לבסוף אני קם. נעמד, אומר לה שאין לי מושג למה, אבל אני הולך. היא יושבת על הספסל, האוזניה של הטלפון הנייד עדיין תקועה לה באוזן. היא מסמנת לי עם היד לחכות. אני לא יודע אם היא שומעת אותי, אין לי זמן לבדוק, ;אני מסמן לה עם היד על השעון ומתחיל להתרחק, אני מביט אחורה כשאני הולך. בטעות אני נתקל במנקה הפארק. האיש השחור הולך מקומט, הוא מחזיק פח ביד אחת ומקל מחודד בשניה. ; "היי, בן אדם, תסתכל לאן אתה הולך" ; הוא אומר לי. "מה אתה בכלל עושה פה?" אני שואל "אוסף את כל הניירות שאנשים זורקים" ; הוא עונה, ואני אומר לו שיזדיין. אני מביט אחורה היא סיימה לארגן את התיק ומתחילה ללכת לעברי הטלפון הנייד עדיין פתוח ביד שלה. אני מסמן לה עם היד לשלום והיא צועקת משהו לעברי, המון ניירות מתחילים לפול לה מהתיק ולעוף ברוח…

נו באמת, זה מתחיל כמו קארבר ונגמר פול אוסטרי מדי, אדם הרים את עיניו מהספר, המסך השקט שהגן עליו נעלם ורחש הרקע של קרון הרכבת חדר לאוזניו מכל עבר. מבטו התקבע בכריכה המינימלית, וראה את פרקי אצבעותיו מלבינות במקום שבו חצצו את ; דפי הספר כדי לסמן לו את הנקודה שבא יצא מאמצע הסיפור. ;

אדם תהה למה זה טוב לכתוב עוד ועוד סיפורים כמו של קארבר? לפעמים דברים שקורים הם רק דברים שקורים. הם לא מתחברים לשום דבר. מבטו נדד ברחבי הקרון ובין פני הנוסעים. כמה קל להיות גיבור סיפור של קארבר, אתה רק צריך להיות, וזהו. כל האחד מהאנשים האלו יכלו בקלות להיכנס לתוך אחד מהסיפורים הקטנים של קארבר. אנשים פשוטים, מנומנמים בדרך הביתה, סוחבים חלומות מתוייקים בתיק המשרדי כל הדרך לפרברים, מדברים בפלאפון על הקניות, עם הקניות, ארוכים ממחשבות קטועות, מדברים ולא אומרים דומים אבל שונים. ומי מהם בכלל יודע על קארבר? ואם היו יודעים, היו בכלל רוצים להיות גיבורי הסיפורים שלו?

המחשבה הזו שעשעה אותו. אדם חייך לעצמו, הוא התבונן בפסים הנוסעים במקביל לאופק. עיניו עקבו אחרי כתמי הצבע המטושטשים שנסעו איתו כל הדרך. האדים מתחו וילון שקוף על זגוגית חלון הרכבת. הוא הרים את ידו, בתנועה מהוססת ;החלה אצבעו למתוח קו ישר. הוא ניסה לשרטט את הקו שבו השמיים האפורים והאדמה הכחולה נפגשו. אצבעו רטטה עם תנועת הגלגלים מעלה ומטה לאורך הפסים. לאחר כמה שניות החלו האדים ; להתעבות ולנטוף כלפי מטה, נלחמים בשקיפות החדשה שנוצרה חוצים ומעכירים אותה שוב בשקיפותם. מעניין אם ככה נראים חיי מהצד, הרהר ;לעצמו, קו שקוף על חלון שקוף. השתהה עוד רגע, השתעל, הסב את מבטו לעבר הספר, פתח אותו שוב, והחל לקרוא.

