לא שינה הרבה. כולם ידעו שאצל זפלין המילים היו רק הקישוטים שצפו על פני אוקיינוס הצליל הענק שהם יצרו ביחד.
האזנה לאוסף החדש "Mothership" מגלה שלמרות השנים הרבות שחלפו הצליל של זפלין מחזיק מעמד היטב גם היום. השילוב  בין אצבעות המכשף של ג'ימי פייג' ומכונת הריפים בלתי נגמרת שלו, לתיפוף הפראי והחד פעמי של ג'ון בונהם יצרו דרקון יורק אש שלהבותיה בוערת עד היום. מספיק לשמוע את עשר השניות הפותחות של Immigrant Song  ××• Whole Lotta Love  ×‘כדי להבין מה גרם לספרי ההיסטוריה לקפח את סגול כהה ובלאק סבאת' ולרשום את הרוק הכבד כהמצאה בלעדית של אנשי הזפלין.  
מעבר לכך הרלוואנטיות הזפלינית המתמשכת קשורה ישירות לרבגוניות ×©×œ×”ם. ×”סקרנות המוזיקלית של פייג' והבקיאות של ג'ון פול ג'ונס במוזיקה קלאסית עממית וג'אז הוליכו אותם להתנסות  ×‘כל כיוון מוזיקלי ידוע וגם בכמה שלא. הם שילבו פולק קלטי, כינורות ערביים, רגאיי, קאנטרי, ואפילו נברנים מצטיינים במיי ספייס לא ימצאו להקת רוק כבד שמתחילה באמצע שיר לנגן קטעי סלסה פרועים (מאחר וגם מעריצי זפלין לא מאמינים לי – תבדקו היטב את Fool in the rain ).

תחילת ואמצע שנות השבעים היו השנים שבה שלטו זפלין באמריקה באופן בלתי מעורער. בניגוד למה שמקובל לחשוב, זפלין לא חיו את המיתוס של סקס סמים ורוקנרול, הם אלו שיצרו אותו. סיבובי הופעות שלהם באמריקה היו חינגה ברברית של תאוות משוללות רסן. הם אלו שהכירו לעולם את מודל הטלויזיה העפה מחלון המלון, בדקו את היכולת של כרישונים לתפקד כויברטורים אקטיבים עבור מעריצותיהם, פלרטטו עם מגיה שחורה וכובעים נאצים, ובאופן כללי היו השראה בו זמנית גם ל"ספיינאל טאפ" וגם ל"כמעט מפורסמים". 
 ×›×ž×• הרבה מלכים לפניהם גם זפלין גילו שהשחיתות כובשת והכיבוש משחית במיוחד.  ×‘1980, לאחר ששתה כמות בלתי נתפסת של אלכוהול נפטר ג'ון בונהם בשנתו כתוצאה מחנק בקיא של עצמו, ספיינאל טאפ כבר אמרנו…  
פייג' פלנט וג'ונסי הבינו שהיחוד שלהם היה באיחוד החד פעמי של ארבעתם, ומייד אחרי מותו של בונזו  עשו את הדבר היחידי שהיה נכון מבחינתם, והתפרקו לקריירות סולו מקבילות.   

