יקרה
שוב מהירות מהוססת שמעבירה אותי דרך יום מרוטש לשברים אופקיים כשאצלי בראש פעמונים מצלצלים ליד משפטים שלא מרפים בקולך החד הלבן עד כדי כאב מקורב כל כך "אני רוצה להיות כבד של מישהו שאני אוהבת". מודה,הפעמת אותי, הפצעת אותי, החסרת אותי מפעימותי. הלוואי והייתי שומר לי את כנפי המלאך מפלסטיק כדי להצמיד לנפשך הפצועה כמו החזיונות שהצמדת לי כיום –  "עבדים של הרגש".

ולך אדונית כנועה שכמוך, הילדה שבודקת כל יום מחדש כמה גבוה אפשר לעוף לפני שהשמש תמיס את השעווה מכנפי הנוצות שלנו וניפול,  כפי שלעולם לא ניפול אני מצרף בזאת  פיסות חיים תלושות ומתנצל שלא יכול לצרף את חלקי ליבי הרוטט

ד.

 יקירתי

אכן, מילים שנרשמות כשלטי חוצות גדולים כל הדרך הארוכה שמוליכה ממני אלייך על פני כבישי תשוקה אפלים כדי לתהות מה אורב בסוף הנפילה ללא מוצא הזאת.

התובנות שלך היו מדויקות להכאיב. שוב גיליתי את עצמי דרך מילותייך המשקפות את מה שלא היה ניתן לראות לפני שבוע במראה.דמותך מהלכת עלי פלאים, לרגע ילדת קסם מוזרה ולרגע אשה קינטית מלאת מין, אובססביות לרגש ושתלטנית חסרת תקנה

הייתי רוצה להדגים אותך על חלציי שוב ושוב כדי להוכיח לך איך מתפרקות כל הנשים שבך לתנועת מטוטלת מוזרה קדימה ואחורה המודדת את הזמן בפרקי עונג וכאב קצרים בין חיוך לגניחה כאזיקי שלג התלויים מצווארך ההולך ומתקרב. וכך בתוך החיים שלי כנער מחתרת, איש שפה מאוהבת, מין גיאולוג ואגינלי,  ומלחין ההמנון הבנאלי אני חייב לומר לך שאני מוצא את נשמתך המשונה מרתקת עד אימה.

הרצון לכבות את שמי בגפרורים בוערים על עורך הבוהק רק הולך ומתחזק. הייתי לוקח אותך לתוכי עכשיו כמו שרצית מחבר אותך לכבד ומקציב לך את ליטרת הדם הראויה לערפדית קתולית שכמותך. ואחר כך כמו שוחט מאוהב, מפרק אותך לחתיכות נוצצות מבתר את מה שמעל ערוותך וטובל בתוכך, מפרק בך כל אשה עצמאית ומעצים את האני שלי על חשבונך.

הפנטזיה הזאת משתנה ומתעצמת ואנחנו מתקרבים אל סף המילים ומעבר לסף ממתין לו המפגש לאינסוף
האם אי פעם יקרה הבלתי אפשרי? האם נצליח לשבור ולו מחסום אחד של מציאות ?
ד.

יקירתי

איני יכול לשבוע ממך די, כל מכתב המתקבל ממך אני קורא לאיטי כמה וכמה פעמים, תוהה על קיצו של יוד זה ומשמעותו של פסיק זה ומנסה לפענח את מה שמונח כאן מול עיניי.

כצייד פרפרים מיומן אני לוכד מהמילים האלו את דמותך החצויה, את האישה הנפרשת בתווך שבין המילים לחזיה.
קורא ומייצר בראשי צינורות דם המובילים אל לב פועם וחם, ידיים שמוטות ברכות לצד הגוף האפל שמכיל את נשמתך, מקשיב לקולו המדויק של אותו פעמון השוכן בין שדייך וחש את שערות עורפך הערוותי שבו יגעו שפתיי העתידיות כנפילת גיליוטינה רכה.
בסוף כל מישפט הנפרש מולי אני מותח קו ישר אל הנקודה שתגעש בקיבתך כשלשוני תחלחל אל הסדק הפרטי שמתחת לבטנך. געי בו עכשיו ! חושי אותו ! הוא אמיתי, וכך גם את ואני. בקרוב את תלמדי להכיר ולאהוב את עצמך וגופך כאשה אחרת, גם דרכי.

