מוזיקה דרומית – הראיון ל"כביש 40", עם פרופסור ניסים קלדרון.

לפני כמה חודשים ×›×©×™×¦× "הייקו בלוז" × ×¤×’שתי לשיחה עם ×¤×¨×•פסור ניסים קלדרון שהתבקש על ידי העיתון המפצה רמוני-תל אביבי, כביש 40, לראיין אותי. לצערי הרב הייתי כל כך טעון במילים ששאלה אחת של ניסים גררה אחריה  את המונולוג הארוך הבא. ×œ×ž×–לי הוא יודע להקשיב ובעוד אני מדבר הוא רשם את ×©××ž×¨×ª×™. 

אה כן, השאלה היתה האם המוזיקה שלי היא מוזיקה דרומית ?  ×•כפי שניסים סיכם את העניין יפה מאוד :"לא הייתי צריך לקטוע אותו בשאלות נוספות" 

 

צילום : גוני ריסקין

 

"עברתי תהליך. את התקליט הקודם, 'בלובנד', הוצאתי ב-1999, ואז לא רציתי להיות מזוהה עם הדרום. לא רציתי להיות מזוהה עם שום מקום. הרגשתי שזה ביטוי של נחיתות, לומר שאני כותב על עיר מסוימת, ולקרוא לה בשם. למה ששיר יהיה שייך רק למקום אחד? למה לוותר על החלום האוניברסאלי? כתבתי על "ערים וזיכרון" – ערים בכלל, וזיכרון בכלל – לא במקום מסוים. וגם לא הרגשתי לגמרי שייך לדרום. הרגשתי במעבר. נסעתי הרבה והחלפתי הרבה מקומות. נולדתי בירושלים ב-1970. בגיל חמש עברתי לבאר שבע. בגיל שמונה נסעתי עם הורי לפנמה וארצות הברית. בגיל 11 חזרתי לבאר שבע והתחלתי ללמוד בישיבה, בגיל 15 עברתי לישיבה באור עציון, ליד קרית מלאכי. הייתי נער-כהנא, הייתי הולך להופעות של שלום חנוך כדי לצעוק ולהפריע. נבהלתי מזה, ברחתי מזה. בגיל 17 חזרתי לשנה לבאר שבע, אבל שוב רק כמעבר. בגיל 18 הלכתי ללמוד בירושלים. למדתי גיאוגרפיה ומחשבים, אבל לא בזה הייתי שקוע. התחלתי ללמוד לנגן ג'ז, וניגנתי במקומות קטנים. היכרתי את "נושאי המגבעת", ואת הסצינה האלטרנטיבית בירושלים, והרגשתי שקורה שם משהו אמיתי. גם סצינת הג'ז בירושלים לא היתה חיקוי של אמריקה. התגייסתי ובמהלך השירות הקמנו, אלעד שופן ואני, להקה ראשונה שניקראה "חלומות פופ רטובים". הופענו איתה פעם אחת ויחידה בבאר שבע, באוניברסיטה. אחרי הצבא גרתי שנה בבאר שבע ושוב עברתי לתל-אביב, וניהלתי חנות לתקליטים קלאסיים. רק ב-1998, החלטתי לגור בבאר שבע בקביעות. לא אהבתי את תל-אביב. שנה אחר כך הוצאתי את "בלובנד". באר שבע לא ניראתה לי מקום ראוי לכתוב עליו. היא לא ירושלים של עגנון, ולא תל-אביב של אלתרמן, ולא ניו יורק של לו ריד. לא הרגשתי את באר שבע כמקום שבו צריכים אנשים לחיות. היא היתה בית-גידול: לגדול בה, ולצאת ממנה אל מקומות אחרים. תזכור שבבאר שבע לא היה אז מקום אחד שאפשר להופיע בו, ולא היה למוסיקאי חדר-חזרות אחד, בוודאי לא אולפן. אבל יחד עם "בלובנד" התחלתי להבין שהעיקר הוא לא מה שהמקום עושה ממך, אלא מה שאתה עושה מן המקום. הקמתי אולפן. עברתי חודשים קשים. בעיות כסף. תחושה שלאף אחד לא איכפת ממך. היה לי קרוב משפחה שאמרו לו פעם שאני עושה מוסיקה. הוא ענה: "אם הוא עושה מוסיקה בבאר שבע זה