כמו להרבה מוזיקאי רוק גדולים מהעבר, האייטיז היו עידן של מבוכה מוזיקלית מתמשכת עבור פליטי הזפלין. פלנט הלך לאיבוד באמריקה מנסה לאחד את אהבתו למוזיקת נשמה ורוקנרול ישן עם סינטסייזרים מנוכרים והפקה קלושה שחשפה רזון מוזיקלי. דווקא אז ללא הריפים האימתניים של פייג' לצידו החל פלנט במסלול ארוך של ניסוי וטעיה לעבר כתיבת טקסטים טובים יותר. בצורה אירונית שני הלהיטים הגדולים של קריירת הסולו היו דווקא קאבר Sea of Love) ) ושיר בעל ריף גיטרה זכור יותר מאשר כל דבר אחר  ( Big Log ) .
גם פייג' לא הצלח להתחמק מאירוניית הגורל. הוא חבר לסופרגרופ בשם הפירמה, עם פול רוג'רס סולנה לשעבר  של להקת Free. והלהיט היחידי שלהם היה שיר בעל טקסט אווילי להחריד בשם "רדיואקטיבי " מעריצי זפלין שרופים זוכרים אותו בכאב רב כשיר עם סולו הגיטרה המחריד ביותר שפייג' ניגן בחייו כמה פסקולים מיותרים אחר כך הוציא פייג' אלבום סולו ×—סר יחודיות  ×‘שם  Outrider ולאחריו שיתף פעולה בהצלחה חלקית עם עם סולן- וויט סנייק ודיפ פרפל לשעבר דיויד קוברדייל. אולם  איחוד זה היה קטן מסך חלקיו והיה קצר ימים ורוח.
דווקא הצלע השקטה של ההרכב ג'ון פול ג'ונס,הצליח ביצירת פסקולים מעניינים, והבשיל עם אלבומי סולו מעניינים שנטו לצד האקוסטי והאקזוטי של המפה אולם אף הוא נותר תמיד בצל הזפלין. .
כזוג שמגשש אל קאמבק מלא בשלבים, רק ב1995 לאחר כל מיני איחודונים חד פעמיים כאלו ואחרים התאחדו פייג' ופלנט ליצירת מופע דמוי אנפלגד וחשמלי לחלוטין בשם UnLeded. התוצאה היתה מרהיבה. הם הזכירו  ×œ×“ור הגראנג' את סלע קיומם וסימנו אופקים חדשים כשהעמיקו את המחקר שלהם בקשר שבין המזרח למערב עם תזמורת מרוקאית.  ×¤×œ× ×˜ שתמיד היה בעל אוזן חדה וסקרנית לגבי המוזיקאים החדשים והמעניינים של כל תקופה ותקופה, התוודה בגילוי לב נדיר שהוא הושפע מג'×£ באקלי הצעיר – בעצמו מעריץ גדול של זפלין –  ×•מהשירה הסופית של נוסראת פאתה עלי חאן, בכדי למצוא את קולו מחדש.
השניים המשיכו את האיחוד לסיבוב ההופעות משותף וב-1998 יצא אלבום בשם "הליכה לקלארקסדייל" שאותו הקליטו הצמד ביחד עם סטיב אלביני המפיק/מקליט הנערץ והמושמץ ביותר של האינדי האמריקאי. "הוא יודע להקליט תופים שנשמעים כמו תופים ולא כמו מכונת תופים" הסביר פייג' את הבחירה היחודית למרות שלא היו בו להיטי רדיו גדולים האלבום התקבל היטב אצל הקהל האמריקאי.
אך לאחר מכן שוב נפרדו דרכי השניים, פלנט המשיך בעשיית אלבומי סולו מצויינים כאלבום הקאברים  – Dreamland . ופייג' הלך לנגן עם מעריצים והוציא בשנת 2000 אלבום הופעה נפלא עם הBlack Crowes- .
ההתבטאותו של ג'ון פול ג'ונס בטקס הכנסת לד זפלין להיכל התהילה של הרוקנרול – "ותודה רבה לחבריי שזכרו את מספר הטלפון שלי.. " הבהירה את הקרע שנפער בין החברים לשעבר. אולם כפי שאתם בודאי יודעים לאחר מאמצים רבים ו19 שנים של ניתוק הסכים ג'ון פול ג'ונס לחבור לחבריו אמש לאיחוד הנוכחי של הזפלין ובקרוב כולנו נוכל לשמוע את זה (או לפחות לראות ביוטיוב מה היה שם בדיוק). 

