. היום היה שחור ולבן, האויר היה מחושמל מהצהריים,והפסטיבל השליו התפקע מאנשים צעירים ומבוגרים שבאו לחזות במלך הבלתי מהורהר של מוזיקת הפולק. העלים נעו חרישית ברוח הקיצית, האיש היה איש מספריים שכזה, באותו ערב, הוא ישנה את עולם המוזיקה לחלוטין. השנה היתה 1965, כולם ידעו שמשהו גדול קורה, אבל לא ידעו מה. אחר כך הם יצעקו לו בוז, "אינך מנגן את הדברים כפי שהם". ברעש הגדול אף אחד לא שמע את תשובתו – "דברים כפי שהם, משתנים על הגיטרה החשמלית".
"הצד האחר של המראה – בוב דילן בניופורט 63'-65'" הוא דיוידי נדיר בחשיבותו. מדובר בתעוד שלוש הופעות של בוב דילן הצעיר בפסטיבל המרכזי של מוזיקת הפולק בארה"ב. בשנות השישים המוקדמות ניופורט היה אתר עליה לרגל לכל מה שקשור במוזיקת הפולק של ארה"ב. פולק לא היה רק מוזיקה עממית היא היתה הרבה מעבר לכך. זו היתה מוזיקה עטורה בהילה אוטנתית, מוזיקה בעלת משמעות וערכים, מוזיקה שבה אמרת את האמת לאמיתה על זכויות האזרח וזכויות הפרט, על עוני ועל מלחמה, על ההיסטוריה של המקום בו גדלת והחלומות התת קרקעיים של דופק האומה.
בעולם משולל ערכים פרט לערך הדולר, בעולם שבו דובר הדור נקנה בקלות מדי על ידי חברות סלולריות, בעולם שבו בתי קפה משווקים מהפכה וירטואלית לצד אספרסו תעשייתי, קשה להבין כמה רחבה ועמוקה היתה התהום הפעורה בין הביטלס ששרו על הרצון לאחוז בידה של איזו נערה, לבין מוזיקת הפולק שהיתה ההפך המוחלט ממוזיקת הפופ של התקופה. בניופרט שרו על דברים חשובים משמונה ימים בשבוע. כאן באו לשיר את השיר המכובד של הארץ ובאמצעות כלים אוטנתים כגיטרה אקוסטית מפוחית ובנג'ו כיאה לשירים רצינים. ההופעה של דילן ב-63' חושפת את דילן במלוא כוחו הפולקיסטי, הוא וירטואוז חמוד להפליא בחולצת עבודה וג'ינס שחוק שיותר מכל נראה כמו היורש האולטימטיבי של וודי גאט'רי.
למרות שהשיר הזה נוגן ונשחק עד כדי הפיכתו לאבק ברוח יש ריגוש אמיתי לשמוע את דילן שר "התשובה נשאת ברוח" עם מיטב האמנים של ניופורט 63' וכל הקהל שר איתם את השיר הטרי שכבר הפך להמנון של תנועה שלמה. הכוח האדיר של שיר כל כך פשוט המאחד מסביבו כל כך הרבה קולות תקוות וחלומות, מחוזק בידי האחווה הניפורטית גורם לדילן להשמע משכנע מאי פעם ובוער לחלוטין בלהט שבו הוא שר את שיריו.
מתוך ראיה שיודעת את העתיד לבוא ניתן לראות את הסדקים בקצוות עיני החרכים הממצמצות של דילן בניופורט של 64'. אלו יהיו אותם סדקים שיובילו לניתוק שלו מתנועת הפולק רק שנה לאחר מכן. ההצמדה של מקבץ ההופעות הדילנסטיות באותו מקום ומול אותו קהל חושפות את ההשתנות שלו לאורך אותן שלוש שנים, רק כך ניתן להבין את הדיאלוג המורכב והדואלי שדילן ניהל עם קהלו ועם עצמו. הצרוף של שלושת ההופעות גב אל גב הן שהופכות את הדיוידי הזה למסמך דוקמנטרי מרתק להפליא שחושף לראשונה ובצורה מלאה את מהלך האירועים שהובילו לרגע מיתולוגי ומכונן בהתפתחות המוזיקה של המאה העשרים. הרגע שבו עולה בוב דילן הצעיר, בסך הכל בן 24, עם גיטרה חשמלית לבמה ומחשמל דור שלם.
"אתם רוצים אותו, הוא שלכם – גבירותיי ורבותיי בוב דילן…"
בתוך שלוש שנים הפך הצעיר היהודי שהגיח לניו יורק מפריפריית מינסוטה, מיורש העצר למלך המכהן. משם היתה הדרך פתוחה רק לתפקיד הג'וקר. בניופורט 64' מתבצע טקס ההכתרה של דילן. דובר הדור, זמר הפולק הלאומי, יקיר התנועה לזכויות האזרח ובעיקר האיש האוטנתי ביותר ביקום. לאחר ההופעה המלכותית שלו ושל ג'ון באאז (שמתגלה בדיוידי הזה כאשה נבונה ובעלת נסיון חיים הרבה מעבר לשנותיה הצעירות, חקיינית מצויינת של דילן ומבקרת תרבות מדוייקת במיוחד) הקהל זועק "אנחנו רוצים את בוב" אל מול הכרוז הנבוך שאומר להם "זה בלתי אפשרי – אני מבטיח לכם שזה בלתי אפשרי, אי אפשר להביא את בוב, יש עוד הופעות… " והקהל פשוט לא נותן למופע להמשיך, עד שדילן חוזר לבמה כדי להגיד כמה שהוא אוהב אותם אבל לצערו הזמן אינו מאפשר זאת.
