יום שישי שתיים לפנות בוקר, שרידי החום מתיכים את הלילה, הרחש הקבוע של המולה פנימית מתערבב עם גלי המכוניות החולפות ברחובות, הסדינים והמלאכים כבר עייפים וסחוטים מהסיבובים הקבועים בתוך עצמכם ומהזיעה שמצטברת, ואז זה מתחיל שוב והרעש אינו מרפה – אוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי,אוהמ-צי.

באסים רחוקים אך מהדהדים לכל אורך הלילה קוצבים את הזמן בחלקי שניות מהירות, ושוב פעם האוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי,אוהמ-צי. הזה, שלא מניח לכם. ואז זה מגיע, הרצון להרוג את האדם שהמציא את הקצב החופר המעצבן והדוקר ביותר שקיים. אוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי, אוהמ-צי.

אם מישהו ישאל אותי מהו צליל הערים המודרניות אני אגיד לו אוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי, אוהמ-צי. אין משהו שמסמל יותר מכל את צליל הפיצוציות המתפצחות, הפיצריות המפוצצות, את מועדוני הריקודים, החתונות שלנו, הבר מצוות של אחרים, מאשר האוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי, אוהמ-צי הזה.

קצב הוא התופעה הבסיסית ביותר שנמצאת בבסיס כמעט כל מוזיקה אפשרית. לכל העולם ואחותו יש הסבר למה הקצב הוא מהות החיים. מהרחם כשאנו שומעים את פעימות ליבה של אמנו ועד קצב ההליכה וצלצול הפעמונים של ההלויה, אין ספק שאנחנו מכורים למקצבים.

אחת השאלות שמטרידה אותי יותר מכל בשנים האחרונות קשורה לקצב בכלל ולמקצב הזה בפרט.  מדוע אנו מחלקים את הקצב בתשעים ומשהו אחוז מהמקרים לארבע?  

מה קסום כל כך בארבע הזה? הרי אף לב אנושי אינו דופק במקצב הזה אז מאיפה ההתניה הזו? מכל שנות הדיסקו שעליהן גדלנו? האם זה נובע מימד קוסמי קבלי? ואיך יכול להיות שכל תרבויות העולם השלישי המציאו עשרות מקצבים שונים שבהם הארבע דווקא אינו דומיננטי?.

האם אנו שטופי מוח מכמה מאות שנים של מוזיקה קלאסית אירופאית? המענייין ביותר בתופעת הארבע (או כפי שקוריאם לה די'גייז פה ושם Four To The Floor ) היא היכולת שלה להכיל כמעט כל סגנון חוץ אירופאי. מקצבי האוהמי צי. ניתן לפרשנות מזרחית ובלקנית באותה מידה ויעידו על כך תקליטי חפלות מרוקאיות שנעשות עם אורגנים יפאנים המהווים את בסיס הקצב.

נכון הקצב מתחלק אחרת במרווחים שבין הארבע אולם הבסיס של הקצב הוא שוב האוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי, אוהמ-צי הזה.

מחקרים אקדמאיים יוכיחו די בקלות שהיו שימושים מתחילת שנות השבעים במקצב הבסיסי ביותר של האוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי, אוהמ-צי, קרפטוורק בודאי יהיו שם שיוזכר בהקשר זה, עמנואל גוטשליב וכדומה. אך אין לי ספק שהאיש שאחראי יותר מכל לפופולריות העצומה של המקצב הזה הוא  ג'ורג'יו מורדר.

האיש המוזר הזה שנראה כמו כל קלישאת דיסקו אפשרית. ישב באולפן ובעזרת אינסוף מתנדים חשמלים, מסננים, זחלנים, מדחסים ומעצבי מעטפת צליל, (תאור של כל האלמנטים המוזיקלים הז'ארגוניסטים  בעברית נשמע כמעט כמו מפעל לטיהור שפכים ) יצר את מה שלימים יהיה הבסיס לאומה שלמה של אוהמ-צי,אוהמ-צי, אוהמ-צי, אוהמ-צי. 

הנה סרט קצר שמתאר פעילות שלו באולפן. שימו לב לכמות הכפתורים האדירה שהאיש מתפעל בשביל לייצר סאונדים שמגיעים מהחלל החשמלי של התודעה. היום כל מה שנדרש לייצר כזה דבר הוא מחשב כמו זה שעליו אתם קוראים את הפוסט הזה. אולם כדרכם של חלוצים, יש משהו במסע שלו שהופך את החויה הזו למכוננת יותר.

קחו את המגע האנושי ואחדו אותו עם המחשב הדיגטלי וקבלתם את? ביל גייטס? דורה? לא.

ג'ורג'יו מורודר.

 

הוידאו הוא מהתקופה שלאחר הפריצה הגדולה שלו קדימה עם הפסקול שהוא יצר ל"אקפסרס של חצות". חשוב להבין שהצלחה העצומה של הסרט והעתידנות של הפסקול הזה הביאו לכל קצוות הגלובוס את המשוואה שמהדהדת בעולם הפופ מזה קרוב לשלושים שנה – סינטיסייזר = מודרני. שימוש במקצבים סינטטים ומדוייקים = פופ.

המדהים הוא שגם כיום, שלושים שנה אחרי גם כשלהקות מנגנות עם מתופף אמיתי, השאיפה היא שהוא יהיה מדוייק כמו מכונה.

כשמורודר ניגש לכתוב את הפסקול ל"אקפסרס של חצות" הוא הושפע מהאוירה האוריינטלית של טורקיה שבה מתרחש הסרט. אולם זה לא הפריע לו ליצור משהו שהמקצב שלו רחוק מטורקיה. מה שהוא הותיר זה את המלודיות הסמי אוריינטליות. (סמי בגלל שהן אינן כוללות רבעי טונים ולמעשה מעגלות את הצליל הסולם המערבי )

לכן מעניין כל כך לראות פרשנות של "דואו עוד" המבצעים את היצירה המפורסמת ביותר של מורודר עם מקצב הדיסקו אוהמ-צי המקורי. אולם את המלודיה הם מעקמים בחזרה אל  עולם המוזיקה המזרחי. שימו לב לואריאציות הקטנות במלודיה ביחס למה שאתם זוכרים (אולי, אם אתם זקנים מספיק ) מהימים שברשת ג' שמעו שירים באנגלית ומצעד הפזמונים הלועזי "חדש, חדיש, ומחודש" התהדר ב"מרדף" של מורודר, כאות הפתיחה.

   

בסופו של דבר המקצב הזה כאן כדי להשאר עוד הרבה ימי שישי. אף אחד עוד לא הצליח להמציא משהו שיתן את אותה עוצמת אנרגיה וזרימה בלתי פוסקת שהתחבבה כלכך על מיליארדים מסביב לפלנטה הזו.  אני יודע שדברתי כאן מעט ונגעתי בנושאים כבדי משקל שראויים ליותר מהיריעה הקצרה כל כך. אבל אלו ימי קיצורת, הזמנים אינם זמינים כבעבר, ונאלץ להסתפק בזאת.

יום טוב.