מוזרה ככל שתהיה, הטענה ש"הרוק חוזר, ובגדול…" מהדהדת ברפובליקה המוזיקלית מזה כמה שנים. לעיתים זה נשמע כמו משאלת לב על גבול הפתטית של מתבגרים בגיל העמידה ובחלקה נשמעת הטענה הזו כנסיון נואש לעורר את תעשיית עסקי המוזיקה מהדלות שלתוכה היא שוקעת בשנים האחרונות.
לפחות בעיני היחצנו"ת, האיחוד הקרוב של לד זפלין הוא הרבה מעבר למפגש תה אחר הצהריים של שלושה פנסיונרים לא מזיקים ברובם. ממיוז בואכה לינקין פארק, מפלסיבו ועד סיסטם אוף אה דאון נדמה כי לכל להקת רוק מודרנית יש איזו חוליה זפלינית שהושתלה עמוק בעמוד השדרה. את החוליות האלו באים לקבץ רוברט פלאנט, ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס, שלושת החברים החיים של לד זפלין במופע המיוחד לכבוד אהמט ארטגן ז"ל, נשיא חברת אלטנטיק שבה גדלה ואת חשבונה גידלה לד זפלין.  
עוד לפני האיחוד הצפוי ומסע ההופעות שאחריו מתחילה הרעשה ארטילרית כבדה של מוצרי זפלין שעלולה לשמח ולייאש (בעיקר כלכלית)  אפילו את מעריצי זפלין האדוקים ביותר. ראשית יוצא  Mothership  ××•סף חדש וכפול במהדורת רימסטר חדשות עם שלל גרסאות ודיוידי מצורפים,
לאחר מכן יצא הקונצרט המיתולוגי ממדיסון סקוויר גרדן בניו יורק שמתוכו נערך פסקול הסרט The Song Remains The Same ""  והכל מכין את הקרקע לקראת האיחוד ה"חד פעמי" (למעשה השלישי מאז התפרקו) של אנשי הזפלין. מאחר והאיחוד עשוי להביא איתו גל זכרונות ממכר ונחשול של מזכרות למכירה ולפני שהקרקע תמלא כליל בעופרת יצוקה, יצאנו לבדוק כיצד נתפסת המורשת הרועשת שהשאירו אחריהם אנשי בלון העופרת. 
הלכתי לשוחח להשמיע ולבדוק מה היחס של בני הנוער כיום לטענה שהרוק חוזר, ידעתי שאני מדבר עם דור אחר אבל עניין אותי מאוד לבדוק עד כמה. נפגשתי עם חבורה של כעשרים נערים ונערות בני 15 נחמדים להפליא שמחוברים מאוד למוזיקה ומתעתדים לעבוד בתור עורכים שדרנים ומגישים  בתחנת הרדיו החינוכי של תיכון עומר ליד באר שבע.
 
שמעתם שהרוק חוזר?
לא ממש, למה?" צחוקים נבוכים, 
"מתי הוא הלך ולאן?"
אז מה זה רוק בשבילכם?
"רעש גיטרות אתה יודע, בלאגנים…"
"מה פתאום ? זה לא חשוב אם יש גיטרות, רוק – זה כל מה שהוא לא פופ (!) והוא כבד".
"אתה סתם מטאליסט – יש גם רוק פופ! כמו לינקין פארק"
"רוק זה מוזיקה של פריקים!!!"
חייכתי, לפחות דברים מסויימים נשארו אותו הדבר מאז ימי התיכון שלי. אז מהם אלבומי הרוק שאתם הכי אוהבים?
"רוק כמו לינקין פארק וגרין דיי?"
למשל,
"אני לא יודעת, אני בכלל לא שומעת אלבומים, אני שומעת רק שירים בודדים…"
הנהוני הסכמה…
אבל איזה אלבומים אתם אוהבים ממש? מה למשל הדיסקים האחרונים שקניתם?
לאט לאט החלו הצחקוקים הנבוכים להערם עד שהפכו לצחוק טוטאלי….
לקנות דיסקים ??" חחח.
אכן עידן אחר. אז אתם לא קונים דיסקים בכלל ?
"רק הארד-דיסקים, זה מכיל יותר…"
צחוקים פרועים.
 
אז לא יוצא לכם  לשמוע אלבומים אלבומים שלמים בכלל?
"לא כל כך, לפעמים אתה שומע שיר טוב ואז אתה מוריד את כל האלבום ורואה שרק השיר הזה טוב, אז סתם בזבזת עליו זמן הורדה."
ואיך אתם מכירים מוזיקה חדשה ?
"אני מחפשת שיר שאני אוהתבת ומתסכלת בתיקיה האחרות של המשתמש . אנחנו בודקים תיקיות אחרות של מישהו שיש לו שיר שאנחנו אוהבים ולפעמים זה מצליח.  
ועל לד זפלין שמעתם?
שתיקה…
"לא".
"נשמע מוכר…"
"כן, אמא שלי מכירה אותם אבל היא לא אוהבת אותם, היא אוהבת את הביטלס."
 
ועל הביטלס שמעתם?
כולם:  "כן!"
ברור…
אז בואו נשמע כמה שירים של לד זפלין ביחד ואתם תגידו לי מה אתם חושבים עליהם.
 
מנגן את Kashmir  – ומייד עם הפתיחה המאסיבית של הגיטרות והתופים ההולמים  –
"אמל'ה!!! זה שיר של סינרגיה…" ,
"לא לא מה פתאום אני מכיר את זה – זה השיר של המפלצת ההיא.. נו אני זוכר את זה… "
"איזה מפלצת בראש שלך? זה סינרגיה –
"לא לא, זה… גודזילה…. כן זה פאף דדי." 
"וואי איזה קטע כולם גנבו מהם!!!"
כשניסיתי להסב את תשומת ליבם שמדובר בשיר שהכליא בין מוזיקה מזרחית לרוק כבד שקעו בני שיחי הצעירים בהאזנה קצרה במיוחד. מאה כינורות לאחר מכן  ×”ם הגיעו נחרצים אל גזר הדין:
"אני לא שומעת שום דבר מזרחי בשיר הזה "
שום דבר ?
כלום!!! אין מצב שזה מזרחי, זה מוזיקה של פריקים.
 
