אפורים אכזרים ואירופאים התפרשו שמי השמיים באותו הבוקר מעל העיר. קיצורי הדברים הסתבכו כשרוכים מותרים ואלמלא נתחייבתי שאגיע בכל מקרה לא הייתי יוצא לדרכי. ככל שמיהרתי כך התעכבתי עד שלא שמתי לב לקטנות ולגדולות ורק לכשהרחקתי מעבר לגבול ערוב העיר נוכחתי שמחוג הדלק במכוניתי שוקע עמוק אל חשכת הקצה.
כל התחנות שידעתי היו אי שם בעברי או נראו הרחק מהישג כוחו העתידי של מיכלי. בעודי חושש לעמוד בצד הדרכים באפודה ירקרקה קורן מיאוש רך והמתנה, הבחנתי בעיקול המוליך לבית הקברות איזורי. השלט הצהוב קבע כי זהו בית החיים של המועצה המקומית באמצע הדרך בין שם לשם. אך מחוץ לגדר בית המתים, כבאירוניה מנצנצת נחה תחנת דלק שמוטה ונרמזת שלא הבחנתי בה עד עתה.
אל ממעמקי התחנה הגעתי כשהמנוע כחכח כחולה סופני ושאף את אדי הדלק האחרונים. כיוונתי את מכוניתי אל צידה הנכון של משאבה הבנזין וחיכיתי לבוא המתדלק.
איש לא הופיע. רק קול קטן ומותך שאל מרמקול מקרקש, אשראי או מזומן? אשראי. עניתי, אז קודם משלמים, אמר המכשיר, ואם זה במזומן, גם. ענה. עשית את דרכי אל עבר החנות שעמדה שוממה במרכז התחנה. הדלתות זזו ברגע האחרון כממאנות להיפתח אחרי מנוחת ישרים המקררים שנצבעו כמלאי חיים הטמינו את גופות המשקאות הקלים בטורים ארוכים מהנצח, הכל צהב והצהיב לבן והלבין כמסטיק שיניים שלא נדבק עדיין אך קיצו. מראות שפע מסחרי השתפעו למולי עד שנחו עיני על הנערה מעבר לדלפק. אך במעט עברה אותו ונמוכה מגילה, בגדיה השחורים שיוו לה מראה לא מחובר ולא ידעתי אם מבנות המושבים היא או שמא עירונית שלעת מצוא הלכה אל הכפר למכור וכובע מצחיה שחור שהסתיר את עיניה אשר הביטו מטה מטה.
"שלום, מאה וחמישים" אמרתי וראיתי כיצד דבריי חולפים סביב ראשה עד שאבדו בינות קופסאות הסיגריות המוגנות שהסתדרו מאחוריה. הנערה לא הביטה אלי
"במזומן?" שאלה.
"במזומן" השבתי.
"איזה משאבה?" שאל קולה החדגוני.
"תביטי החוצה ותראי" הצעתי.
רגעים חלפו עד שהבחנתי בניד צווארה. ראשה התרומם ממרחקיו כממאן ולאט לאט התקבע מבטה דרך החלונות הריקים אל המכונית הלבנה שחנתה חלולה מתמיד באור הקלוש.
מספר ועוד מספר הוקלדו במכונה שלפניה אך בהדרגה הוסט ראשה והתלכסן הצידה ומטה. עוסקת מתעסקת במה שנסתר ממני מתחת לקופה.
"אפשר לתדלק?" שאלתי בקוצר רוח.
התשובה בוששה לבוא – אך לכשהגיעה הבעירה את חמתי.
"איזה דלק וכמה אתה רוצה לתדלק?" ענתה כניעורה מחלום.
"כבר אמרתי לך מקודם מאה וחמישים שקל – תשעים וחמש." רטנתי לעברה.
הנערה התפנתה לרגע מעיסוקיה המשניים,ראשה סבב על צירו ומבלי להביט בי החלה להקליד את הספרות המתבקשות בקופתה.
