"הסוס המוביל- לבן, הסוס השני אדום, השלישי הוא השחור,  והאחרון ירוק. "

בזמן האחרון אני חושב הרבה על סוף העולם. אני תוהה אם כל היצורים החיים, אכן מתים לבד. כל הסרטים שיקרו לנו, אין סוף שמח לסיפור הזה ולא יהיה אף גיבור שיציל אותנו. הדרכים אחורה נגמרות מעט אחרי נתיבות, ומאופקים אפשר רק לראות את הסוף קרב ובא. המתקפה הזו לא נגמרת מדי ערב כשסוגרים את החדשות וכל הכסף של ארקדי לא יקנה לנו שניה אחת מעבר, שניה אחת אחרי.  

בזמן האחרון אני חושב הרבה על סוף העולם ותוהה אם זה שאפילו הסבל כבר לא מאחד אותנו הוא ההוכחה המושלמת שהפכנו מעם סגולה בגולה לאיים ברוח הרועשת?

בזמן האחרון אני חושב הרבה על השקט שישתרר לאחר שהסירנות יפסיקו את שירתן, האם יהיה משהו יותר יפה מהרוגע הזה שיפול על החרקים הקטנים שימשיכו את חגיגית הקיץ שלהם בין העלים הנעים בעצלות, בוהקים לרגע בין קרני השמש עוקפים את כתמי הדם שעל העלים מכרסמים מסביבם, מחוררים וממשיכים בפעולתם המופלאת לעצב את הטבע ללא הגיון וללא תקנה. 

בזמן האחרון אני כותב מכתבים לעצמי ושוכח שיש הבדל בין העור לאור ובין החדר הזה למה שבחוץ. ואני מביט החוצה דרך החלון המאובק ורואה את הזמן זוחל כשממית על הבניינים שמעבר לכביש, ממית עלנו את עצמנו ואת שלל זכרונותנו כמכתבים מהיום שאחר, וכל מה שאני חושב עליו בזמן האחרון זה ריח נשימתך הנלחשת וחום ליבך הקרב, ורק בגלל שבזמן האחרון אני מפחד למות לבד,  אני כל כך מפחד מסוף העולם…

 

"לכו לספר לאותו שקרן מתמשך

לכו לספר לפרש חצות

ספרו לנווד, למהמר הממהר,  לפרש השחור

במוקדם או מאוחר אלוהים כבר יחתוך אותך.

אלוהים כבר יחתוך גם אותך. "

 

איזו תועלת יש בימי הבנתיים? כמה עוד אפשר לחכות למלכות השמים? כמה רחוקים העננים מלהיות שוב מים?  אפשר לכתוב  שירי ילדים על אבני דרך שיהוו מדקרת קבועה שתזכיר לך. בסופו של דבר אנחנו תקועים בתוך החיים האלו כמי שנגזר עליהם לנסות ולהנות מכל רגע ולו רק בגלל שהסוף  קרוב מתמיד והוא ישן כמו המוות וחדש כמו הבוקר שאחרי. 

 

 

מאז שהייתי ילד התמיהו אותי חזלנ"ו שבחרו למסגר ולמזער את עולם התפילות היהודי לטקסטים שחזרו שוב ושוב על אותן אמירות. "אבל אבא.." הייתי מקשה ומתקשה "הרי אמרת לי שכל תפילה יכולה להגיע ללב השמיים ואפילו שריקת רועה פשוט שלא יכול לקרוא, מטה את כף הדין לחיוב . אז למה להגיד כל יום את אותן המילים שוב ושוב ושוב ושוב???"  

כבר כילד תמהתי על אותם זקנים ופועלים קשי יום שמדי בוקר צהריים וערב באו לבית הכנסת שבת אחים בקצה שכונה ו' הישנה כמי שבאים אל מועדון חברתי או פאב בריטי, חוזרים על המילים כאוטמט חסר הכוונה, מריחים טבק תוך כדי שיחות רכילות, משתעשעים אחד עם השני בתפילת שמונה עשרה ובורחים באמצע קריאת התורה לשתות איזו כוסית מחייה ליד דוכן השמש. ביני לבין עצמי נותרתי תוהה .איך זה שבכל הסידור הזה לא מצאתי תפילה אחת שתרגיש לי נכונה?  למה אני לא יכול לבקש מאלוהים את הדבר היחידי שאני באמת רוצה ממנו ? 

פעם אחת יותר מדי הלכתי אחורה בסוף תפילת שמונה עשרה, השתחוויתי לצדדים וליבי נפל לכשהבין  שקדוש ואני לא מדברים באותה שפה. אני רציתי לשיר לכבודו ואילו הוא רצה שאני אשנן את אותן המילים שוב ושוב. בתווך נותר אבי כמי שניסה להפריד בין הצדדים וספג מכל כיוון. עד היום אני נוטר לו על זה, לקדוש, רק לקדוש  אבי היה ונותר צדיק באמונתו ואני הייתי ונותרתי רשע באמנותי .

