לאור החג האחרון והיותי אמן יוצר נתבקשתי מכמה אתרים לכתוב כמה מילים על אלבומים ישראלים שאהבתי השנה. מאחר ואני דמות אינטרנטית ומציאותית ידועה כבר כמה וכמה שנים, אני בטוח  שאין צורך בגילוי נאות שכן אני מבטיח לכם נאמנה שכל הבחירות שלי מכאן והלאה מוטות לחלוטין, מונעות משיקולים חבריים, פרוטקציות קשרים וחובות אישיות, וכל מי שמחפש קשר בינן לאמת האובייקטיבית ושטויות שכאלו עושה זאת על אחריותו בלבד. 

אין בי צל של ספק שמבחינה מוזיקלית היתה השנה החולפת השנה הטובה ביותר למוזיקה הישראלית בעשור האחרון.  השנה הזו היתה מלאה באלבומים ישראלים גדולים לטעמי. הפרוט כאן למטה אולם כבר תוך כדי כתיבה גיליתי שהשנה היתה שנה שבה היתה תחושה שלאלבומים הנוצרים כאן יש צורך עז מאוד להביע עמדה על מה שקורה כאן. בין אם זה בהשתקפות מהחלל בין אם זה בהומור קיצוני ומלעיג, בין אם זה בהתבוננות מעמיקה בפרטי ובקטן ובין אם זה דרך שירי משוררים.  על כל אלו ועוד הנה הפרוט של האלבומים שאהבתי מאוד השנה וללא כל סדר מיוחד.  

שלומי שבן  –  עיר  

במבט מרחוק, אין לי ספק שההתבצרות של התרבות הישראלית במצודת תל אביב היא אחת הטרגדיות הגדולות של  המדינה הזו. התחושה שכל העולם הראוי מתחיל ונגמר בין רמות אביב מצפון הרעה, נגוהות הימה ממערב, מגדל בבל עזריאלי ממזרח, ויפו שלנצח נמה מדרום, גוזרת כליה תרבותית על כל מי שאתרע מזלו לגור מחוץ למצודה. "ומי שאוהב בל יעלה אל העיר…" מצטט שבן את דויד אבידן ועושה בדיוק ההפך.

עם אהבה שגדולה מהראוי לה, עולה שבן על גב העיר הזקנה ובעודו אחוז בין ירכיה הצבות הוא מנציח בוירטואוזיות של קוטל דרקונים מיומן את הדיוקן של העיר העברית הראשונה והאחרונה, שבן מצייר דיוקן ביחס של אחד לאחת שנרשם בצבעי גריז שקיעה וכסף על שלטי הפרסומות מעל נתיבי איילון. עם מוח בוער שמכיל את הכל והכל מוכל בו, עם עיניים חודרות אל מתחת לטיח שמלתה המתפורר, תוך כדי שיוט חתולי ברחובות הנהר העכור, מנצח שבן על צבא המילים הפיראטיות שלו ובכל שיר ושיר באלבום יוצק עוד חלק מהפורטרט המדוייק ביותר לעיר בעלת מיליון פרצופים חסרי פנים, לעיר מתוחכמת ולא אינטלגינטית בכלל, לעיר שכל נבכיה ומבוכיה מהווים את החומרים שממנו עשוי החלום הישראלי של המאה העשרים ואחת. למרות התנגדותי המוקדמת הצליח אלבום אחד יחיד וחד פעמי להראות לי דרך כל הזוהמה הזעם והזימה את יופיה של העיר השנואה עלי מכל. חלק מהביקורות המהללות דברו על חוסר אחידותו של האלבום, ואני ששומע אותו כבר חודשיים חושב שכמו שאין רחובות מיותרים בעיר לאלו שגרים בהם, כך אין אף שיר מיותר באלבום השלם הזה. (למעשה האלבום אינו שלם ללא המהדורה המיוחדת שכוללת עוד כמה שירים) 

עד כמה שלומי שבן הרשים אותי מאוד באלבום, הרי שזה כאין וכאפס לעומת ההופעות המזהירות שלו בבאר שבע (אחת במאבק הסטודנטים והשניה הפנומנלית לפי כשלושה שבועות בקונסרטוריון העירוני) הופעות שהותירו אותי במצב של השתאות מוחלטת ומתוך תחושה ברורה שמדובר באחד מהדברים הכי מדהימים שחוויתי בעיר הזאת מאז ההופעה של דילן בבאר שבע.  (אכן אכן, זה באמת קרה.)

פונץ' – פינוקיו

פינוקיו הוא אלבום הכי לא מפנק של השנה. אם תרצו לדעת את האמת המרה על מיקומנו,  או יותר נכון אובדננו הנוכחי בחלל תקבלו אותו במלואו בטווח שבו נע האלבום הזה. מהרגע שבו פינוקיו עולה לחלל כדי לקבל פרספקטיבה גדולה ביותר על קטנוניות האנושות, ועד הרגע שבו הוא עולה לירושלים לגלות שגם במקומות הקטנים וברגעים העצובים ביותר ביותר מתגלה האנושיות במלוא רשעותה וקסמה. וכשהמציאות כל כך קשה אין פלא שהאלבום נחתם בלב שבור. ועל אף שלמותו, יודע כל ילד שאין דבר כואב יותר מלב שבור.  