"דלק במאה וחמישים שקל, עוד משהו?" היא שאלה.
הפלאפון שלה ציווח בקול קטן ואותת כי הודעה חדשה התקבלה באותו הרגע.
"לא, רק דלק" עניתי
מבלי להרים את מבטה אלי שאלה אותי – "אתה מעוניין באחד מהמבצעים ש.."
"הלאה", אמרתי לה בקוצר רוח זועף.
לראשונה הרימה הנערה את ראשה והביטה בי. באור הניאון היו עיניה שני צללים כהים מתחת למצחיית כובעה השחור.
"מגיע לך ארבע טעמי במבצ…"
"ה-ל-א-ה" נבחתי עליה במשנה תוקף, והנחתי את הכסף בנחרצות על הקופה עצמה.
היא לקחה את הכסף ביד מהוססת ולא אמרה כלום.
צליל הקופה הנפתחת חצץ ביננו. "אתה יכול לתדלק", אמרה ובקול קטן בעל כורחה הוסיפה "ותודה שתדלקת…" אך מילותיה האחרונות נבלעו ברחש הדלת האוטומטית אשר נסגרה מאחריי.
בחזירתי לצד הרכב הזדרזתי לתדלק. הבטתי במספרים העולים מעלה מעלה וקרן לייזר כהה כיין בחנה אותי בסקרנות מעפעפת. לכשסיימתי ובעודי מניח את משאבת בדלק על מקומה, יצאה הנערה מפירמידת הניאון נעמדה מולי וכל נומך קומתה התבוננה ישירות בעיניי. הבחנתי בעיני הדבש הצלול שכובעה הסתיר עד עכשיו, בקמטים הרכים שהתקמרו בין גבותיה ובעורה הירקרק. משהו עכור הצטבר בתוכה ולאחר רגע זרקה לעברי בקול נעלב – "תדע לך, שזה ממש לא יפה לדבר ככה למוכרת. אני גם בן אדם…"
התבוננתי בדמותה המכמירה, קטנה וחיננית, מדיה השחורים זרים כל כך לשדות קצה החורף עזי המבע, ונאנחתי. "לא, את לא" עניתי.
ידעתי את שיבוא עכשיו ושנאתי את תפקידי, אבל המשכתי – כשאת אומרת לי מילים שתתכנתו אותך לומר, כשאת ממלמלת את כל הפרסומות שהכריחו אותך להגיד, כשאת אומרת ש"מגיע" לי מבצע שאני לא רוצה ולא צריך, כשעלי לשלם לך עוד כסף כדי להגדיל את הרווח של אדוניי התחנה שלך, כשכל מה שאת עושה זה להתייחס אלי כאל ארנק מהלך – מבחינתי, אבדת את האנושיות שלך
למעשה הפכת להיות המסכה חסרת הפנים שלובש התאגיד שמשתמש בך, רק כי את וכל הנעורים שלך זולים יותר מכל רובוט או מכונה ממוחשבת"
פיה נפער לאיטו השתיקה עמדה ביננו כמוות שקוף, לא יכולתי לחכות יותר. הייתי באיחור גדול מדי אל חובותיי ומחויבותי. נכנסתי לרכבי והתחלתי לפלס את דרכי החוצה מסבך המבוכה עד שמצאתי את עצמי מול שער בית הקברות ממתין לטרקטור שהופיע יש מאין וחלף לאיטו בכביש המוליך אל הדרך הראשית. העיקול ראיתי אותה יושבת על שפת המדרכה פניה מולטות בין זרועותיה כובעה השחור מתגולל ומתתבולל על האספלט השחור ומכשיר הפלאפון אחוז בידה, ו. פניתי אל הכביש הראשי והמראה נעלם מאחורי. כל הדרך הלוך וחזור בכו שמי החורף על שנינו.
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לנ'.אבוקוב לבטל