נשים שמעיפות אותך הצידה במבט של ספרניות מאוהבות, ילדים מפטפטים שמטפטפים עליך גלידה בשני שקל ממקדונלדס, כוחות משטרה ומג"ב שמספיקים למלחמה אבל אף פעם לא לשלום, ובודקים בטחוניים שמתעסקים בבדיקת רקמות, אה כן הגעתי לשבוע הספר שוב. 
בכל פעם שאני עובר ליד הדוכן של ספרות אלטרנטיבית אני מניד את ראשי בהשתאות לאור העובדה שהכל שם מלא באנרגיות חיוביות שיכולות לדכא את כל מי שאי פעם לבש שחור מתוך אידאלים. אבל יש משהו אחר שמדכא אותי בשבוע הספר. אלפי ספרים רואים אור בישראל מדי שנה אבל כמה מתוכם עוסקים במוזיקה ? ואני לא מתכוון לספרי תווים של נעמי שמר או "העולם המופלף  של המוזיקה הקלאסית" שכל הדודות קונות לבר מצווה ומרגע שנגמרו חיי המדף שלהם הופכים מיידית לגיליוטינות עבור ג'וקים. 

אם יש תחום מוזנח עד כדי לא קיים בעולם הספרות העברית הרי הוא התחום של ספרות המוזיקה וביקורתה.  הסיכוי שתמצאו אותם בשבוע הספר הישראלי פשוט לא קיים. 

אין לי שמץ של ספק שהעדרה של כתיבה מושכלת ורוקנרולית בעברית על מוזיקה הוא אחד הכשלונות המתמשכים והעצובים ביותר של המולו"ת והתרבות הישראלית בכלל ועולם המוזיקה בפרט. זה שצמחו פה בקושי  שתי פיגורות ביקורתיות ראויות העוסקות במוזיקה ישראלית (קובי אור ושרון אריאלי ) והמחדל המתמשך שאין עדיין אף הוצאה שתוציא ספר שלם של ביקורותיו המדהימות של קובי אור בעברית, רק מעידות על העקרות המתמשכת של מדינה שנידונה לשיר שירי מדורה מסביב למדורת השבט הדועכת בעוד הטיל האטומי מתביית על חום הגחלים העמומים.

מי שיקרא פיגורות מיתולגיות כלסטר באנגס, גרייל מרקוס וניק קנט לא יוכל שלא לראות כיצד מבעד למילים מסתנן הפורטרט המדוייק ביותר של הזמן שכן אין דבר שחי יותר את הרגע ומנציח אותו לתמיד מאשר שירים. קיימים לרגע ונזכרים לעד מגיחים במקלחת, ברגעי האהבה הקטנים, בטיולים הרחוקים מזכירים וממסגרים לנו רגעים. 

למרות שזה לא פופולרי לאמר זאת בעידן האינטרנט – תרבות, ועולם המוזיקה בפרט, צריכים  ביקורת. לא בשביל המחמאות או המלצות לגבי מה כדאי או לא כדאי לקנות. אלא בעיקר בשביל למפות ולהגדיר, וגם בכדי להתריע ולהזהיר את היוצרים.

ביקורת המוזיקה היא הנמר הטורף המתחבא בעור הגרופית הנלהבת. וכשאין מי שיאסוף מבין דפי העיתון ויקבץ לספר ניוותר לנצח עם תודעה סוסית משהו של הדרך כפי שהיא כרגע אבל לעולם לא נזכור כיצד היתה או נבין כיצד היא יכולה להיות.

כשאני מביט על הדוכן האלטרנטיבי מרחוק אני רואה שם הבטחה למשהו אחר, להוצאת ספרים אמיצה מספיק שתביא את המחשבות המדוייקות ביותר על הדבר האמורפי ביותר. איזה ספרים יהיו שם ? מהם הספרים המוזיקלים שצריך לקחת הביתה ? איזו מוזיקה כלואה שם בין הדפים? ואילו ספרים יכולים לגרום לנו לשמוע דברים חדשים במוזיקה ?
אז ישבתי, חשבתי, רשמתי והנה כמה ספרים שמאוד אהבתי וקשורים למוזיקה אלטרנטיבית ולמוזיקה בכלל. ספרים שהמוזיקה שבה הם נוגעים מעניינת וסבוכה יותר אפילו מיער נורווגי.