הרבה יותר מדי זמן לקח לי להבין שהדרך לעצמך מתחילה קודם כל בלסלוח לילד שהיית. לקח לי עשרים ומשהו שנים עד שגיליתי איך מתפללים עם גיטרה חשמלית. אבל לקח לי רק חמש דקות להבין שיש אינסוף דרכים להתפלל ורק דרך אחת לאחות לב שבור לאנחות.

 

 

וכל הזמן הזה, והשיר ההוא, מתנגן לו ברקע.

 

וכל הזמן הזה, כל הזמן הזה והשיר ההוא מתנגן לו ברקע, היונים על הענפים כבר יכולות לשיר אותו בקולן החנוק, אבל הן עושות לי דווקא. מלמדות אותי שוב שצריך לקרוא בין השורות, שצריך ללמוד איך להסתיר הכל בפנים, איך לחייך בנגטיב ורק לא לפחד מהלבן הזה, רק לא להגיד שזה כל מה שיש שם.

 ולחשוב שכל התמונות האלו הן זכרונות של אנשים אחרים. ומתי הזכרונות שלנו נגמרים כשבכל לילה אני חווה אותם מחדש? הלילה זה שוב יהיה שם וגם את הלילה הזה אנער מהאבק בבוקר שאחרי, אבריק את כנפיו עם משחת שיניים ואקטלג אותו באלבום שלך.

ואת הרי תחייכי את החיוך העצוב שלך ותגידי שזו הבחירה להקשר אל המזח ששוברת את הגלים, אבל הקצף הזה ממכר את יודעת. כל מי שהיינו ומה שלא נהיה, מי שנותרנו ומה שלא, כן אני מודה ששיקרתי בכל פעם שכתבתי את שמך באור כוכב אחר. ועכשיו הזכרונות האלו מיבבים במרחק כמו גורי חתולים בחושך וכל הזמן הזה, כל הזמן הזה והשיר ההוא מתנגן לו ברקע…

כל הנסיעה חזרה יצא לי להרהר רבות ברגע האחרון שבו הבטתי לתוכך וראיתי את

 הלילה שניסית להסתיר כל הזמן בבירור דק כמו קוי ההפרדה שהבהיקו לרגע אחד באור פנסי הרכב ומיד נעלמו אל תוך האפילה בלי לדעת שיש עוד אלפי קוים בהמשך וראיתי את העיניים שלך מביטות מתוך המראה האחורית שואלות וגדולות ובעיקר לא קיימות וידעתי שיותר אני לא אראה את עצמי שם כי יש נקודה מתה באמצע הדרך שבה הזמן עומד מלכת ואתה מבין שהעבר שלך כבר גדול ורחב יותר מהעתיד ואולי באמת לא נותר לך שום מקום להכיל רגשות חוץ מזכרונות ואתה חושב על הצלילים שאתה לא תשמע יותר מעבר לכתף שלך ולא תדמיין את העולם המוזר שמחוץ לדלת כעולם אפשרי ותצטרך להודות שאתה צריך להיות חזק בשביל להגיד שאתה חלש מדי מכדי להציל את עצמך והלואי והיית שוב כל הדברים שמתפשטים בפשטות כמו אגדה שמספרים לילדות קטנות לפני השינה מאלו שגורמות לך להשאיר את הוילונות סגורים וליד שלך להיסגר חזק כל כך סביב אצבעותיי עד שחששתי שאת תשברי לי אותן וכמה כל זה היה עוזר לך עכשיו ? כי רק ביננו את עדיין מפחדת מהחושך שבפנים יותר מכל דבר אחר ואין מי שיודע מה הלילה הזה יביא איתו פרט לתהיות וזכרונות שחומקים ממך כמו האורות שחולפים במהירות מולך וממשיכים את צליל מסעם הבודד חרישית אל תוך המרחק מעבר לכל מה שאפשר לראות ולדעת בעולמות מקבילים שפעם היו שלנו ועכשיו הופרדו במותם ויכולתי לקרוא לך פרח הלילה, יכולתי לקרוא לך האישה של חיי ויכולתי לתאר לך באלף גווני נחושת חלודה את נהמות הסקסופון האבוד ברקע ויכולתי לדמיין שאת עוד מחכה לי על שטיח הכוכבים שלך בדירה הקטנה שבה לרגעים מסוימים קראתי לך בית ויכולתי להבין לחלוטין את חוסר המובנות שלך וכמה שהבנתי שאף פעם לא אהבתי אותך יותר מאשר ברגע שבו הבנתי שהאהבה ביננו נגמרה ויכולתי לכתוב לך את כל זה ועדיין לא הייתי מצליח לספר לך כמה שאני מתגעגע אלייך וכמה שזה כואב פיזית להיות שבוי של עבר שלא יחזור וכמה שאני יודע איך שאת תקראי את זה ותתהי אם זה לך שאני כותב עכשיו… אבל זאת את, תמיד היית, תמיד תהיי, את, רק את