;

;

; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; ; הגשם והזמנים הטובים

;

;

השיעול הפתיע את פרנק, הוא הרים את עיניו מהספר והציץ קדימה. הטלויזיה היתה מכובה. רגליו היחפות היו פרושות עד השולחן שלפניו הכסאות בפינת האוכל היו עדיין הפוכים על השולחן מחכים שהרצפה תתייבש מהשטיפה השבועית. אך משהו ברחש הרקע הקבוע היה שונה. השיעול הזה היה קרוב מכדי שיגיע מהרחוב. פרנק שמר על קור רוח. אוזניו התחדדו אל מעמקי השקט העמום שהתפרש בחלל הבית, הספר היה עדיין פתוח כסימן שאלה בין ידיו, אצבעות רגליו התקמרו, ורק אז הוא הבחין בהשתקפות הלא ברורה שנעה על מסך הטלויזיה הכבוי. מאחורי הכורסא עליה ישב נכנסה דמות כהה אל החדר. פרנק קפא על מושבו, עיניו התכוונו אל הספר, אך הוא הביט היישר במסך הטלויזיה הכבוי, צופה בדרמה המתרחשת. באיטיות שהתחזתה לעמידה במקום, החליק הכתם החשוך קדימה חולף ממש מאחוריו. באמצע המסך ראה פרנק את עצמו מתבונן בו ובמה שקורה מאחרי ראשו . האפלוליות האיטית כוונה את צעדיה אל עבר ;היציאה והתעקמה כשהתקרבה לקצה המסך הכבוי. מבין הרחשים שמע פרנק את הרכבת חולפת מרחוק ורק אז, כניעור מחלום, הבין.

פרנק צרח " עצור…" וקולו שיבר את הדממה כאבן שהתרסקה על חלון זכוכית. הדמות החלה לרוץ קדימה, פרנק זינק מהספה, הספר עודו בידו, והחל דולק אחר החושך הנמוג. ;

;

לא, לא, זה לא יעבוד. אם אני אוסיף עוד סיפור אחד לרצף אני אאבד אותם. כולם כבר הבינו שזה סיפור בתוך סיפור ;ושני הסיפורים איכשהו קשורים בינהם. אם אוסיף עוד סיפור נוסף ששוב ישנה את הפרספקטיבה של המספר, יהפכו כל הסיפורים למבוך מילים שרק יגרום למי שיקרא ללכת לאיבוד. ;

אם בפעם הקודמת הם אמרו שהם לא מבינים מי זה הוא,ומי זה היא,ואם יש שני הוא, או רק אחד, איך הם יבינו את הסיפור הזה?

לך תסביר להם שאתה זה הוא, והיא זאת רק היא. שהרי היא לא יכולה להיות אף אחת פרט לה, ואיך אפשר להתבלבל בינה לבין מישהי אחרת בעולם… היא?!

אבל ככה זה עם הסדנא הזו. תמיד ישנה אחת עם מבט מאופר מדי שתגיד שהיא "לא מבינה שום דבר", ועם הקול המתיילד תגיד בסמכותיות ;– ;"אם אתה רוצה להגיע ליותר קהל, אתה חייב להיות יותר מובן," ותנענע את ראשה כמעניקה משנה תוקף לדבריה.

יותר מובן? מאיפה היא יודעת מה מובן ומה לא? לי הסיפור הזה מובן לחלוטין, בכלל יש לי הרגשה שכל הדיון על הסיפור יסתובב סביב העלילה שמתחברת בין הסיפורים וכולם יתחילו להציע לי סופים שונים ואחרים ופיתולי עלילות שווא שיתירו את הקשרים האלו או אחרים.

;

כאילו שבחיים הכל מסתדר ומסתפר לפי איזה הגיון אמין. ;כמה פעמים בחיים אמרו לי "אתה לא מאמין, תשמע מה קרה לי… " – אבל אם זה לא החיים שלך מישהו היה קונה את הסיפור הזה? לעזאזל אני רוצה לספר את הסיפור שלי, לא את כל הוריאציות האפשריות שלו.

אבל מה הסיפור שלי? ;על מה אני רוצה לכתוב?

אולי אני אביא גם סיפור כזה שכתוב בעברית פשוטה, עם איזו עלילה ברורה אבל מה אני אהיה בסוף כמו כל אלו שמביאים סיפורים פשוטים ברורים ומובנים אבל אף פעם לא ברור מה הם רוצים להגיד.

