צילומים – אופיר אברהמוב

לא כל כך רחוק מכאן איפה שהשמיים מתחילים לדמם לתוך הים. בשעה כזו, כשהעולם פשוט נרגע ואתה מתחיל לחשוב שאולי הפעם תצליח להימלט מפגיעתה,  פגשתי אותה עומדת על המזח בין העיר לבין השחפים.
"נעים מאוד" היא אמרה "אתה לא מכיר אותי אבל אני זוכרת אותך "
רציתי רק לשתוק לתוך עיניה. לשתוק ולפענח את כל המרחקים האבודים שבן שפתיה
"אה, כן אני בא לפה לפעמים בשביל לראות את הים"  אמרתי, ויכולתי לראות את הפיטמה שלה דרך שמונה מראות שבורות עולה ויורדת, עולה ויורדת, עולה
"אתה באמת חושב שיש במילים האלה משהוא יותר ממה שניראה?"
היא שאלה,  ואני שלא ידעתי מה להשיב משכתי בכתפיי בתקוה שהיא תבין מזה את מה שהיא רוצה
היא צחקה.
ואז הבנתי שזה אבוד
עם צחוק כזה גם דון קישוט היה נכנע
מחזיר את הסוס, הכידון ואת היאוש הבלתי מנוצח
ומתחתן עם כל אחת שתעזור לו לשכוח אותך

 
שתים עשרה דקות אחר כך באותה הנקודה
רק מזוית אחרת של שארית היום  מישהו מלמל לעברה
"תגידי, את חושבת שאפשר להתגעגע למשהוא
 שעוד לא קרה ?"
ברקע  איקרוס נפל אל תוך הים
מפרפר בכנפי נוצות מוזיאון השעווה שלו
מנסה להאחז באויר לשווא
"תראי… "
הוא אמר לה
 "עוד כוכב נופל."
היא רק חייכה והזיזה לו את השיער עם היד
"באמת נראה לך שמיתולוגיה תעזור לך הערב ?"

מוזר לחשוב שאם תשב פה מספיק זמן
מתישהו הגלים ימחקו את כל הזכרונות
אולי אף פעם לא אהבתי באמת,
אולי ביליתי יותר מדי זמן  בלחפש את כל מה שלא קרה
ולהפוך אותו למה שהיה יכול להיות
אבל בכל שביל שבו היא אבדה לי
בכל צומת שבה דמותה השתקפה מזגוגית המכונית שחלפה
בכל מקום שאליו הגעתי בדיוק רגע אחרי שהיא עזבה
היתה לי סיבה להמשיך ולנסוע
שבוי נצחי של קוי הפרדה
אפילו לא הבנתי  את מה אני מחפש,
או מה יהיה שמה   
כי ידעתי שיום אחד אני אמצא אותה שוב
את זאת שעדיין לא אבדה.