לניל יאנג יש אלבום חדש – רגע עצרו, אל תעברו הלאה, תחשבו שניה, האם יש אמן שהמושג ביקורת מוזיקלית הוא פחות רלוואנטי עבורו? אולי במקרה שלו זו צריכה להיות כל הביקורת – לניל יאנג יש אלבום חדש וזהו. אבל למה? מה הופך את אלבומיו של ניל יאנג מוצלחים יותר או פחות לכשלון ידוע מראש של הביקורת?
לפני שנים רבות כשמפיק מוזיקלי שעבד עם יאנג הציע לו להקליט טייק שירה שוב פעם כי השירה קצת מזייפת , השיב יאנג בחזרה:" היי בנאדם, זה מיותר, זה הסטייל שלי…" אולי זו אגדה אולפנית אולי זו אנקדוטה מעושנת, אבל יש בסיפור הזה כדי להעיד על הפורטרט האמנותי שיאנג בנה לעצמו בארבעים שנות אנטי-קריירה מוזיקלית שכולה מורכבת מהחלטות שלא מתחשבות בשום דבר שמקובל, נכון או מדוייק, כי זה הסטייל שלו.
תמוה ככל שיהיה, סיפור המסגרת סביב אלבומו החדש של יאנג "חלומות כרום 2" טוען שהאלבום הזה מהווה אלבום המשך ל- אלבום גנוז של יאנג משלהי שנות השבעים, ובכדי להוסיף על הבלבול מכיל "חלומות כרום 2", שיר שהוקלט ב1988 ולא סתם שיר אלא 18 דקות של שיר בשם "אנשים רגילים".
אם כן מה הרעיון לעשות אלבום המשך למשהו שאף אחד לא מכיר? מה הרעיון להכניס סתם ככה שיר ישן שלך בתוך כל השירים החדשים? לכאורה השאלות האלו חסרות כל משמעות עבור ניל יאנג ועבור מי שמאזין לאלבומו החדש, שכן כפי שכבר הבנו לאיש יש סטייל יחודי לעשות דברים.
האזנה צמודה לאלבום החדש של יאנג מגלה שמדובר בפעולת הסחה ענקית. בראיונות שנתן יאנג לרגל יציאת האלבום הוא הדגיש שכל חייו הוא היה עסוק בתעוד דוקמנטארי של הרגע ולכן האלבומים שלו לא משוייפים כפי שיכלו להיות בעזרת קוסמטיקה אולפנית. את זה ניתן לשמוע בקלות רבה ב"חלומות כרום 2". אין אף אמן בקנה המידה של יאנג, שהיה מעז כיום להוציא אלבום כל כך רחוק מההגדרה מהודק. ולא שזה רע, ההפך. אחרי שנים שרוב המוזיקה שנוצרת עוברת דרך מחשבים שמתקנים משפרים ומהדקים את המוזיקה בהצלחה כה רבה, עד שכל מה שנותר ממנה הוא קובץ MP3 דקיק ומהודק בנפח אפסי, יש תחושה רעננה להפליא לשמוע אלבום משוחרר כל כך מקצב רובוטי ומלא בזיופים סטייליסטים ומלאי חן אנושי. אז המתופף קצת ממהר והבסיסט "טועה" פה ושם, כל זה לא רלוואנטי ליאנג. כפי שהצהיר בראיונות המקדימים, מבחינתו מה שחשוב זה שהמהות עוברת ולא מה תגיד הבקורת.
אם כך בואו נחזור שוב להתחלה. לניל יאנג יש אלבום חדש, בשם "חלומות כרום 2" שמהותו היא…
כאן העסק מסתבך. יאנג היה תמיד איש של מילים פשוטות ותחושות מורכבות אם במבט ראשוני נדמה האלבום כצרור אבחנות פולרואיד של פנסיונר חביב, זקן מטורלל שכזה הנוסע במכוניתו ופעם מתפעם מציפור כחולה ויפיפיה שנקרית בדרכו ופעם רוטן על כל האנשים הרגילים האלו מלאים בריקנות ונפוחים מחסרונות, הרי שבמבט מעמיק יתגלה שזה אלבום הרבה יותר מורכב ומעניין.
לאורך שירי האלבום נחשפות שתי תמות מרכזיות שבהן עוסק יאנג באלבומו, אם הייתי צריך לתת לזה כותרת אקדמאית הייתי אומר שהאלבום הזה הוא "דיון ביכולת הנשגב להתקיים לאור היום יומי והחרא האנושי" אבל אין דבר מגוחך יותר מלדון ביצירה של יאנג במושגים שכאלו. יאנג אף פעם אינו עוסק במושגים, הוא עסוק בחיפוש מהותי אחד דרך לחיות את שארית חייו בצורה מלאת משמעות ובעיקר לאור העובדה שהעולם כפי שהוא נתפס בעיניו, אינו כזה כיום.
למרות שבתחילה נדמה כי "חלומות כרום 2" הוא עוד אלבום אחד בשרשרת האלבומים שיאנג הוציא בחייו מתגלה שהתחככות של יאנג עם המוות ב2005, הבשילה לאלבום רוחני של איש ארצי במיוחד .