על הכאב הזה מדבר האלבום. כאב על הארץ שנשמטת ונעלמת מתחת למדינה, על החורים השחורים שמעוורים את האנשים המוארים, על האהבה לאחיך  שלא מכיר בך כאח ועל הכאב של הלבד בלהיות ביחד. 

בניגוד להרבה אלבומים שנטיפשים שבורחים אל התשובות הקלות, "פינוקיו" מתחמק מנוסטלגיה כמו מאש זרה. שוב ושוב מתריס בבליקי שאין לנו זמן לבזבז, אנחנו לא נעצור את העתיד. וכך שיר אחר שיר, שלב אחר שלב מתגלה השקר של פינוקיו במלוא מערומיו. רק כשהוא עומד שם חשוף לחלוטין אתה מבין מהי האמת. והאמת היא שהכאן והעכשיו שלנו הוא הדבר הכי חשוב שיש ועליו נלחמים הצוות המובחר של הפונצ'אים בגבורה. מהו הכאן והעכשיו שלנו ואיך משפרים אותו? את זה תצטרכו לגלות בעצמכם בתוך האלבום הזה שכן כמו יצירות גדולות ונשים מתוחכמות באמת , האלבום הזה מכיל  את כל התשובות כולן, אבל לא מגלה לך שום דבר בחינם.  

נעם רותם – עזרה בדרך

 

כבר אמרו הרבה דברים על האלבום הזה, ריימונד מאינדי (שלטעמי הוא מבקר המוזיקה הישראלית המעמיק ביותר שאני מכיר. למרבה הפליאה הוא פרילנסר שכותב על מוזיקה להנאתו באתר אינדי )  כתב עליו היטב, ועשה זאת כל כך טוב שחבל לבזבז מילים שוב לשווא. לכן אסתפק בלספר לכם  שהשנה מצאתי את עצמי זועק "עזרה בדרך" הרבה יותר מדי פעמים. כן זו היתה שנה לא קלה שבה נאלצנו כולנו לחרוק שיניים בתסכול ובייאוש, והשיר הזה היה עבורי המנון השנה. אבל זהו רק קצה הקרחון בתוך האלבום הסתתרו עוד כמה יהלומים הולמים שכאלו. "שיר מהקומה התשיעית" הוא ההמנון של פועלי הזמר הישראלי החדש. "זה הדברים הקטנים, לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד, ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד…." כל כך מעט, כל כך קשה ומעל הכל זרח "קול פנימי" שהוא בטח אחד מהשירים הישראלים הכי יפים אי פעם. ואין לי ספק שהוא היה השיר שהכי הצטערתי שלא כתבתי השנה.   

לא סתם בחרתי לשים תמונה של נעם בהופעה ולא את עטיפת האלבום כאן למעלה. עד כמה שאני אוהב את האלבום אני חושב שהוא פשוט רחוק מהדבר האמיתי של נעם ואלו הן ההופעות שלו. השנה ראיתי יותר מחמש הופעות שלו וההופעות המבריקות שלו ב"עשן הזמן" היו פלא בהתמודדות עם הבלתי אפשרי, כל אחת מהן יותר טובה מקודמתה. השיא היה בהופעה האחרונה. יחד עם אדם שפלן עמדו שניהם ברחוב הבאר שבעי הפתוח מול קרוב למאה אנשים בלב השכונה הכי קשה בעיר, ושם מטרים ספורים מביתה של סבתי ז"ל הכל התפרק לי לכל טווח המשמעות של קסם ואובדן. מעבר לאלבום ולהופעות אני שמח לגלות שנעם היה החבר החדש שהכי שמחתי להכיר השנה. איש חד פעמי.

 

 

 