 

Psychotic Reactions and Carburetor Dung- Lester Bangs

הסופר הכי טוב באמריקה, מבקר רוק שהגיע למעמד של כוכב, זיין מוח בלתי נלאה, הכל נכון אבל לסטר באנגס כפי שהספר הזה מוכיח, המציא את כל חוקי ביקורת המוזיקה ורק בשביל הקטע הלך ושבר כל אחד מהם. הכתיבה שלו חכמה ומרגשת. הדרך שבה הוא רואה את הצלילים מצחיקה ושופעת זויות ותובנות ביזאריות ומעמיקות על החיים עד שלעיתים אתה תוהה איזה ספר אתה בדיוק קורא. בספר הזה מקובצים ביקורות ראיונות והגיגים הזויים. שנערכו מבין שנותיו כמבקר מוזיקה של הרולינג סטון וקרים. הכתיבה שלו דומה יותר מכל להתבוננות בקליידוסקופ של מילים וצלילים שהותכו אחד לתוך השני ובשביל לקרוא אותו אתם באמת צריכים לתת למוח שלכם חופש לשטט חופשי מהגיון מאחורי העיניים.  

 

Nick Kent the dark stuff

 

אם ניק קנט היה עושה ריאלטי מחייו היו קוראים לו "מזריק עם כוכבים". האיש שבתור עיתונאי רוק רצה לחוות ממחט ראשונה מה זה אומר להיות כוכב רוק, ואיך זה מרגיש להיות מוזיקאי בעין הסערה, הפך למתעד הגדול של כמה מהדמויות האגדיות ביותר בעולם המוזיקה.  מקית' ריצ'ארדס ועד גאנז אנד רוזס, כל אמן שקנט לכד ברישומי הפחם שלו, הפך בו זמנית לגיבור על זמני ולאדם קטן. 

פרק אחרי פרק חושף קנט את התהום הגדולה שפעורה בין נשמתו של מי שנגע בנצח מצד אחד ומצד שני חי את חייו במבוך התאוות הטמון בגופו של הנידון למוות. קנט לא מסתפק במבט מעריץ ומעודד מהצד כי אם צולל עמוק אל לב האפלה יחד עם אליליו בכדי לחוות איתם יחד שטנת הגאות ושמחת השפל.  במובן מסויים הוא חוצה את קו פרשת המים של המצלמה והופך ממתעד למתועד, ממבקר למבוקר ומלוכד זכרונות למזריק ממוכר.

 

Mystery Train: Images of America in Rock 'N' Roll Music- Greil marcus

כפי שניתן להבין משם הספר זהו אכן נסיון מרתק ומהפכני לתאר את אמריקה דרך פורטרטים של כמה מוזיקאים נבחרים. כסופר, מרקוס יודע לכתוב מצויין נופים אנושיים נרחבים ולעיתים קרובות המוזיקה מהווה עבורו רק בסיס להתמודדות עם כל מה שהאומה האמריקאית עברה במאה ה-20 . הספר מתמקד בדמויותיהם של רוברט ג'ונסון, סליי סטון, הבנד, רנדי ניומן, ואלביס פרסלי כצירים שונים בהויה האמריקאית. מרקוס מצליח עם עין חדה וכושר אבחנה גבוה למצוא את המיתוסים הגדולים בלב הסיפור האנושי ואת הסיפור המרתק של יוצרים שמבלי לדעת ולעתים גם בלי להתכוון לכך, שיקפו ושינו את תמונת החיים של מיליוני בני אדם מסביב לעולם . זהו ספר חובה בעיני לכל מי שמתעניין בתפיסה החברתית והפוליטית הכוללת של מוזיקה ואיך היא קשורה למציאות ולחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. 

 

Songs in the Key of Z: The Curious Universe of Outsider Music – Irwin Chusid

אירווין צ'וסיד הוא שדרן וסופר המתמחה בכתיבה ובאיתור מוזיקה ביזארית. הספר סוקר אומנים שהמוזרות היא חלק מהותי מיצירתם ולעיתים קרובות נובע גם מהפרעות נפשיות . האמן הכי ידוע בספר הוא סיד בארט אולם יצירתו היא רק הדלת הראשונה במסדרון לעולם המוזר והמופלא של מוזיקת האאוטסיידרים. השאגס, ג'אנדק, ודניאל ג'ונסטון הם יחסית שמות מוכרים. אך שאר השמות לא יגידו לכם כלום.  מעבר לתיעוד המוזרות הזו, מעלה פה צ'וסיד פורטרטים אנושיים מרתקים מרגשים ומשונים ובוחן בצורה מהותית שאלות מעניינות על האחר, על השונה והתיחסותה של החברה המודרנית הנאורה לכאורה, לחריגים אמיתים ולאקצנטרים שלא מבחירתם.