היום דרך הפלאפון ובעוד מבטי מופנה אל הים, שמעתי אותך גונחת בתגובה למילותי, מין כאב חצוי של מדבר המשתוקק לגשם זלעפות. חצי מתמסרת וחצי פוחדת ממה שכל זה אומר על האידאות הנשגבות שלך בדבר קיומה המפוקפק של אהבה, וכך שמעתי  את עורך נסדק ונאנח לו במרחק.
אבל פה תמה ילדותך ומתחיל עידן הפרא בו הכל מותר ואפשרי. גם הבגידה בעצמך וגם הבגידה בי.

אני מזמין אותך לדו קרב האמיתי בין הגבר לאשה, המלחמה הישנה בין הצלע המיותרת לחסרונה אל כל שדות הקטל האבודים שנקראים אהבה ואל הדרך שבה את עוד תלמדי לאהוב את סימני נשיכותיי הורודות סביב פיטמותיך את טיפות גשם הפנינים השחור שינתזו על ירכייך ואת השריטות האדוניות שאחרוץ בשדייך עם טלפיי הנוגים.
כל צבעי המלחמה האלו ישאו את חותם ידיו הסודיות של איש פראי אחד. ואל תטעי לחשוב שתוכלי להיכנס אל הסד ולצאת ממנו שלמה. אני אהרוס אותך אני מבטיח, את תלמדי עוד לקבל את כל מלוא משמעותה של ההתמסרות והכניעה, שטמונה בצידה האפל  של האהבה.

הלילה שוב חלמתי על  שיער אדום בוער באש חלודה, את אותן עיניים גדולות עם המבט המתנתק חודרות אל מעבר לגדר השרכים המתפשטים כמחלה סופנית. שמוטים לאורך הרחובות הארוכים  של עירך העייפה מתלחששים על אותה ילדת ירח לבנבנה המושיטה אצבעות שמנפצות את שמי הזכוכית לרסיסים ומביטה בהשתאות בכוכבים המשתקפים בדמה המטפטף.

ואיזה כוכב את רואה הלילה א. שלי? האם יתכן שלרגע קט צד מבטך את הכוכב הבלתי אפשרי שעליו אני מביט כרגע ותוהה מה המרחק שהשביל המתפתל הזה עוד יוליך אותנו ומה ממתין לנו מעבר לקצה, בצד השני ?

ד.

יקרה

 כה מעט לומר וכל כך הרבה לחשוב על עשרים שעות שעברו מהר מדי. איתך אני ממש מתגעגע אל העתיד. ואל מה שאולי עוד יקרה אם בהבל פה תואילי בחסדך לשוב אל האי שלי. מחשבות על מילותייך תוקפות אותי עד שראשי סחרחר ונא לומר זאת שוב באותו קול פעמונים טהור ומהדהד "מה יקרה כשתתחתן ?"
היום באמצע שיעור גיאוגרפיה נשלחו תלמידים למצוא את הונגריה, רציתי למצוא אותך ולא היית שם. טוב שכך.

איך עבר המעבר חזרה הביתה אל המציאות? האם צלילי חגים בין אוזנייך כמו להק זרזירים לעת סתיו ?
אני עדיין פראי ועדיין מתאווה לרגלייך היפות ולתום המטונף שזלג בין השערות המגולחות, אבל אני משתוקק לחיוכך הרך, לנשימתך המתנמנמת לצידי, ולאצבעות הקטנטנות שנאחזות בי כמו ענן בקשת
הייתי בהלויה כמעט לפני הערב וראיתי את השמש שוקעת בפעם האחרונה על גוף של אישה שהמוות חיבק לריקוד אחרון אחרי שנים של מאבק. וכל הזמן הזה חשבתי רק על התמונה הדוהה בה ראשי מונח על ברכייך וידך מלטפת אותו בלי הרף, אוזני על בטנך מקשיבה לכל רגע שבו ליבך פועם מודעת לתחתוני הרשת השחורים שמתחת ולפני המלאך שמעל, ורציתי לומר לך, שאני ממש מתגעגע ילדה, ממש

ד.