לפחות היו מודים שהם כותבים את החיים שלהם, ולא מעמידים פנים שהסיפורים והם זה שני דברים שונים. עדיף פי אלף לשמוע אותם כותבים את הזכרונות שלהם, ככה לפחות היו חווים אותם מחדש, אולי גם היו משנים את ; ציר עלילת חייהם מתוך תקווה לראות איך חייהם יכולים להשתנות ;אם…

;כל דבר יהיה יותר טוב מאשר להביא סתם עוד ועוד סיפורים. נראה לי שהפחד הגדול של כל כותב הוא לקבל ביקורת אמיתית על החיים שלך, שמישהו יבוא ויגיד "היי בן אדם, העלילה שלך לא הסתדרה טוב כל כך אולי תחזור לדף 56 ואל תפרד ממנה הפעם?"

ובסוף זה יהיה אותו תסכול, מתדיינים שעות על כל פרט שולי, אם הוא אמין או לא, ואם זה יכול לקרות או לא, ומה זה כבר משנה? ;הכל מילים שנולדו מהאויר ;ויגמרו חבויות לעד בין הדפים. ;כאילו שזה משנה אם הסיפור הזה הוא אמיתי או לא או אם העלילה שלו טובה. וזה לא שאין מספיק סיפורים בעולם בשביל שכל מי שרוצה לקרוא ; יוכל לקרוא מכאן ועד סוף חייו ועדיין לא יספיק לקרוא חצי מהסיפורים שיש. אז מה הפואנטה של הסיפור הזה?

הפלאפון צלצל. הושטתי את ידי ומשכתי אותו אלי. האדים שעלו ממי האמבטיה לא טשטשו את הקול החד שבקע מהמכשיר. "מה העניינים אמיתי?", רציתי לענות לה, אך באותו הרגע רק חשבתי איך אני יושב מול המחשב וכותב לתוך הסיפור את הסצינה שבה אני נמצא באמבטיה והפלאפון מדבר איתי. היתה לו תחושה שהסיפור קצת תקוע כאן לכן עניין ;אותי מה היא תגיד עכשיו, ואיך זה יקדם את העלילה . "אתה שומע?" היא אמרה, לא, לא ההיא שהיא רק ה-היא, היא אחרת, סתמית כזו. "אני מקשיב, דברי."

הקול שלה נשמע עצוב משהו "אמיתי, אתה חייב לשנות את הסיפור שלך".

לא הבנתי מה היא מנסה להגיד לי. "מה זאת ;אומרת?" גיחכתי, "תראה קראתי אותו בדיוק עד הרגע שבו התיישבת באמבטיה והתחלת לדבר איתי בפלאפון ואני חייבת להגיד לך שנעלבתי".

"למה נעלבת?" "אז זהו, זה כל מה שאני? סתמית בעינייך? זה התפקיד שאתה נותן לי בתוך הסיפור של חייך ? להתקשר אלייך באמבטיה ולהיות סתמית? והכל רק בשביל לקדם את העלילה שלך? ; ולאן היא כבר תתקדם מכאן ? אתה לא קולט שאתה תקוע אמיתי, תקוע באמת… "

כל משחקי המילים האלו תקוע באמת, זיעה חמה כיסתה את פני. הרגשתי שמישהו מציץ מעבר לכתפי ומדליף את מחשבותי ;"מה פתאום סתמית? מי אמר לך את זה…" הלב שלי הלם חזק כל כך, התבוננתי מעבר לכתפי רק כדי לראות שם את החרסינה מיתממת. "אמיתי אל תשקר לי, אתה הרגע כתבת את זה… " "רק תסבירי לי איך זה בכלל אפשרי. אני באמבטיה עם פלאפון ביד אחת ואת יודעת איפה היד השניה, אז על מה אני אכתוב את זה, על המים??? " היא נאנחה והשתתקה, הנשק העתיק ביותר – עבד. השתיקה הביכה אותי. שוב חשתי כגיבור של ספר בועה תל אביבי מהניינטיז ולא מוצלח במיוחד. ידעתי שאני מרמה אותה, אבל לא יכולתי להודות בזה. התבוננתי בשערות הקטנות על הבטן שלי רוקדות ימינה ושמאלה עם תנועת המים באמבטיה, ואז הבנתי שכל המילים והפרטים הקטנים שבעולם לא יוכלו לחלץ אותי מהמבוכה הזו. ;