נקסט, השמעתי להם את המנון השביזות הטוטאלי  של זפלין  Since Iv'e been loving you  –
"מה זה? זה נשמע כמו שירים מאסקימו לימון…."
זה בלוז מודרני.
"וואי וואי, זה נשמע ישן רצח."
 ×ž××™×–×” שנה אמרת שהם ?
 
ניסיתי להשמיע זפלין יותר מודרנית ומייד אחרי הבלוז הקורע ההוא נתתי להם להאזין ללהיט הפופ הגדול והאחרון של זפלין  All of My Love :" איך שהתחיל השיר  קטע אותו אחד התלמידים –
"תגיד למה כל האלבומים האלו נשמעים כל כך –
בעוד אני מחייך וחושב כיצד להסביר את הסאונד המשובח והחם של האלבומים הישנים והקלאסיים, קטע אותי הצעיר  –  גרוע?   
גרוע? זה לא נשמע לך מעולה?
זה נשמע חלש, לא כמו לינקין פארק!!
טוב עברו כמה שנים  מאז בכל זאת זה רוק קלאסי…
"כמו מטליקה?"
טוב הלכתי אל התותחים הכבדים, ושמתי את Stairway To Heaven –  ×ž×™×™×“ עם השמע צלילי הפתיחה נשמעו קולות של זיהוי והפתעה –
"היי אני יודעת לנגן את זה על גיטרה…"
"כן זה הקטע הזה שכל המורים הרוסים הזקני×
 מלמדים לנגן על גיטרה"
"חשבתי שזה מוזיקה קלאסית…."
 
לאחר כמה דקות
"תגיד לנו על מה הוא שר?"
 
אני לא בטוח שאני או הוא יודעים … לאחר עוד כמה דקות
"זה עוד ארוך???"
 
אה יש עוד כמה דקות, הנה עכשיו מתחיל הסולו גיטרה תקשיבו….
 
אוי איזה קטע, אה זה כמו סלאש "בנובמבר ריין",
"נכון, חופשי זה סולו צוק!!!" אתה יודע שהגטריסט עומד על הצוק ומצלמים אותו מהליקופטר והוא עושה כאילו הוא מנגן נגד הרוח עם השערות.
אחת מהבנות – "תגיד זה עוד הרבה זמן הסולו הזה ?"
 
נקסט, הריף המונומנטאלי של Wholla Lotta of Love –  ×ž×ž×œ× את האויר, כשהתופים נכנסים
כל הראשים חדר עולים ויורדים עם המוזיקה.
 
"המוזיקה סבבה, יש להם קצב בסדר, אבל השירה שלהם נשמעת ישנה כזאת."
 
"זה מזכיר לי את דפש מוד (!?) אבל ישן יותר"
אני (?!)
עוד לפני שהספקתי לשים את השיר הבא, צלצל הפעמון ובני שיחי הפכו  בן רגע לקצרי סבלנות – 
"זהו אפשר ללכת ???"
 
ותודה רבה לכל תלמידי כיתה י' במגמת הרדיו החינוכי 106 של תיכון עומר ולמרכזת המגמה – פאני עייני.

 

 

 

תגובות

  1. תמונת פרופיל של פלג

    תודה.

  2. תמונת פרופיל של נועם

    החלק הראשון מאלף ומחכים.
    החלק השני משעשע ונהדר.
    יש לו אוזן לדוד הזה.

  3. תמונת פרופיל של רונה שחר

    גם כשאני היייתי בת 15, לא היה לי מושג מה זה לד זפלין. יש גיל נכון לכל דבר, לוקח זמן להתפתח. הייתי המעריצה מספר אחת שלהם בשנות העשרים שלי, למען האמת אילו הייתי היום בת 22 כנראה שהייתי בין המשוגעים שעטו על ההגרלה ואולי אפילו רוכשת כרטיס באלפי שקלים

  4. תמונת פרופיל של אתי גל

    היה בכ"ז שיר מאוחר של רוברט פלאנט, שאהבתי והערכתי אותו: Slow Dancer.