המשפחה – לא בכוח

אי שם בירושלים הרחוקה התקבצה להקת המשפחה. לכאורה חבורת מוזיקאים בני שלושים ו… ארבעים ו…  עם עבר מעט נשכח בעשיית המוזיקה הישראלית, (יובל יבנה היה היוצר המרכזי ב"קבוצה ריקה", יובל ליבליך ניגן גיטרות ב"גן חיות" עם אהוד בנאי ותערובת אסקורט, חגי נחתומי היה חבר ה"להקה שלא היתה"ו"בלובנד". עוד שותפים מיכל גוטמן בשירה,ׁ גל דרום בבאס,  עוד מתארחים באלבום: שי סעדיה מMISSFLAG אריאל קליינר מ"פרוייקט הגומיה" בקלידים, ואריאל פריבלודה בכינור.)  הכי רחוקים מכל מה שמקובל, נכון ומגניב ברוק'נרול.  במקום לכתוב טקסטים אישיים נוגים על החיים בגילאים בהם אף אחד לא סופר אותם,  הם לקחו אסופה של שירי משוררים מתורגמים ומקומיים, ועשו אלבום שלם ומושלם על הרגע שבו השירה פוגשת את חלודת מיתרי הגיטרה החשמלית וקמה לתחיה תלת מימדית.
למרות כל הסיכויים שכנגד, הם הפיקו אלבום יפיפה מהאהובים עלי בשנים האחרונות.  במבט פנורמי רחב מחברים "המשפחה" עולמות צליל ומילה שונים מכל קצוות העולם ויוצרים עולם שבו החזיון האפוקליפטי של לורקה על שחרורה של הארלם הפראית והשחורה המאויימת בהמון חליפות בלי ראש, פוגש את הרחש השחור של באס תופים וגיטרות חשמליות מייללות ברוח כנגד אותו שקט שחוכמתו מופלגת. "או אז שחורים, הו אז, תוכלו לנשק בלהט לגלגלי האופניים, להציב מיקרוסקופים במאורות הסנאים, ולרקוד סוף סוף בלי חשש…" שרה מיכל גוטמן בקול של ילדה משתאה פעורת עיניים וזועמת את תרגומו המופלא של רמי סערי ללורקה והופכת את שירו העתיק של לורקה לכתב אישום חתרני כנגד כל מה שמדכא את היצרי והאנושי בעולם המודרני.   
את "שיר ערש" של ט.כרמי שר חגי נחתומי על רקע חומת גיטרות עכורה וחרישית שמפרידה בין החיים והמוות  עם לחן מבריק  מבאר נחתומי את שיר האהבה היפה ביותר שקראתי השנה.  –

 

 "את זוכרת היינו עיניים,

 לא היה שיעור לאור שיכולנו להכיל,

 עכשיו עלינו להעצם."

 

אין מדובר כאן בשיר אהבה צבוע בורוד בזוקה של אנשים צעירים. מדובר בשיר אפל מהרגע שבו מכה בך התובנה ש"הקץ הקיץ, עלינו לישון"וכל האהבה שבעולם לא תוכל להשאיר אותך בצד הער של הלילה. בקצה החיים כותב כרמי שיר אהבה מפוכח וחף מנוסטלגיה זולה המברך על כל האפשרי והטוב שהיה ביחס לסוף הידוע. 

 

"יום רדף לילה ולילה הפך לרודף,

שחקנו לצוק העיתים, עכשיו עלינו לכוון את השעון… "  

 

כל שנותר הוא לבקש בהשלמה את ידה השמאלית של אהבתו לשלבה בידו הימנית, לא בכוח, ולהמתין לסוף.
שיר אחר שיר נפרשים הדימויים המופלאים וזוכים לליווי מוזיקלי קסום. רחוק רחוק באי הנקי השחף המדדה בין הקונכיות שמופיע "מה נשאר" של אריה זקס מלווה גיטרות בצבעי מים, הזרימה העירונית הבלתי פוסקת ב"יין הכחול של הרוחות" מאת גלעד מאירי (משורר ירושלמי נפלא שפרסם עד עתה שני ספרי שירה – "פגאני אורגאני", "זעזועים בג'לי". )  שמחבר בין שפת הרחוב לפלא בשורה אחת  "בגלל אותה שניה קרה, שהשקט יבוא ויעטוף אותך, אתה כריש, חייב להיות כל הזמן בתנועה."  הקאנטרי רוק הדוהר המחבר את נסיעת הרכבת של בוקובסקי בדרכו למירוצי הסוסים ופורש את האוטוביגראפיה שלו בתשובה לשאלתו של המוזג בקרון הבאר. "איך הולך? העקבים שלי משופשים הנעליים סדוקות, אני לובש את המכנסיים של אבא שלי שמת לפני עשר שנים, צריך להוציא לי עשר שיניים המעיל שלי חסום באופן חלקי, אני מעשן סיגר זול… נהדר, אני אומר לו, מה אצלך?…." 
יש עוד המון שירים מופלאים באלבום הזה אך בסופו של דבר "לא בכוח" היה האלבום ששמעתי השנה הכי הרבה פעמים שכן המשפחה הצליחה ליצור אלבום שבו רוק ושירה נפגשים כדי ליצור יחד משהו שהוא מעבר להם ובכל זאת הוא עצמם – מוזיקה פואטית.
האלבום עצמו אינו נמכר בחנויות אלא מחולק חינם, אם זה מעניין אתכם אתם מוזמנים לגשת למייספייס של הלהקה, להקשיב לשירים ובהופעות שלהם תוכלו לקבל את האלבום עצמו .

זהו לבנתיים.רשימה נוספת על עוד שירים אלבומים ובעיקר הופעות שראיתי השנה תבוא יותר מאוחר השבוע.

ושוב תודה לכם על הזמן והעניין.