התבוננתי במראה וראיתי את דמותי מהצד כמעט אדישה למה שמתרחש בתוך ראשי. ידעתי שאני חייב לעשות זאת, אבל לא היה לי לב להרוג אותה ברכות. מה עוד שבסופו של דבר היא באמת לא קדמה את העלילה לשום מקום. לפתע הבנתי, אה אלוהים, הייתי אשם בפשע הנקלה מכולם. מצאתי אותה רק כדי להתחכם. החלטתי להתחכמה לו בחזרה . "את יודעת מה? אני אשבץ אותך בעלילת משנה כזו שתשמח אותך…"

"באמת?" קולה השתנה בבת אחת וטיפס מעלה באופטימיות. "וואי אמיתי – תודה בן אדם, ספר לי מה הסיפור שלי…"

האתרוג נכנס אל החדר באותה פתאומיות שאפיינה את סיפוריו הקצרים. עוד לפני שמישהו מבאי הסדנא שם אליו לב, הוא חצה את החדר והתיישב בראש השולחן. הוא הביט סביבו באותו מבט משועשע בעל קורטוב רשע ילדותי "מה שלומכם?" הוא שאל וחייך, "מי מקריא היום?"

"אם אף אחד לא הביא, אני מוכן להקריא" אמר הדובדבן בקולו הסדוק מפריחה. האתרוג הקיף במבטו את השולחן לראות אם למישהו מבאי הסדנא יש התנגדות. ; החרובית הנהנה מהקצה השני של השולחן כמנסה לתאם עמדות עם כל העולם בעודה נופלת מהענף. פג'ויה נראתה מדוכדת משהו, אך אם היתה לא מרוצה, היא הסתירה ; זאת היטב. לימוני פלבל בעיניו אולם נותר כבוש ואדיש בדרכו. האבוקדו נראה אבוד לחלוטין. הוא הזיז את כסאו אחורה מתרחק מהשולחן אל עבר הקיר כמצהיר שהוא לא חלק מהחבורה ורק אפרססקה הביטה נכחה באותו מבט עגול וחסר הבנה שאפיין את חייה ותהתה אם מישהו שם לב שהיא צבעה את שיערה מסגול חציל לסגול לילך, ; "טוב, אם כך", ; אמר האתרוג, "אם לאף אחד אין התנגדות בואו נשמע את הסיפור של הדובדבן."

הדובדבן חייך בסיפוק, לאחר שחולקו הדפים בחדר השתרר השקט הקבוע שבו בקע קולו של הדובדבן :

;

;

רחש הדף המתהפך הסתבך במחשבותיו, בשקט שהשתרר לאחר רגיעת הדפים הוא התעורר בבת אחת אל חדר זר. הוא לא ידע איפה הוא. החדר היה ריק רחב וללא דלת. האור חדר בקלישות מסויימת מבעד החלונות בתחושה שאינה יום חזק אך גם לא לילה. אדם התבונן מסביבו וראה שהוא שכוב על רצפת חדר שהיה גדוש ניירות מקומטים.

הדבר האחרון שהוא זכר היה קרון הרכבת ופתאום הוא חש כמי שנזרק מגורד שחקים אל גבבת הניירות שעליה שכב. ; ; הוא לא ידע מה הוא עושה במקום המוזר הזה ואיך הוא הגיע לשם, הוא ניסה להזדקף ובבת אחת הוא נעצר

;

הפלאפון צלצל – "אמיתי",בקעה קול המצוייץ מתוכו "אתה חייב לגלות לי מי מהן זאת אני!!!" השתתקתי, היי, עניתי – אני לא יכול לגלות לך, חכי הסיפור של הדובדבן רק מתחיל תני לו להתפתח אולי זה יוביל אותך לאן שהוא, "אבל אמיתי אל תהיה רע רק תגיד לי אם אני דמות בסיפור של הדובדבן אן של הסדנא"

הייתי משועשע ; – מה זה משנה לך ??? "תתפלא – לי זה חשוב." ששש עניתי, ; הסיפור האמיתי מתחיל ממש עכשיו …

;