סימן שהוא כישלון. אילו הצליח היה עובר לתל-אביב." ועדיין לא היה הרבה מבאר שבע במוסיקה שלי. "בלובנד" הוא תקליט שקט ואיטי. נכון, זה קשור גם למדבר. הנוף – וגם הצליל – יותר שטוח ולרוחב; פחות לגובה, פחות בנינים, בלי הרבה קצב. זה מדבר, אבל זה יותר מדבר אמריקני מאשר ישראלי. זה דרום פרוע ונטוש. זה ערש הבלוז האמריקני, שמאוד משך את ליבי. זה לא באר שבע. לקח לי הרבה זמן להבין שיש בבאר שבע מה שאין בדרום האמריקני. לבאר שבע אין הילה אגדית כמו לממפיס. באר שבע היא מקום בלי אגדות. מוסיקה מקומית צריכה למסור את חוסר ההילה של המקום. ועדיין לא כתבתי מוסיקה מקומית. כתבתי על יום הולדת של אישה שאהבתי: "תקוע כאן בלי מתנה בתוך העיר הלא נכונה". לא היו בשיר גמלים. לא היה שוק בדואי. לא נתתי למקום להיכנס למוסיקה. נסענו להופעות בתל-אביב והתקבלנו לא רע. בתחילת שנות האלפיים התחילה להיווצר מה שניקרא "הסצינה הבאר שבעית". ביום העצמאות 2000 החליטה העיריה להביא מוסיקאים מהצפון להופעה. זה קומם אותנו. באותו יום החלטנו להקים במה עצמאית באמצע הפארק, לנגן בה, ומי שירצה יבוא וישמע. באו המון ילדים, אבל באו גם מבוגרים. קיבלנו עידוד. השקעתי הרבה באולפן, והוצאתי תקליטים לאחרים. אחרי שנתיים נמאס לי. רציתי "לעשות לביתי". רציתי לעשות את המוסיקה שלי. מכרתי את האולפן בהפסד, אבל בהבטחה שהוא ימשיך לתפקד. עבדתי בבית על חומרים שלי. שמרתי על קשר עם הסצינה האלטרנטיבית הירושלמית כי ניראה לי שהם עושים דברים רציניים. רציתי תקליט שלא ירוץ למרחקים קצרים, שלא יהיה "קטע" ואופנה, תקליט שאפשר יהיה להקשיב לו גם בעוד שלושים שנה. התחלתי להבין שהעיקר זה להגיד את הדבר שלך פשוט. לנגן בגיטרה אחת, בלי כל המסביב, בלי ציוד, בלי אפקטים. נמשכתי לבלוז האמריקני השורשי, זה שהתקיים עד מלחמת העולם השניה. זאת מוסיקה של טרובדורים שהגיעו אל עיר, נעצרו ברחוב, ושרו את השירים שלהם, את העצב שהם שמחו בו, וגם הקהל שלהם שמח בו. ריתקה אותי היכולת של בן אדם אחד לעשות הכל במוסיקה: לנגן לבד, לשיר לבד, לדבר אל ליבם של אנשים לבד. זה גם לא תמיד כל כך צנוע כמו שזה ניראה. זמר הבלוז שר על תחושה שהשטן רודף אותו, אבל מכל האנשים בעולם בחר השטן לרדוף דווקא אותו. בליינד וילי ג'נסון נעמד לבד מול מרכז גיוס ושר:
If I had my way, I would tear this building down
מצד אחד- איש עיוור אחד שר לבד מול מרכז הכוח. מצד שני – הוא מאמין שיש בשיר שלו כוח מספיק כדי להרוס את הבניין. אני אוהב לשמוע מוסיקה כזאת. בבלוז אתה עושה מה שאתה צריך לעשות, גם אם תעשה את זה לבד, וגם אם רק חמישה אנשים ברחוב מקשיבים לך. אז הבנתי שיש אפשרות אחרת. ככה גם הגעתי אל הגיטרה העשויה ממתכת, שבה אני מנגן (מיקצועית היא ניקראת גיטרה רזונטורית, הכינוי שלה הוא DOBRO). נגני רחוב נמשכו אל הגיטרה הזאת. כי יש לה צליל חזק ומאוד מהדהד. גיטרות העץ נותנות הרגשה של צליל אישי ואינטימי. אבל רצו לשדרג את הגיטרה הקלאסית אל המאה העשרים, והמציאו את גיטרת המתכת כדי שלא להיכנע לנוסטלגיה. כאשר הופיעה  ×”גיטרה החשמלית הגיטרה המתכתית נעשתה לא רלבנטית. אבל מי שרוצה להעביר את מסורת הבלוז אל המאה העשרים מוצא בה קסם. בגיטרת העץ אתה שר ומלווה את עצמך באקורדים. בגיטרה החשמלית אתה זקוק לציוד ×