  5. תמונת פרופיל של שי טוחנר

    שוב תודה

    שי

  6. תמונת פרופיל של הטרמפיסטית

    כשאמרת שהם אמרו לך שזה דומה לסינרגיה הייתה לי תחושה שמדובר ב-Kashmir…

  7. תמונת פרופיל של George W. Bush

    ושוב – מתי כבר תוציא ספר ביקורות רוק??

  8. תמונת פרופיל של חצב

    או SLOW DANCING?
    אני מכירה SLOW DANCING SWAYING TO THE MUSIC של דינוזאור רוק נוסף, ג'וני ריברס. שיר משנת 1984 או משהו כזה.

  9. תמונת פרופיל של ג'וליה

    זה נכון, כמו שכתבה כאן רונה- גם אצלי התחיל הרומן (הלוהט, יש לומר) עם לד זפלין יחסית מאוחר. בגיל 15 גיליתי את פינק פלויק, התסביכים הקטנוניים של רוג'ר ווטרס התאימו פיקס, כנראה, לגיל ההתבגרות שלי. היום, כשאני יודעת שלד זפלין הגיעו עם השפעות ברורות של בלוז, ברור לי לגמרי למה לקח לי זמן להחתבר אליהם וליצירות הגדולות שלהם (את "סטיירוויי טו הבן" כולם הכירו, ממילא) רק בגיל מאוחר יותר. היום, למשל, פינק פלויד כבר לא מדברים אלי כמו פעם- לפחות לא פינק פלויד המאוחרים (את 'החומה' אני כמעט כבר לא מסוגלת לשמוע).

    אל תתפלא על בני ה- 15 שהמוזיקה הזו לא מדברת אליהם. לפעמים ההערכה לסוג מסויים של מוזיקה מגיע עם השנים, עם ההתבגרות. ברגע שאתה נהיה גראמפי-אולד-מן, אתה מגלה פתאום שגם סינטרה מדבר אליך. מצחיק, אבל זה קורה.

  10. תמונת פרופיל של עידן אלתרמן

    ואם כבר הזכרת את ספיינל טאפ ואת ג'ון בונהם שנחנק בקיא של עצמו, שם יש בדיחה מצחיקה (ומאד מגעילה) נורא שהמתופף שלהם נחנק בקיא, אבל מסתבר שזה לא היה הקיא של עצמו

  11. תמונת פרופיל של דויד פרץ

    ג'וליה ורונה למרות שהתאורים שלכם אמינים עלי ומוכרים לי כרבים מבני דורי, אני נוטה לחשוב שהילדים של היום כבר לא יתיחסו לזפלין כאל סינטרה. זו אמנם רק תחושת בטן שעלתה בי אחרי ה"סקר" הקטן שערכתי, אך להערכתי יש בזפלין משהו שלא מצליח לעבור אל החבר'ה האלו. אלו שנמשכים לצד הפראי של הרוק מסתכלים עליהם כעל חוליה חלשה בשרשרת שבין הביטלס למטליקה. זה פשוט נשמע להם חלש ביחס לרוק הכבד של היום. אלו שגדלו על פייג' כגיטריסט על מסתכלים על סלאש סטיב ואי, ג'ון פטרוצ'י ועוד כל מיני גיטריסטים על מעשרים השנים האחרונות ולא מבינים מה רוצים מהם.
    התחושה שלי היא שבמקרה של הצעירים האלו, זפלין ישארו נחלת מיטיבי לכת. מתי המעט שיתאהבו בהם יעשו זאת בעיקר בזכות הצד הפולקי מיסטי, שלהם ולא בגלל הצד הכבד שלהם מה שבעבר היה עיקר האפיל שלהם. ושוב, זוהי אמנם רק תחושת בטן שלי אבל אני חש שמשהו השתנה בדור וביחס שלו אל המיתולוגיה הזפלינית.

    לבושי החביב – אם היה לי זמן להוציא ספר הייתי מן הסתם מוציא ספר הדרכה לסאונד, או ספר פרוזה, ספר ביקורות רוק בארץ לא ממש מבוקש במיוחד. (לצערי הרב מאוד)

    לטרמפיסטית האנונימית – מאוד שמחתי לראותך כאן, ואגב כמה שורות מהשיחה אתך התשרבבו הנה, בשביל לא לסבך את העניינים אחדתי את השיחות למקום אחד. בכל מקרה מאוד שמחתי שנסעת איתי אז. אז עד הפעם הבאה… אורוואר
    ולכל השאר תודה רבה על התגובה. משמח לקרוא אתכם.