מאיפה הגיע המשפט הזה? מי זה הדובדבן? מה זו הסדנא הזו? למה זה חשוב לה לדעת. השאלות נותרו באויר שותקות כתמונות שהופיעו באורח פלא על הקיר. אדם התבונן בהן בבעתה. "אבל לפני רגע לא היו שם תמונות" ;זה לא שהיה לו מושג על מה הוא מדבר כשאנחנו מדברים ;על אהבה, ;המשפט הזה צף בראשו מהמצולות ושוטט בו אבוד לכמה רגעים כמחפש את המזח אליו יכל להיקשר. ;לפתע נזכר – "זה מהספר ההוא של קארבר". אדם התבונן מסביבו מוכה תדהמה. מישהו כתב את החיים שלי לתוך סיפור… אלוהים, אני חי בתוך סיפור של מישהו אחר… ;

אדם הביט סביבו וכל שראה היו הדפים המקומטים שנזרקו לרצפה מסביבו. הוא התבונן בהם, וחשב לעצמו כמה סמלי זה לתקוע אותו בחדר רק עם דפים מקומטים ; "חה חה חה – לא מצחיק…" הוא צעק אל נקודה כלשהי בחלל מעליו.

אדם התכופף והרים מהרצפה את אחד מהדפים הקרובים אליו. ; הוא פתח אותו לאט חושף מבין הקמטים את המילים שעל הדף. ; ; ;

הוא ניסה לקרוא אבל המשפט היה בלתי חדיר והסתכל עליו באותה שתיקה מחודדת שלא אמרה שום דבר, מתחיל בסוף ונגמר בסוף. לפתע עלה רעיון במוחו, הוא נגע באצבעו בדף, הדף התפתל ברכות. אדם ניסה חזק יותר, והדף כמעט נשבר, לבסוף בתנועה חדה השחיל את אצבעו אל תוך הפיי הסופית הידק ומשך בעדינות אך בנחישות את האות החוצה. לרגע אחד הדף עוד החזיק מעמד עד שלבסוף נשבר כוח הדיו ולאט לאט החלה השורה הראשונה לנזול החוצה מהדף.

בתחילה הוא חש התנגדות מסויימת כאילו רצו האותיות להישאר במקומן. ; הוא משך את קצה השורה ולאט לאט החלו השורות האחרות לבוא אחריה נשלפות ומתעגלות מאצבעו אל הרצפה כחוט פרום. ; הוא הרים את אצבעו מעלה והביט, השורות נמשכו אחריה כקור עכביש. נוצצות לרגע באור. אדם ;היה מאושר כל המילים השמחות העצובות הטפשיות והמקשרות, העגולות המרובעות, והמיותרות, כולן פרצו בשורת מחול סוערת שהתמשכה אחר קצה אצבעו. לראשונה בחייו חש כמי שגורלו נמצא בידיו. הוא החל לשרטט צורות עם אצבעו והשורות הסתלסלו איתו בחדר נמתחות כסליל אינסופי ורוטט.

זה נראה לו כפתרון.

השעות חלפו זיעה קשה כסתה את גבו. החדר התמלא סלילים של אותיות ושורות ארוכות שהוא שלה מבין הניירות המקומטים, למזלו אף דף לא נקרע וכל המילים נותרו שלמות. הוא חיבר אותן בקצוות, עיגל מהשורות טבעות שחזרו על עצמן קשר אותך לחגורתו עד שלבסוף הרגיש מוכן.

הוא פתח את החלון והביט. הרחק מתחתיו ובכל ממוליו שכן עמק כחול גדוש ערפילי בוקר שנדמה כי התבקעו ממעמקי היער הסתור שכיסה את פני העמק. אדם אחז בשורה הקרובה לו וקשר אותה אל אדן החלון, לאחר שוידא כי האותיות מחוברות ביניהן היטב ואין שום סימן פיסוק חלש שיכול להפריד בינן, גלגל את השורות מטה, עד שחש כיצד הן נוגעות בקרקע ;שלרגלי המגדל. ;

לאחר מכן טיפס אדם על אדן החלון והחל מחליק מטה עם השורות. נאחז בכל מילה ומילה כבקרש הצלה ;וממשיך לרדת אל תחתית המגדל.