”גברה כבד. ואילו בגיטרה המתכתית אתה גם מנגן את המנגינה, כאילו ניגנת סולו בלי לשיר, וגם מנגן את האקורדים, וגם מוסיף את הצליל של הגיטרה-בס. זה דורש זמן כדי לרכוש את המיומנות, אבל זה מאפשר לשבת מול קבוצת אנשים לבד ולהגיע אליהם בצליל חזק. גם מצאו דרכים מיוחדות לנגן עליה עם סלייד, שמאפשר לפרוץ את את מסגרת 12 התווים בסולם המערבי. כמו בכינור, אין חלוקה נוקשה לסריגים, וכשאתה מנגן עם סלייד, אתה יכול לנגן רבעי טונים כמו במוסיקה ערבית. הקשבתי הרבה לסקיפ ג'ימס, למיסיסיפי ג'ון הרט. שניהם ניגנו מוסיקה כל ימיהם, אבל רק בגיל 60 בערך "גילו" אותם מחדש. עד אז הם עשו מוסיקה לא כדי להקליט, ולא כדי להתפרסם. לעשות מוסיקה כמו עבודת-אדמה שאיכרים עושים אותה כיוון שזה מה עושים – זה עניין אותי, ככה רציתי לעבוד. אם מישהו אחר כך אופה לחם מן השיבולים שהאיכר מגדל – זה יפה, אבל זה בונוס. עצם העבודה היא העיקר. וככה גם תהיה במוסיקה אנרגיה שתשתמר, ככה גם אחרי שלושים שנה ישמעו בתקליט את ההתמסרות לעשייה עצמה. היתה לי כבר להקה חשמלית, ידעתי איך להפיק סאונד חזק של רוק אבל זה לא עניין אותי. זה מכסה על הקול האנושי ששר. מה שחשוב זה מה שיש לך להגיד, גם אם הקול שלך לא מושלם. זה מה שאתה, וזה מה שאתה רוצה שהמאזין יקבל. לא יותר מזה. לא יותר חזק מזה. לא יותר מתוחכם מזה. אתה. זה העיקר. ומתי האמת הזאת מכילה את הדרום? את באר שבע?  ×‘"בלובנד", כאמור, רציתי להתרחק מכל מקום ספציפי, רציתי "ערים וזיכרון". ב"הייקו בלוז", התקליט שהוצאתי עכשיו, הופיע שלב שני. רציתי להישמע מן הדרום – אבל רק ברמז, בעיקר בצליל, בתחושה המידברית, עדיין לא באמירה מפורשת. התקליט ניכתב מתוך הכישלון של "בלובנד": "ניסיתי וניכשלתי/ הגיע הזמן להודות/ שיש דברים שלמרות הכל/ לא נועדו להיות/ אז ניסיתי ונכשלתי/ אין עוד למה לקוות/ אני חוזר הביתה/ לחיים בלי חלומות". לא אל באר שבע היגעתי ב"הייקו בלוז" אלא אל "מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך". קסם לי המקום הפנימי שהיה לאמני הבלוז האמריקנים, וקסם לי ההייקו היפני. אהבתי את המינימליזם של הצורה השירית הזאת: לא להגיד הרבה, להגיד את העיקר שלך. אהבתי גם את תחושת העכשיו שיש בהייקו. שיר ההיקו תמיד קורה בהווה. לא בעבר. לא בעתיד. רגע ההווה הוא מה שהשיר לוכד. "היום זה עכשיו/ ועכשיו זה כל מה/ שרצית להיות/ […] כלום לא נחשב/ היום זה עכשיו". משך אותי לתפוס את רגע