במהלך שלוש שנות כהונתו כמלך של ניופורט, למד דילן את מה ששליטים לומדים בשנים הארוכות לאחר שהם מסיימים לכבוש את ממלכתם, מכאן הכל אפר ואבק ושקיעה איטית של האמפריה אל הכלום. דילן החד, דילן הצעיר, דילן שבא אל הסצינה ראה אותה וכבש אותה לחלוטין, האיש שמוכתר פה כאדם עם האצבע על הדופק של הדור, לא רצה להיות חלק מהדעיכה הגדולה הזו. בניופורט 64' שמע דילן את הבלתי ידוע קורא לו בקול ברור, ולתוכו הוא זינק בקפיצה חשמלית בשנה שלאחר מכן.
"אני מקבל את הכאוס, אינני יודע אם הוא מקבל אותי לתוכו…" (בוב דילן)
לניופורט 65' מגיע דילן לכמה הופעות. ההופעה הראשונה שלו היא אקוסטית והיא מתרחשת בצהרי היום של ה24 ליולי, בבמת סדנת כותבי השירים. הופעה מושכת אליה את כל קהל הפסטיבל, עד שכל הסדנאות שמתקיימות במקביל, כמו נגינת דולצימר אפלאצ'י, בטלות ומבוטלות. הקהל נוהר לראות את המשיח הצעיר, דילן נראה זקן מגילו. כמעט כמו שחקן שמשחק את תפקידו של דילן. בלילה למחרת הוא יעלה לבמה המרכזית של ניופורט לבוש ככוכב פופ עם גיטרות חשמליות, וחולצה אדישה לכל ערכי התנועה , משובצת בנקודות, עם להקה חשמלית, שהוא הרכיב אד-הוק, בלילה הקודם.
בניופורט 65' דילן כבר לא שר על הזמנים המשתנים, הוא משנה אותם בעצמו. התהום שלתוכה הוא קופץ היא ענקית. דילן שובר את כל המסורות האקוסטיות של הפסטיבל, עם להקה חשמלית, וטקסטים שלא מחויבים לשום דבר, פרט לעצמו. רק בצפיה מרוכזת גב אל גב של הופעותיולאורך שלוש השנים בניופורט, ניתן לחוות משהו מרוח התקופה והזמנים ההם. רק כך ניתן לחוות את ההערכה והאהבה העצומה שהקהל מעניק לו, רק כך, ניתן להבין, כמה גדולה היתה הבגידה במעריציו, ובכל הערכים שבהם דגלה תנועת הפולק האמריקאית, רק כך ניתן לחוש, את הבוז הנוקב שמשולח בו מהקהל כשהוא עולה לבמה עם גיטרה חשמלית, רק כך ניתן לשמוע, באמת ובברור, כמה כמה גדול ורועש היה ה"פאק יו" החשמלי, שדילן הטיח בפני קהל אוהביו.
בניופורט 65' עולה דילן לבמה, ושר את השיר שדרכו הוא מודיע לכולם, שהוא, מתפטר מכל תפקידיו, והולך להיות הוא עצמו. "אני לא אעבוד יותר בחוותה של מאגי" שר דילן, כולו מחושמל וטעון. כאקדח של מילים, הוא יורה לכל עבר, ובעיקר לעבר מי שלפניו – "אני עושה את מיטב יכולתי להיות כפי שאני, אבל כולם רוצים ממך, להיות בדיוק כמותם, הם אומרים לי תשיר, כשאני משועבד ואני משתעמם, אני לא אעבוד בחוותה של מגי, לא עוד" תחליפו את מאגי, בניופורט, וקבלתם את מכתב ההתפטרות החד ביותר בהיסטוריה.
בניופורט 65' חתם דילן גזר דין מוות, על דמות הטרובדור המסורתי וחשמל את שירי העם לנצח. יש בדיוידי ראיון קצר ומקסים עם אחת מבאות ניופורט המבוגרות שמגנה על דילן – " אנחנו קוראים להם שירי פולק עכשיו, אבל לפני מאתיים שנה הם היו שירי פופ…" והיא צודקת לחלוטין.
בניופורט 65' דילן לימד את העולם שבכל דור ודור צריכים יוצרים לכתוב את שירי העם של עצמם. ברגע שבו דילן מחבר בין הפואטיקה לחשמל, בין האבסורד למורד ומפריד את האני מהאנחנו, הוא מעניק לרוקנרול, לגיטמיזציה סופית, כמוזיקה העממית של המאה העשרים.
"הצד האחד של המראה" הוא דיוידי שחייב לראות כל מי שמתעניין במהפכות חברתיות, כל מי שרוצה להבין כיצד נראת קפיצה נחשונית אל תוך הלא נודע, כל מי שחיידק הרוק מקנן בו, אבל הוא תוהה מה יש שם מעבר לבירה לרעש ולעשן על הבמה. זהו דיוידי שמתעד כיצד כיצד נגמרת תרבות אחת ומתחילה אחרת. "הצד האחר של המראה" מתעד את הפעם הראשונה שבה דילן משיל את עורו אל מול עיני הציבור ולובש עור חדש. עבור מעריצי דילן מדובר ברגע מכריע, הלילה של ה~25 ליולי, 1965, יהיה הלילה האחרון שבו דילן יהיה ממש מובן להם. מעבר לו שוכנת האניגמה הגדולה – מה מניע את האיש המוכשר, המיסתורי, והמוזר ביותר, של עולם המוזיקה?
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לשי טוחנר לבטל