  12. תמונת פרופיל של ג'וליה

    אני מאמינה שזה עניין של תהליכים. עובדה שגם היום אנשים בגילי (המופלג, שלושים פלוס) מגלים את פנחס שדה. אנשים שדווקא כן היו 'תולעת ספרים', וכן עברו איקס סופרים נחשבים אבל בגרותם מאפשרת להם להתחבר לפנחס שדה דווקא עכשיו, דווקא היום, למרות שבגיל 15 היה סיכוי טוב שאפילו אם הם 'תכננו להיות סופרים', הם היו שואלים אותך "מתי זה נגמר"?
    🙂

  13. תמונת פרופיל של אורן

    אבל יש לא מעט כאלה. אני (בן 31) דווקא גדלתי על מטאליקה ועל סלאש ואת הזפלין הכרתי בתור קלאסיקה – ועדיין הסאונד שלהם נשמעכל כךאותנטי ועומד במבחן הזמן (שלא כמו האלבומים האחרונים של GNR או מטאליקה). בכלל – אם צריך להמר אלו יהיו דווקא מטאליקה שיהפכו לקלאסיקה איזוטרית (עד האלבום השחור השאר לפח) והסרט some kind of monster יהפוך אותם לקוריוז לאספנים.

    אני מעט יותר אופטימי ממשך – מיטיבי הלכת (הרבים) שיתחברו לזפלין יעשו את זה בזכות המוזיקה ולא בזכות המיסטיקה. אבל אם דבר אחד אני חייב להסכים – הצרחות של פלנט באמת קצת מיושנות.

  14. תמונת פרופיל של מישו

    השאלה כמה הילדים האלה באמת מייצגים את הדור של חובבי המוזיקה הנוכחי – אני די בטוח שמתוך קהל של אוהבי מוזיקה אמיתיים, ולא של אוהבי הפרסום (במובן של "להסתובב ברדיו עם אנשים ידועים זה מגניב") – לדעתי יהיה הרבה יותר ידע מוזיקלי או לפחות לא יושווה ללינקיןפארק או סינרגיה כרפרנס.

  15. תמונת פרופיל של יעל המקורית

    מעבר לעניין הגיל הצעיר שבו בדרך כלל מכירים יותר את החדש והלהיטי, ההתייחסות של הדורות החדשים שונה – קחו למשל שירים של הביטלס שהיו מאוד חדשניים לזמנם מבחינה מוזיקלית והפקתית, וכיום הם נראים מאוד טריוואליים (אם כי לא פחות יפים) אחרי שנים רבות של מוזיקה שצמחה בעקבותיהם. היופי לא נפגם כל עוד השירים ממשיכים לשמור על רלוונטיות, אבל ממבט של כמה עשורים קדימה קשה לדורות הצעירים יותר לעמוד על מידת החדשנות והייחודיות שהיו באותם חומרים בזמן אמת.

    ויופי של רשימה (-:

  16. תמונת פרופיל של Jack-In-Box

    דבר ראשון, כתבת מעולה, כרגיל.
    אני לא חובב גדול של לד זפלין. יש להם כמה שירים שאני מאוד אוהב, אבל לדעתי אין להם אלבום ש"מחזיק" אלבום שלם.
    מה שכן, זפלין אולי הרבה פחות "חזקים" ממטאליקה או להקות המטאל המודרני, אבל העוצמה, האנרגיה והלכלוך שיש בריפ אחד של לד זפלין מעולם לא יהיה בכל הדיסקוגרפיה המזויינת של רוב להקות המטאל המודרניות. רוב הדיסטורשן היום נשמע כ"כ קר ולא עוצמתי לעומת הלכלוך הסבנטיזי של זפלין. יש משהו שהוא כזה "פאקינג רוקנרול", שהוא הדבר האמיתי והאותנטי, את הלכלוך הזה של הבלוז, שאין בכל הטכנוקרטים שהזכרת שם למעלה. לדעתי אלבום הזפלין האולטימטיבי, או יותר נכון, מה שהיה צריך להיות זפלין זה דווקא Vincebus Eruptum של בלו צ'יר…

  17. תמונת פרופיל של אורי

    הי דויד, אני עומד לסתור את עצמי קצת:

    1) התגובה של הילדים מזכירה לי את הפעמים הראשונות ששמעתי את מארקי-מון של טלויז'ן. לפני ההאזנה לאלבום בפעם הראשונה, קראתי במספר מקומות כמה שהאלבום הזה מהפכני, פורץ דרך, מורכב ומופק בצורה יוצאת דופן – כששמעתי אותו לראשונה, חשבתי לעצמי – פחחח, נשמע לגמרי סבנטיז, היום הכל פי אלף יותר קיצוני ויותר מורכב. ולגבי ההפקה, לא הבנתי מה יוצא דופן בה. לקח לי המון זמן, ולמעשה, נאלצתי "לנסוע אחורה בזמן" כדי להבין את האלבום הזה. אין מה לעשות, מארקי-מון נעשה בסבנטיז, ואז הוא היה מהפכני ומיוחד, אבל מאז הסבנטיז, דברים הקצינו, ולקחים נלמדו וייושמו, והמוזיקה התקדמה, ואני כבר רגיל למוזיקה העכשווית. הייתי חייב לעשות סוויץ' ולנסות להסתכל על האלבום הזה דרך משקפת של שנות ה-70, ורק אז הבנתי את ייחודיותו.

    2) התגובה של הילדים הללו מעציבה אותי. לאן האנושות הולכת?? 😦 מה עשינו לאמנות, מה עשינו לתמימות, מה עשינו לאנושות…היום אם למשהו אין הצבעה ב-SMS, הוא לא קיים.

  18. תמונת פרופיל של תמר

    אני דווקא מכירה ילדים מהרדיו של עומר שמכירים ואוהבים את לד זפלין ואפילו את מארקי מון. זה עניין של בגרות אבל זה גם עניין של מה שיש ברדיו – כשחברות תקליטים שולחות רק סינגלים של אבריל לאווין לתחנות החינוכיות ואין סיכוי לקבל סינגל של ארקייד פייר למשל אז איך בדיוק רוצים שהם יחשפו למוזיקה קצת יותר מורכבת?
    חוצמזה – שאלתי אותם בעצמי אם הם מקשיבים לעוד תחנות חוץ מגלגל"צ. קיבלתי תשובה שלילית בכל פעם מחדש..

  19. תמונת פרופיל של דויד פרץ

    איך הולך בחו"ל ?

    את צודקת יש ילדיםשמכירים את זפלין אבל עניין אותי דווקא לראות חתך של שכבה אחת של בני חמש עשרה שבגילי העריצו את זפלין ועכשיו המממ. זה אחרת.

    אני לא ציפיתי שהם יכרעו ברך בפני הזפליניות המדהימה אבל מה שענין אותי היה לראות איך הם מגיבים למשהו שהם מכירים דרך כל הלהקות שהם הושפעו מהם.
    לאף אחד אין מנדט על העתיד ולא משנה כמה אתה חכם בסופו של דבר חיזוי עתיד הוא נחלתם של טפשים ממוזלים, לכן אין דרך לקבוע האם זפלין יזכרו כאבות המייסדים או שמא מטליקה תזכה לתהילת עולם בתור הרכב המטאל הגדול ביותר אי פעם. האמת שאין זה משנה. כל דור והמטאל שלו, כל דור והאלילים שלו.המחשבה שלדור אחד היו אלילים מוצלחים יותר (או הומנים יותר לצורך העניין) לעומת דור אחר היא מובנת אך בעייתית.

    בכל מקרה JACK 0 – אחלה להקה בלו צ'יר נחשבו בזמנו ללהקה הרועשת ביותר בעולם
    ולאורי – לטעמי בכל דור ודור יכול אדם לראות את עצמו כאילו הוא גילה את טלויז'ן לראשונה ואין זה משנה מה בא אחר כך ומה שהיה מסביב. אין ספק שזה עוזר, אבל אני ממש לא בטוח שצריך להבין את הסבנטיז בשביל להתפעם מהאלבום הזה. אני נוטה להאמין שיצירות מופת דגולות מחזיקות בתוכן את כל מה שקרה ויקרה מסביבם. לא צריך להבין שום דבר בסיקסטיז בשביל לשמוע שBRING IT ALL BACK HOME הוא מסטרפיס של חופש מטורלל.

    שיהיה שבוע טוב ומטיב.

  20. תמונת פרופיל של עולש

    אני מתבייש בשמם.
    אני יכול להבטיח לך שאם היית מגיע למגמת התקשורת כיתה י' בבית הספר שער הנגב לא היית שומע את אותו הדבר.

  21. תמונת פרופיל של אוי ואבוי!