ההווה. משך אותי עוד משהו שיש בשירי ההייקו: בכל רגע יש משהו שהוא בנאלי לחלוטין, והוא גם נישגב. כי החלום להיות מושלם הוא לא החלום שלי. אני כותב על "אהבה שאוהבת עולם לא מושלם". אני אוהב מאוד שירה. המלים, הצבע שלהן, הצליל שלהן – זה מכשף אותי. הקול האישי שיש בשירה – גם זה מכשף אותי. וההיקו הוא צורה מאוד חמורה: רק שלוש שורות, רק 17 יחידות זמן פונטיות. ודווקא בצורה החמורה הזאת המשורר מצליח לבטא את הייחודי ביותר, את הפרטי ביותר, את הרגע האחד שרק הוא חווה. ככה חיים שלמים מתרכזים אל שלוש שורות שהן רגע אחד של הווה. רציתי שיהיה בשירים שלי משהו מזה, גם אם אני לא שומר על המסגרת החמורה של המקור היפני, וגם אם יש בתקליט רק שיר אחד של שלוש שורות. בשירים שאני כותב כעת, אחרי "הייקו בלוז" יש תשובה ברורה יותר לשאלה ששאלת: האם המוסיקה שלי היא דרומית. כן, רק כעת אני יכול לענות על השאלה הזאת בחיוב. רק עכשיו אני יכול להגיד:" כשאין לך לאן ללכת /כשהדרך סתם מתעקשת/ כשעננים שחורים צובאים על סף ביתך/ אל תתני לנפשך לשקוע/ במה שאי אפשר לנגוע/ הי הי הי, בואי אליי." רק עכשיו אני יכול לכתוב מן המקום שלי, מבאר שבע. רק כשאתה נפטר מן הכבלים של העבר, ומן החלומות על העתיד, אתה מסוגל לחיות את ההווה. אני זוכר שפעם, לפני שנים, להקת "פופלקס" שרה "היינו יושבים בגלידה מונטנה בבאר שבע וחולמים על תל-אביב". לא ככה רציתי לכתוב על באר שבע. מה היתה באר שבע בשביל אריק לביא? מקום להעמיד בו קטר זקן שלא נוסע יותר. אהבתי את אריק לביא כשהייתי ילד. מכל רדיו שמעתי את אריק לביא ואת שלמה ארצי. הם היו בשבילי ארץ ישראל, יותר מאריק איינשטיין ושלום חנוך. אבל עכשיו אני רוצה לכתוב שירים שיתנו שם וכבוד לאנשים שחיים בבאר שבע, שיושבים בבאר שבע, שתקועים בבאר שבע. רק עכשיו אני יכול להביט בחיוך על "בתחנה בבאר שבע" של אריק לביא ולכתוב: "והרכבת מתקרבת מתוך הזכרונות/ עכשיו אני יודע כמה רציתי לא להיות/ שלושים וחמישה קרונות משא כחולים/ אבודים בבאר שבע, גולים בבאר שבע,/ מחכים בבאר שבע עד סוף המילים / לעוד כמה שנים… //הגעתי לפני רגע, חלפו מאז שנים/ היינו פעם שקט,/  נותרנו רק מילים/  אני עומד ומחכה שהרכבת תעצור/ אף פעם לא חשבתי שאחכה כאן עד הסוף //אני שומע את הרכבת במורד המסילה….". אף פעם לא חשבתי שאחכה כאן, בדרום,  ×¢×“ הסוף – עכשיו אני מעז לחשוב ככה. מה זה להיות תקוע? אתה בוחר לראות את עצמך כתקוע, ואתה גם יכול לבחור שלא לראות את עצמך כתקוע. זה המקום שלך, לטוב ולרע. בשיר חדש אני כותב "ואף פעם לא הייתי טוב/ בלאהוב אותך, כשאת כאן." אז נכון כתבתי את זה על אשה שאני מאוד אוהב ותמיד אוהב, וחשבתי כמה קל לנו לאהוב אחרי שהכל קרה, אבל עכשיו אני מבין שזה אותו דבר גם לגבי העיר הזאת, אולי כדאי לנסות את זה, לאהוב אותה כשהיא כאן, כשהיא לא חולמת על תל-אביב.  
 