;

האסאמאס הגיע ממנה בשני חלקים – "אמיתי יא קוף – תתרכז בי – מה התחלת עכשיו לעשות פרודיות על שר הטבעות? " באסאמאס השני רק נכתב סימן שאלה אחד שחזר עד קצה מגבלת התוים. אם רק היתה מוזיקה כזו שתהיה עד קצה מגבלת התוים, חשבתי לעצמי, אך אמיתי כבר התחיל להשתעמם והזדרז להקליד את המשפט הבא אל הפלאפון – "חכי חכי יש לך תפקיד מהותי…" ; אבל בינו לבין עצמו הוא גיחך. "מהותי?! אין בעיה."

;

פרנק התנשם בקיצור, הצלעות כאבו לו והדמות החשוכה המשיכה לברוח ;

ממנו דרך הרחובות המוארים בקלישות הכתומה של שישי בערב, כמציבה בפניו אתגר קרתני. הוא לא ידע מה הדמות לקחה ממנו אבל היה לו ברור שהיא גנבה ממנו משהו, פרנק חשב לוותר היה לו ברור שהוא לא רודף אחריה בגלל איזו גחמה טפשית. ; ואם גנבו לי את הארנק, הכושר שלו היה ירוד, הדמות התרחקה ממנו, הפגיעה העניקה לו כוח הרצון לתפוס את הפולש ולהכאיב לו. הדמות המשיכה לרוץ. מקדימה אותו במעט,אך תמיד בלתי מושגת. מתחמקת מהרחובות הראשיים של העיר אל הסמטאות שנראו לו כמבוכים מתעתעת מושכת אותו למקומות זרים.

הלב שלו הלם בו כעשר אצבעות – לא כמו, לא כמו, לא כמו… ;הדמות נכנסה לתוך סמטא ללא מוצא, טעון אנרגיות סופיות החל פרנק מאיץ אחריה אל תוך החשיכה. ; ;

;

קולו של הדובדבן החל לדעוך כלפי מטה, היה ברור שמדובר באיזור שבו הסיפור מתחיל לגשת אל מסלול הנחיתה באותה כבדות מגושמת של סיפורים קצרים – ארוכים מדי. התקוה החלודה שלי היתה שהוא לא יתרסק באמצע האויר מאיזו הערת חסרת טאקט שחרובית יכלה לזרוק לעברו מצדו האחר של השולחן. ; ;

;

דפיקה נשמעה בדלת – ;כל הנוכחים בחדר הביטו לכיוון הדלת הראשית – אך הדפיקה הגיעה ממקום אחר. לראשונה הבחינו שיש בחדר עוד דלת אחת שחורה ומקבילה ממול לדלת הכניסה. האבוקדו נראה מסוקרן והוא קם לפתוח את הדלת השחורה, רק שבאותו רגע לימוני עצר אותו – "אתה יודע מה קורה בסיפורים לאנשים שפותחים את הדלת השחורה ?"

"לא", ענה האבוקדו בחוסר סבלנות, אני לא חי באגדות הפטיר בזלזול ואחר משך את הדלת בחוזקה. ;

האפלה התפוגגה כשנתקלה באור הניאון הנא שחדר, פרנק שעט אל תוך החדר חולף על פני האבוקדו ונתקל במלוא אונו התזזיתי בשולחן, נופל בין הכסאות המאוכלסים ולבסוף נעצר מתנשם, מזיע ועם זרועות פשוטות שנתלו מחזה של חרובית. ;

האתרוג הביט בארוע בהפתעה משועשעת , כמי שכתב סיפורים שבהם הכל אפשרי, היה נדמה כאילו כל חייו התכונן לרגע שבו יבקע מישהו מתוך איזה סיפור אל המציאות. פני חרובית סבלו וזעפו על האיש שמשך בזרעוני חזה. ;לימוני פער את עיניו, ורק ;הדובדבן נראה מוטרד שסיפורו נקטע. ;

פרנק התרומם. צנח חסר כוחות בכסא השבור , והתבונן בחבורה שהתבוננה ;בו.

"איך, אה, איך אפשר לעזור לך?" חייך האתרוג אל פרנק.

תשובתו של פרנק השתהתה. "רדפתי אחרי משהו, נכנסתי לתוך סמטא ופתאום יצאתי מהדלת הזו, ובאמת שאין לי מושג קלוש מה הולך כאן"

"האמת ; – גם לנו אין" אמר האתרוג בטיימינג מעולה וכולם צחקו.