 

A Year With Swollen appendices – Brian Eno

מדובר ביומן שכתב בריאן אינו במשך שנה שלמה. כיום עם התפרצות מגפת הבלוגים, כדאי מאוד לראות איך נראת שנה בחייו של אחד האנשים הכי יצירתיים ביקום. מדובר פה על שטף בלתי פוסק של רעיונות חדשניים וגאונים שמספיקים לתקופת חיים שלמה של אדם רגיל, ואני מדבר רק על השבועיים הראשונים…

 

The Creation Record Story – David Cavanagh

על יותר מאלף עמודים סוקר כאן קאוונגה את ההיסטוריה המרתקת של אלן מקגי וחברת התקליטים שלו קראיישן.
קראיישן היתה חברה שהוקמה על גבי עקרונות פאנקיסטים אולם הצליחה להיות החברה העצמאית הכי מצליחה אי פעם. הספר מתאר לעיתים בפרטנות יתר את מזלו הגדול של מר מקגי ששפר עליו בעקבות החתמתם של האחים לבית גאלגר. ניתן פה לקרוא בפירטוט על עלייתם ונפילתם של אואזיס וחברת התקליטים שלה. אולם הדבר הכי מדהים בכל הספר ההזה הוא העובדה שסיפור הצלחתה של אואזיס היתה בסך הכל עניין של מזל משום שמקגי עם כל העקרונות שלו לא ידע ממש להתמודד עם ההצלחה הענקית שלה זכו אואזיס.
ספר מרתק למי שש לו אורך רוח לשבת ולקרוא את התנ"ך הזה. וחומר קריאה חובה לכל מי שחושב שהוא רוצה לעבוד או להקים חברת תקליטים אי פעם.

 

 

 

 

ואם נותרתם תוהים לגבי הספרים שאני אוהב לקרוא שלא קשורים במוזיקה הנה ביבליוגראפיה קטנה של הרגלי הקריאה שלי שכמו יותר מדי דברים לא קשורים בעליל גם הרומן שלי עם הרומאנים התחיל בצבא. זה היה באחת מתקופות ימי הבינתיים האלו, בהם אתה נתקע בהמתנה לאיזה קורס אי שם בבסיס בדרום (שאמנם היה די קל"ב עבורי אבל לא פחות מייאש…) וכמה ששנאתי את השמירות האלו בשבת. בודד בתוך הנשקיה, נעול מבפנים עם ריח השמן המדכדך והקירות האפורים שאור פלורוסנט זמזמני שנאסר עליך לכבותו, מעמיק את אפרוריותם החונקת. כעבד שנרתם לספסל החתירה בבטנה של ספינת הזמן הייתי נתון לחסדי הביקורת המזדמנת של הקצין התורן בכדי לחוות איזה קשר אנושי.