 

צילום : גוני ריסקין

 
 
 ××ª הצילומים המבריקים עשתה גוני ריסקין ואני מאוד מודה לה ולפרוסור ניסים קלדרון.    

תגובות

  1. תמונת פרופיל של דני

    לא אסתיר ממך – לפעמים הסגנון הארוך והמפותל שלך מקשים עלי.
    הפעם ממש נהנתי לקרוא. אולי כי כתבת על עצמך, יצא מאוד מעניין, ונותן פרספקטיבה לשירים שלך. מחכה לאלבום הבא

    דני

  2. תמונת פרופיל של דויד פרץ

    אוליזה בגלל שהפעם לא כתבתי אלא דברתי וניסים קלדרון כתב ?
    בכל מקרה תודה על התגובה.

  3. תמונת פרופיל של

    חחח נראה לי שזו באמת הסיבה. גם אני נהנתי לקרוא אתזה ולשם שינוי לא הסתבכתי

  4. תמונת פרופיל של הדס

    במהדורה השלישת של הדיסק זה צריך להיות הבונוס.
    יש לך קסם כשאתה מדבר.
    ועכשיו שקראתי את זה,הקול שלך הדהד בראשי.שמעתי אותך מדבר וזה רק העצים את הטקסט היפה
    שבוע מצוין,
    הדס

  5. תמונת פרופיל של סטיבי

    שיש לי את הגיליון המקורי ושם התמונות אפילו יותר יפות (כי הן גדולות יותר ובצבע :-)).
    אבל את הכתבה ממעריב לא השגתי במקור 😦

  6. תמונת פרופיל של Jack-In-Box

    מעבר למה שכתבת, נתת לי אווירה מיוחדת ושונה בזמן הקריאה, כנראה בגלל שהתשוקה שלך למוזיקה פורצת מכל שורה בדבריך.
    תודה

  7. תמונת פרופיל של mekron

    שיש לו את היכולת לתת מקום ולוותר על "נוכחותו",סגולת מתי מעט ביננו.

  8. תמונת פרופיל של שמוליק כץ

    "והרכבת מתקרבת מתוך הזכרונות/ עכשיו אני יודע כמה רציתי לא להיות/ שלושים וחמישה קרונות משא כחולים/ אבודים בבאר שבע, גולים בבאר שבע,/ מחכים בבאר שבע עד סוף המילים / לעוד כמה שנים… //הגעתי לפני רגע, חלפו מאז שנים/ היינו פעם שקט,/ נותרנו רק מילים/ אני עומד ומחכה שהרכבת תעצור/ אף פעם לא חשבתי שאחכה כאן עד הסוף //אני שומע את הרכבת במורד המסילה….".

  9. תמונת פרופיל של קאטניפ

    טטטטטטטטטטטטטטטטטרררררררררררםםםםםםםם

    שירכבת

    או אולי שיר רכבת

כתוב תגובה לסטיבי לבטל