בהמולת הארוע אף אחד לא שם לב שהאבוקדו שכל הזמן הזה עמד ליד הדלת השחורה, נכנס אל תוך החדר הפתוח.

"חושך אין כאן אף אחד, אני כותב כה מיוחד , שטויות אפשר לקרוא המון, כל המילים הם פעמון, הי הו הנה פה, צליל אחד שלא יבוא, מה נשבר ומה נשאר בסוף הכל אותו דבר" האבוקדו זמזמם לעצמו בחושך והביט על החדר המוזר שמסביבו. הרצפה היתה בעצם מכסה מזגן ענק שהורכבה כולה מכלונסאות מתכת דקים. באמצע החדר עבר צינור מתכת מפלצתי שרחש וקרקש כמו מערכת עיכול שטנית ומתכתית. ההמהום העמום המשיך להיתמם. ; לקח רגע עד שהוא הבין – זה הפאקינג המזגן של האוניברסיטה… זה הכל.

האבוקדו חשב שיש לו רעיון מצויין לסיפור – לכתוב על מישהו שהתגנב לתוך התעלות הענקיות של המזגן הזה, ומאז חי לו בחושך ושומע את כל הרצאות על הדברים הכי מענינים בעולם, אבל אין לו מושג מה זה העולם. הוא מדמיין שרק הסיפורים שהוא שומע מכל באי הסדנא הן אמיתיים, וכל מה שקורה בהם זה בעצם כל מה שהוא….

באותו הרגע הצטלצלו באוזניו הירוקות צווחות מתכת רחוקות, האויר נצץ כזכוכית וברגע אחד פער צינור המתכת את לועו ובלע את האבוקדו במלואו עם הגלעין, בוטש אותו לגזרים ולאחר רגע חזר לזרימתו. מעט עסיס ירוק שזלג מקצה הצינור אל כלונסאות המתכת ההיה הדבר היחידי שהעיד שמשהו קרה לפני שהחדר חזר להמהומו הרגילה.

;

;מאחורי גבו התבוננתי על ידיו המקלידות במקלדת, באור הנורה נראו אצבעותיו חומות וגדולות מתמיד – אמיתי למה? שאלתי אותו. למה להרוג אותו? מה אתה טרנטינו שהורג ; מישהו סתם ככה באמצע המחשבה ובלי הכנה של הקוראים.

אמיתי לא ענה, הוא לא יכל לענות. פעמיים כתבתי לו מוות אלים ומוזר במיוחד, ואז מחקתי אותו. האמת נראה לי די מגוחך להרוג מישהו על ידי זה שהפלאפון שלו נופל לאמבטיה והוא מתחשמל – כמה חשמל ; יש בדבר הזה בכלל? זה בקושי מדגדג את השערות של הבטן.

המחשבות שלי נדדו ממנו והשארתי את אמיתי באמבטיה עם הפלאפון ; וחשבון בלתי מוגבל לנסות ולפתור את הבעיות שלו עם הבחורה הלא משמעותית ההיא לבדו. אולי זה יסתדר להם, אולי לא. לי זה כבר לא שינה הייתי עייף מדי מכדי לחשוב על זה. אני רציתי ללכת לישון ולא לחשוב על סבתא שגוססת לה כמה מאות מטרים מהחדר של הסדנא ואיך שכל העולם הזה כבר לא נוגע בה. ואולי הדבר היחידי שאפשר לעשות מול המוות זה רק לרשום אותה לתוך איזה סיפור, כמה שורות שאולי ינציחו אותה לרגע אחד במחשבות של כמה אנשים, הסתכלתי בפלאפון שלי וגיליתי שהשיעור אפילו לא הגיע לאמצעו. ; ;

אתגר שאל אותי ;– "אז מה אתה חושב?"