"קו ההרים קרוב כתמיד, בידי הרוח הגדולה אפקיד את אמוני, אני רק נוסע על הרכבת הישנה הזו, אני נוסע בקרון משא דרך הלילה, זה לא משנה איפה אני ארד, אין זה משנה איפה אשכב" מצהיר יאנג ואין הפתעה גדולה מלגלות שמי שנחשב לאבי הגראנג', וטבע את המשוואה שלאורה התאבד קורט קוביין – "עדיף להישרף מאשר לדעוך", הוציא אלבום קונספט בוער מלהט דתי בחיפוש אחר ישועה.
יש משהו מטריד בעובדה שרוב השירים שמדברים על החיפוש הרוחני מקבלים ליווי מוזיקלי בעל צביון קאנטרי ישן נעים ורך, ואילו כל השירים בהם יאנג מצייר את האנושיות במלוא כיעורה כב"זקן מלוכלך", ומגוון חטאיה הגופניים, מלווים בצד הרוקי והזועם של יאנג. יאנג עושה כאן צעד גדול מאוד וממיר את אתוס ה"סקס, סמים ורוקנרול"- במשהו כמו "עצים, רוחניות, ומוזיקת קאנטרי".
לפתע אפשר להבין למה שלף יאנג את "אנשים רגילים" המכוסח מהכספת. האם זה כל מה שיש לאנושות להציע לי? שואל יאנג ומפרט קטלוג של סוחרי סמים, גנבים, עבדים לאופנות מתחלפות יצורים אורבנים רודפי בצע ושטופי תאוות. אבל בעוד שהשיר מ1988 מסתיים בהכרזה על האמונה שלו באותם אנשים להחזיר את הדברים הטובים לקדמותם, הרי שהאלבום הנוכחי הולך צעד אחד מעבר.
לכל אורך "חלומות כרום" משרטט יאנג בתחילת המאה העשרים ואחת את כשלונה של המהפכה התעשייתית של חברת השפע, של ההומניזם האקזיסטנציאליסטי להציע אלטרנטיבה אמיתית למהות חיי האדם. אין זה מקרה שדווקט באלבום זה יותר מכל אלבומיו האחרונים, מתעקש יאנג על המוזיקה האורגנית שלו, נטולת מחשבים ונטולת קוסמטיקה מזהמת מבחינתו רק הטבע הבלתי נגוע הוא הדבר האמיתי, כל שהאדם מסוגל לעשות לו זה להרוס ולהעלים אותו.
האמת? צודק. כולם יודעים את זה, אל גור קיבל על זה פרס נובל לשלום, אבל בעוד שגור מנסה לשנות את עתידו המזעזע של כדור הארץ, אצל יאנג התובנות החדשות מלוות בחזיון אפוקליפטי מבעית, "ואולי הימים יגאו וישטפו, עד אז אני ממשיך לעשות את שאני עושה, ומאמין בך" (המאמין) האיש שבעבר כתב שיר בשם "אוטוסטראדה אנושית", ממיר את חזון האוטסטראדות האינסופיות של אמריקה כמסלולים אל החופש, בדרך רוחנית ונצחית כאופציה היחידה שקיימת – "כל כך הרבה אוטוסטראדות אבודות, שהובילו הביתה, אבל עכשיו הם נראות משומשות ושחוקות, היה להם פעם קסם, כשהם התגלו לראשונה, אבל לא הדרך הזו, הדרך הזו אף פעם לא נסגרה הדרך הזאת חדשה" (הדרך) הדרך היחידה היא דרכו של המושיע והיא העלמות האדם אל הספרות הדתיות רוחניות אין לאדם מקום על פני האדמה, רק בשמיים.
במקרה של יאנג, מדובר בתפיסה דתית נוצרית טוטאלית ודוגמטית כל כך שאפילו דילן בשיא הלידה המחודשת שלו כנוצרי לא העז להרחיק עד אליה. יאנג רואה את המושיע שלו בכל מקום ואפילו קובע שהוא בתוך אהובתו. כמו הציפורים שהאלבום מלא בדימוייהם כך גם יאנג שואף לאורך כל שירי האלבום להרחיק ולהתנתק מהאנושי ולעוף בחיפוש קרבתו של המושיע האחד והיחיד שיוביל אותו בחשכה אל נהר האור המצפה לו אי שם.
אין זה מפתיע ששיא האלבום מגיע בשיר שחותם אותו -"הדרך", יאנג מצרף אליו מקהלת ילדים קטנים ומשתמש בתום הפרה התבגרותי-תעשייתי שלהם, כדי לסמן את הדרך היחידה אל האושר והשלום שאליו הוא שואף ואליו הוא מרגיש שייך וזה מקסים לחלוטין, עד שזה שזה מתחיל להישמע יותר מדי כמנהיג כת שמטיף למאמיניו לעלות השמימה.
(הנה "הדרך" בחסות השפופרת שלך )
אז לניל יאנג יש אלבום חדש, אולד ניו אייג'-רוקנרול, והאלבום הזה מציג את דילמת החוזר בתשובה במלואה. מצד אחד האלבום טון בלהט מחודש, ובתשוקה יוקדת. אין שמץ של ספק שהשירים האלו בערו בתוכו והוציאו מיאנג את האלבום הטוב ביותר שהוציא מזה שנים, אך עם כל ההערכה לדרכו החדשה, מה יעשו שוכני העולם הזה אם הדרך של יאנג מובילה אך ורק אל העולם הבא?
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לדויד פרץ לבטל