    מה לעזעזל? בעודי שומעת את mothership
    הזדעזעתי לקרוא את הראיון האומלל הזה ….
    לא מעניין אותי אם הם בני 15 או 12….
    אני כבר הכרתי את מטאליקה בגיל יותר צעיר.
    וזה בזכות הדיסקים שקניתי!!
    כן צריך לקנות דיסקים. החנויות כבר בסכנה ואני מכורה ! אני חייבת לקנות דיסקים.:)
    הם מדברים איתו על זה שרוק זה כל מה שלא פופ. ועל זה שרוק לא ברח. הם בכלל לא יודעים את ההבדל.
    זה מעציב אותי שזה הנוער של היום.
    לכו תשמעו בריטני ספירס.
    אני בטוחה שאם יצוץ שם צליל של גיטרה, תחשבו שזה מטאל איכותי.
    .על טעם ועל ריח-במקרה שלכם, יש על מה להתווכח!

  22. תמונת פרופיל של Fi_Fi

    דויד
    אותי מעניין אילו תשובות היית מקבל מהילדים אם היית עושה את אותו ניסוי במפגש אחד על אחד – לדעתי היית מקבל תגובות אחרות…
    אולי התייחסות והקשבה רצינית יותר, ופחות תשובות והערות מאאאגניבות בשביל לרצות את החבר'ה.

  23. תמונת פרופיל של מיכל

    אני לא אוהבת את הקטע הזה עם הילדים.. מה ניסית להראות בדיוק? שהדור הזה לא מבין במוזיקה איכותית? יש בזה משהו מתנשא.. אני לא אוהבת…
    וחוץ מזה, זה לא ה-נוער של היום.. די כבר עם ההכללות הטיפשיות האלה, קבוצה של ילדים שזו דעתם. לא יותר מזה.

  24. תמונת פרופיל של דויד פרץ

    למיכל – לפעמים אתה לא רוצה להראות כלום, רק לשמוע. לא באתי עם תחושה מוקדמת לגבי מה יגידו ומה אני הולך לשמוע מהחברה הצעירים והמאוד נחמדים האלו שמתי להם מוזיקה ורציתי לשמוע איך נשמעים לד זפלין לאנשים שלא גדלו עליהם ישירות אלא על כל מה שבא אחריהם.
    אגב בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים- אישית אני לא רואה שום דבר בעייתי בזה שנוער לא מכירים את זפלין.
    אני לא חושב שהנוער היום פחות טוב בגלל שהוא לא מכיר כמה אלילי רוק עתיקים.הרעיון לכל המפגש הזה נולד משורה במנשר יחצני שקבלתי ובו אמרו אנשי היחצנות שהרוק חוזר ושאם תשמיע את הזפלין בפני הדור שלא ידע הוא מייד יבין את גודל המאורע וישתחווה אפיים ארצה.
    רציתי לבדוק מה חושב הדור הזה על המוזיקה שהם לא מכירים ונחשבת לקלאסיקה זה הכל.
    וFI_FI את בודאי צודקת. אין ספק שאם הייתי מדבר עם הצעירים האלו אחד אחד הייתי מקבל תשובות שונות. אבל אני לא משכונע שהמהות היתה כה שונה.
    אני חוזר ואומר שאינני רואה שום בעיה בתגובות שלהם למוזיקה. אני חושב שזה נותן אספקט חדש ומעניין לתפיסה של הקלאסיקה הקנונית בעיני הבוגרים והמתבגרים שרואים את המוזיקה הזו לראשונה מתוך חוית החיים שלהם ומתוך מה שהם מכירים וזה ממש בסדר גמור לאהוב את לינקין פארק יותר מלד זפלין, גם אם כל מי שמעל גיל שלושים יחשוב שזו בדיחה די מצחיקה.

  25. תמונת פרופיל של avha

    סופסוף הצלחתי למצוא כמה דקות, שבהן אוכל להתעמק כראוי במה שראוי להתעמק בו.

    תודה רבה.

    אתה בטוח שבלאק סאבת' קופחו?
    הם מוזכרים כמקור השראה כמעט בכל הביו של להקות הדום/סטונר/וואטאבר מטאל.

  26. תמונת פרופיל של שלמה

    חחחחחח איזה ילדים ….
    בושה שלא מכירים את זפלין..

  27. תמונת פרופיל של סער ליבן

    תענוג לפתוח את הבוקר עם הדבר הזה

  28. תמונת פרופיל של עידו

    אני לא יודע איך הגעת לאנשים האלו. אבל נפלת על חבורה של טיפשים. אל תטעו ותחשבו שככה זה.

  29. תמונת פרופיל של דני

    שמצוייד בכשרון כתיבה משובח

  30. תמונת פרופיל של חיים גראסי

    באמת בושה למי שלא מכיר שלא נדבר על פינק פלויד doors ועוד לא כמו המוסיקה הדוחה של היום מסכימים 🙂

כתוב תגובה לאורי לבטל