גם שנים לאחר מכן כשהייתי בכלא באר שבע (לא מהסיבות שאתם חושבים – הופעתי שם.) לא חשתי את הניתוק מהעולם כמו באותן שבתות. אבל שם רכשתי לי את אחד החברים הכי טובים שלי מאז ועד היום –  איטלו קאלווינו, והספרים שלו הצילו אותי מהשממון הגדול של שנות הצבא.
אני מניח שזה הקסם הגדול בקריאה, היכולת הזו לפתוח דף עם טורי נמלים של מילים מתפתלות שברגע אחד פותחות לך שער מהכלא האנושי שלך אל עולם אחר. העולמות שקאלווינו יצר היו פלא שלא הפסיק להלהיב להפתיע או להפעים אותי.  בין אם זה בסין ומונגוליה העתיקה ב"ערים הסמויות מהעין" ובין אם זה סיפורי החלל המשעשעים של "קוסמוקומיקס", בין אם זו פנטזיה על נסיכים שלא יורדים מהעץ בימי הביניים, ברון חצוי לשניים, ועד ליצירה שרגשה אותי קשות – "אם בלילה חורפי עובר אורח".לכל ספר שלו היה קסם לא מוכר שונה ומוזר. לא היה שום דבר שקראתי לפני כן, או מאז, שהיה רווי כל כך בקסם המילים החומקות והתמונות המתגלות בינן.
הספרים של קאלווינו היו אלו שהורידו  אותי מהעולמות הרחוקים של המדע הבדיוני. שכן כל מה שקראתי להנאתי עד אז היה –  קומיקס ומדע בדיוני. כדיסלקט שהתקשה כל חייו עם מילים, וכמי שהעברית שלו נפגמה מנדידת יבשות בעקבות שליחותם של הוריי בגיל מוקדם מדי, התקשיתי לקרוא ולכתוב כל חיי. הדבר היחידי שאהבתי לקרוא ביסודי תחילת התיכון היה קומיקס וה-מ-ו-ן מדע בדיוני. בעיקר את הסיפורים הקצרים שאותם יכולתי לצלוח מקצה אל קצה בעודי מנגן את תרגילי הגיטרה האינסופיים שלי. 
תמיד חיפשתי את הפנטסטי והכי רחוק שאפשר מהמציאות של עולם הישיבות בו גדלתי שם היתה הגמרא חזות הכל וכל החזיונות המותרים לך. שנאתי את זה. תעבתי כל רגע. לא לחינם חשבתי שבס"ד זה בסך הכל ראשי תיבות של: בית סוהר דתי.
למרות השנאה שלי למוסדות הדתיים בהם ביליתי אני חייב להם דבר אחד קטן וזו ההכרות שלי עם ג'ון לה קארה.  כחניך הפנימיה הצבאית הייתי אמור לפנטז על תפקיד הרמטכ"ל הדתי הראשון, אני חלמתי להיות המרגל המושלם. הדבר שהכי רציתי להיות בגיל 16 היה מרגל או שכיר חרב. כאפיקורס מגיל צעיר, מצאתי את עצמי משוטט בנבכי עולם הצללים והזהויות הבדויות בעולמות של ג'ון לה קארה כאילו היו אלו חיי הפרטיים. הייתי חילוני בעולם דתי ודתי בעולם החילוני, גם ככה חשתי כמי שבודה כל יום מחדש ובכל מקום את זהותו. וג'ון לה קארה הכיר לי את העולמות האלו כאילו  תיאר את חיי מבפנים. בעיני ג'ון לה קארה הוא סופר מהדגולים והגדולים ביותר שיש. למרבית הצער העיסוק שלו בז'אנר "נחות" של מרגלים גרם לזה שהוא אינו נחשב לספרות "יפה" אך מעודי לא שמעתי דבר יותר טפשי מזה. כל מי שמכיר את עלילות סמיילי או קרא את אחד מספריו ("מרגל מושלם" המדהים שמתעסק יותר ביחסי בנים ואבות, "המרגל שחזר מהכפור", "התלמיד המכובד", "עיר קטנה בגרמניה" הרשימה ארוכה במיוחד )  יודע שמדובר בארכי-אמן  שהדמויות הבדויות שהוא יוצר הן מהחיות ביותר והמרשימות ביותר שיצא לי להכיר.
 אחרי השחרור מהצבא התעסקתי רק במוזיקה ובקריאה על מוזיקה (תחום שבעיני הוא לוקה בחסר בעברית ) ואת רוב רובם המכריע של החומרים שקראתי, קראתי באנגלית. גרייל מרקוס, לסטר באנגס, וניק קנט, אני מניח שהשמות האלו לא אומרים לרובכם כלום. בשבילי הם היו דברי אלוהים חיים הם כתבו על הדבר היחידי שעניין אותי במשך שנים רבות – מוזיקה.
מכל מיני סיבות שלא כאן המקום לפרטם הייתי עסוק כל שנות התשעים בבריחה אינטסיבית מהמקום והתרבות המקומית, רק בסוף שנות התשעים התחלתי למצוא עניין בספרות מחדש. ובספרות העברית בפרט ובעיקר בעולם המופלא  של עגנון. בשבע השנים האחרונות אני באובססיה מסוימת לסיפורים המבריקים שלו. ככל שאני קורא אותו יותר, אני רק עומד ומשתאה לנוכח היכולת המופלאה שלו לכתוב סיפורים כל כך מורכבים בפשטות. אני יודע שהעברית שלו נראית ארכאית לעיתים, ולמי שלא גדל בעולם הדתי אני מניח שקצת קשה לעבור את מחסום ההקשרים היהודיים שבסיפוריו, אך אני חושב שיותר מכל אני  פשוט אוהב את החום והחוכמה והמשחק המתמיד בין ההסתר והגלוי ושפע האנושיות שסיפוריו ניחנו בהם.
יש עוד לא מעט ספרים שאני אוהב, אך נדמה לי שכבר נסחפתי הרחק אל המים העמוקים, אז אני אפסיק לפני שאטבע.
(בניים דרופינג חשאי – ג'ף דייר – אבל יפה, לארי מקמרטרי – יונה בודדה, רחובות לארדו, דיימון ראניון-  גאון הסיפורים הקצרים, פיליפ ק. דיק, ומאז שאני באוניברסיטה גם עמוס עוס וא.ב יהושוע המוקדמים הולכים ומתבהרים לי.)
מעבר לזה הדבר שאני באמת קורא הרבה זה שירים, אבל זה כבר שיר אחר לגמרי 🙂
שבוע ספר נעים וציד מוצלח.