רציתי להגיד לו שאני עדיין חושב על אדם שמחפש את דרכו החוצה מסיפור של מישהו אחר, שאני חושב על פרנק הרץ בראשי מרתונים אינסופיים במרדף אחרי דמויות חשוכות לאורך מבוכי ניאון מוזרים. רץ ורץ כל הזמן בלי שאני או הוא נדע למה. רציתי לומר לו שאני חושב על האנשים האלו שישבו ברכבת של אדם וישבו בה לנצח בכל פעם שמישהו יקרא את הסיפור הזה, ולמי אכפת אם הם דמיוניים או אמיתיים כמו פועל הבניין שנפל ונהרג היום בבוקר מבניין. הרי הם לא קיימים עבורי באותה מידה שסבתי הגוססת לא קיימת עבורכם עד שנרשמה לתוך הדפים האלו. ואז חשבתי על ראשו של עבאד מהתחזוקה והתמלאתי תקוה. ידעתי שאף אחד לא יזכור את הראש המוזר שפרץ כתוכי שחום אל תוך הסדנא שלנו יום אחד בטעות, ואיך שהמבט המופתע והמוזר שלו האיר את החדר בתמהון וכמה שכולם גיחכו ושכחו ממנו לאחר שסגר את הדלת והמשיך אל מסדרונות הסיפור של חייו, ותהיתי אם זה משנה לו שיום אחד מישהו יכתוב את הרגע הזה בחייו אל תוך סיפור ;וחשבתי על האנשים שישבו לידי בסדנא כל השנה ותהיתי איך הם היו מרגישים אם מישהו היה כותב אותם לתוך סיפור כדמות משנית ומקריא להם אותו. חשבתי כמה קל לנו לראות אחרים אבל כל כך קשה לנו לראות את עצמנו, ורציתי לבקש סליחה ומחילה מכולם ומהעולם, סליחה שאני מבקר אותו, סליחה שאני לא מבקר את סבתא מספיק, סליחה אחר סליחה אחר סליחה שאין לי מה להגיד ושום דבר אף פעם לא מתארגן לפי איך שאנחנו רוצים. חשבתי שאולי בשביל זה צריכים סיפורים, חשבתי על החיים של אדם שחולף מולנו ברחוב ואף פעם לא נשים אליו לב, חשבתי על השקט המוזר שמשתרר בחדר אחרי שהסיפור נגמר, מעין תקופת הסתגלות כדי לעבור את המרחק ואיך שכולם יחשבו על מה הם חושבים על זה, אם הם התחברו או לא, ואיזה מין סיפור זה שאין לו אף פואנטה ראויה ומה הם יגידו ומה הסיפור הזה רוצה להגיד, וחשבתי שגם אני כמו אדם מחליק על כל המילים שנכתבות עכשיו מתוך תקוה לשנות משהו. מתוך המחשבה על כל המילים שיוצרות ; משהו שמילים אף פעם לא יכולות לגעת בו, וחשבתי על זה שמישהו יחייך ומישהו ישתוק, ומישהו יגיד לעצמו דברים שבלב ואני לעולם לא אדע למה. וחשבתי שטוב שכך.

"אני לא חושב על שום דבר מיוחד, אתגר." חייכתי. הסטתי את מבטי. ממש מולי היתה תלויה התמונה שעליה התבוננתי כל השנה. כל הקוים החומים שלכודים בעשן הצבעים המסתבכים כמו פלטות צבע אקראיות שנותרו על הכביש בפריז לאחר הגשם. אז ידעתי איך אני אקרא לסיפור הזה – "הגשם והזמנים הטובים". לא ידעתי למה, אך חשתי ששם כזה לא צריך להבין, רק להרגיש.

ידעתי שאחרי שם כזה זה לא אוכל לכתוב יותר דבר. רציתי לכתוב את המקום ההוא שבו מצטברות כל המחשבות לכדי נקודה אחת וממנה הן קופצות אל התהום הלא נודעת באיזור הדמדומים שבין המציאות לכל מה שמעבר. הנקודה הזו שמסמנת את סוף כל הדרכים המצטלבות כולן, את סוף המילים שמצטמצמות לטיפת דיו קטנה כל כך בתוך הלבן הגדול הזה. נקודה שבקושי מחזיקה את עצמה לרגע אחד, ונעלמת מבלי שאי פעם שמת אליה לב, הנקודה שאף סיפור אינו שלם בלעדיה, עכשיו הבנתי מה רציתי. בסך הכל רציתי לכתוב סיפור בלי פואנטה על הנקודה שבקצה המילה – סוף.

;

;