הג'יזס אנד מרי צ'יין סיפרו באחד הראיונות הראשונים שלהם, שכשהיו ילדים, אי שם במזרח קילברייד בהררי סקוטלנד, הם קראו ביקורת על הסקס פיסטולס  בעיתון. "לא היה לנו איך לשמוע אותם, ולא ידענו איך הם נשמעים, אבל רק לפי הביקורת שקראנו, המצאנו לנו מוזיקה שאותה הגדרנו כPאנק. כשכבר השגנו את התקליט ממש התאכזבנו. ואז החלטנו להקים להקה שתנגן את מה ששמענו בראש שלנו כשדמיינו מה זה Pאנק."   

כשקראתי את הכתיבה של קובי אור ב"חדשות" אי שם בשנות השמונים,  דמיינתי את החיים בתל אביב כמקום הנפלא ביותר שיש. חייתי אז בעולם הישיבות התיכוניות ואת סופי השבוע העברתי בגלות באר שבע, אבל בחלומות שלי ראיתי שוב ושוב את תל אביב כמקום הנפלא ביותר על פני אדמות, ואיך יכלה העיר להיות אחרת? הרי ברחובותיה התהלך לו משורר הצלילים הגדול ביותר, והאיש שכתב על מוזיקה, לרוב יותר יפה מהמוזיקה עצמה.  

כשהגעתי לתל אביב התאכזבתי עמוקות. לעצמי חשבתי, שעיר מרוטה ואנוכית שכזו אינה ראויה לחולם ומשורר שכזה. 

אם "עיתונאי רוק משובח הוא זה שיכול להבריח אקדח לגן העדן,  דרך סדק בדמיון של אלוהים" , קובי אור הוא סוחר נשק שגורם לגאידמק להסמיק. הרגעים המעטים מדי בהם הוא כותב-מדבר-משורר על מוזיקה, מזכירים לי מדוע התחלתי בכלל להתעסק עם עסקי האויר הללו.  אני חושב שמכל האנשים שהכרתי בחיי, הוא זה שמרגיש  יותר טוב מכולם את הקסם שקיים בין התוים לבין לב המאזין. 

 אנשים באמת נחמדים הם סטיה של הטבע – אמר קובי אור ב"דובי הנמלים" וכתמיד, הוא צודק. קובי אור הוא סטיה של התרבות הוא טוב מדי מכדי שהתרבות תוכל להוציא אותו מתוכה. לכן הוא הקוץ שתקוע לה בעין. מזכיר לה בכל רגע חולף מה זה כאב וכמה רבגוני וצבעוני העולם שמאחוריו. בועז גולדברג הגדיר את אור בראיון שערך איתו בצורה הפשוטה והמדוייקת ביותר -"מוזיקאי הוא קובי אור מתוסכל".  ואני מודה, כן גם אני קובי אור מתוסכל.  

תקשיבו לשיר כאן למטה. אחר כך תקראו את מה שאור כתב על השיר והאלבום שבתוכו הוא נמצא,  באתר השרת והמבוא שלה מצוטט כאן בבוקסה.  תקשיבו לשיר הזה ותשמעו את צליל לבכם הנשבר לרסיסי אור.

 

"היי, קובי, מדברת א.ש. מעיתון _____. אנחנו מכינים משאל בין עיתונאי-רוק, 'מהו-השיר-הכי-יפה-שאתה-מכיר'. אתה מוכן להשתתף?" היי, א.ש. אוקיי. השיר הכי יפה לדעתי הוא 'ספינות (“Ships”) של איאן האנטר, מאלבום הסולו שלו "אתה אף פעם לא לבד עם סכיזופרן". א.ש.: "מי זה איאן האנטר?" הוא היה הסולן של להקה אנגלית בשם Mot The Hoople, שהיתה מאוד פופולרית בשנות השבעים. הסגנון שלה היה גלאם רוק מתוחכם (?) יותר ופחות. הוא עיצב והקליט די הרבה אלבומי סולו, חלקם עם מיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי – ב'זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים'. א.ש.: "על מה השיר הזה, 'ספינות'?" נושא השיר הוא יחסי אב ובן, נושא בעייתי לגביי. האנטר מטפל בו לעומק. לגביי, עומק הוא יופי. יופי ללא עומק הוא עקר. מוצר יאפי. ואני מתעב יאפים. א.ש.: "קובי, אתה חושב שעומק היא תכונה מבורכת ברוקנ'רול?" המזכירה האוטומטית שלי מדקלמת את המשפט: "רוקנ'רול זו הפעם הראשונה בה המאהבת של אלוהים ראתה את זריחת השמש". כלומר, זה צליל האורגזמה הראשונה, המשותפת, של שניהם. אם תפרקי את המשפט, תראי שהוא בנוי מהמושגים: 'הפעם הראשונה'; 'מאהבת' – כלומר אהבה, מין, תשומת לב; אלוהים – 'ראיה'; 'זריחת השמש'; 'צליל'; 'אורגזמה'; 'שיתוף'; ו'שניים'. אני נותן לך אותם כשיעורי בית. מה מבין המושגים האלה הוא "עמוק"? מי מביניהם מהווה נגיעה מרפרפת? מי מביניהם חשוב באמת ומי מתפקד רק כמשקה צונן ביום חם?

 

 

בפעם הראשונה שראיתי את קובי אור מתיישב בקהל בהופעה שלי הרגשתי כמו בבר המצוה שלי עומד לבדי מול ארון הקודש, מודע לעובדה שעלי מוטלת המשימה לקחת את ספר התורה הכבד ביותר. 

מחר בערב, יהיה קובי אור אורח הכבוד של "רוק מן הדרום" – הארוע שארגן פרופסור ניסים קלדרון במסגרת הסדרה מחשבה שניה בו הוא מפגיש בין מוזיקאים לקהל הרחב בהקשרים תרבותיים רחבים יותר. הפעם הוא יחשוף (לצערי רק חלק קטן, יש מגבלות זמן ) את סצינת המוזיקה הבאר שבעית – דרומית.

 

אם היה שמץ צדק בעולם היה קובי אור מקבל מחר תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה. בנתיים אני אעניק לו תואר של מורה לחיים והערכה אינסופית. ואזכה להגשים חלום נוסף – לשמוע את קובי אור בבאר שבע. 

ראו עצמכם מוזמנים לבוא ולחזות בפלא הזה ובשאר ההופעות. תודה ויום טוב.