ושוב כולם באו לבקר. נדמה שזה עניין של כמה רגעים קטנים בטרם תגיחי מחדרך הקטן באותה הליכה גאה שהשתופפה לפני החיים. תשימי עלייך סינר ותוך כדי חלוקת הוראות בלתי פוסקת לכלים, לכוסות ולכל כלי ובני הבית תערכי את השולחן לסעודה אחת נוספת. עושה עצמך כלא שומעת על חילול השבת של פפה שהתלחשש עם שרלו על מסע ציד שהם תכננו אחרי הסעודה. ציד של מציאות בשוק של עזה.

ושוב כולם יתיישבו בצפיפות קרובה ומשפחתיות גדולה. לדבר מסביב לשולחן השבת, מסביב לאואריסה שהיית מכינה. לא רק חיטה חומה וחמה כלהט המדבר. אלא חיטה כמנקה חטאים ומפשרת בין האחים. ואת תמיד ברקע, תמיד סביב האוכל ששמת במרכז. עמומה במסדרון הקטן שבין הויכוחים על המערך מול הליכוד, מתעניינת רק בפוליטיקה של האנושי והמשפחתי ובכל מה שאישי וצלחתי.

ושוב כולם יעשו חיקויים עדתיים של דוד לוי ושלמה בר שיצחיקו אותך, אבל אחרי כל צחוק גדול תבוא אנחה מאזנת שעצבות קבועה בצידה. כמו שבשכינה של שבת אין תפוח אדמה בלי ביצה ככה אין בעולם אושר שבא ללא עצב גדול בצידו. וכמה שהיית כועסת כשמצאת את כל הילדים שהיינו מחטטים בתמונות שאספת מכל חייך ומשפחותייך, אך מייד לכשנרגעת היית מתפנה לספר לנו על כל אחד ואחד מהקרובים הרחוקים ואיך הוא קשור ומותר לנו ואלינו בחוטי המשפחה, אף פעם לא מבינה שהחוט היחיד שקישר בין כולנו היית את.

רק את.

ושוב כולם באו בנפרד כדי לשמוע אותך מדברת בשקט על השכונה והשכנות המתפוררת. על שעות הבדידות הגדולה כשכל זרעייך ילדייך ונכדייך נסחפו עם הרוח אל מקומות רחוקים. רחוקים מכדי לבקר אותך כל שבת, רחוקים מכדי להגיע יותר מפעם בשנה. מביטה בגלריית התמונות שבסלון שלך, עבודת האמנות הגדולה של חייך – המשפחה. וכולם שם ברגעים טובים – חתונות, לידות, הענקת תארים, והכי חשוב כולם בחיים, משתלבים בחברה שבאת אליה בחשד מהול בתוכחה, שבאת אליה כדי לאבד את בנך האהוב ביותר, את הבן שעל שמו נקראתי ובגיטרה שלו נקריתי, אבל למרות האובדן הזה בחוף התקוה היהודי הגדול, למרות שהזמן הישראלי לקח ממך את היקר לך מכל, אף פעם לא הסכמת לשמוע משהו רע על הארץ הזאת. 

וכשנאמס לך לנבול מול הטלנובלות הסתכלת דרך הדלת שתמיד השארת פתוחה כמפקחת ומארחת, בוחנת את הזמן שחולף בכניסה שלך משתנה משנה לשנה ומהגירה להגירה. נישא לקומות העליונות של הכניסה שלך בזרועות הילדים הרוסים שהגיעו לשכונה. דרך הבדואים שלאט לאט החליפו את כל החברות שמתו לך. אותו זמן שהמשיך עם הסטודנטים שששכרו דירות מעלייך קוראים לך "מרי" שתמיד הצחיק אותי. מנופפים לך לשלום בסוף השנה וממשיכים כחץ שלוח אל החיים שממתינים להם  בעוד את נשארת מאחור תוהה על עולם החול שמסביבך .  

ושוב כולם באו בשתיקה נוגה של חסר, לשבת באוהל השבעה ליד הבית שבחייך הכיל את כולם ואחרי מותך הפך קטן מדי. האם אנחנו הם שגדלנו או שהנוכחות שלך הצטמצמה כלכך עד שהבית מת איתך?

מעל דירת העמידר שהושכרה לך לחיים אלו בלבד יש צלליות בחלונות. נשים זרות מכינות את הערב, סטודנטים מתמתחים לקראת הבחינות, כולם באו ורק את..

על העץ העצוב ששתלו כדי לשמח את ילדי הבלוק לפני שלושים שנה תלויה מודעת פטירה קמוטה – "אחותנו, דודתנו, אמנו, סבתנו, מרי גבאי ז"ל נפטרה", עמדתי והסתכלתי ושמך היה כה מוזר לי.  אני,  אני קראתי לך אר מֳמֳה.

הנה כמה רגעים מחייך, גם אם לעיתים את מופיעה בהם בשמות אחרים.

 

סיפורי דגים

המזרובים

קזבלנקה

ההלוויה הראשונה של דודה לאה