אני כותב עכשיו שורה
ומתחתיה אני כותב לך עוד אחת
והנה את מרגישה איך שהשורה הבאה
ממש ממש מתקרבת אלייך
בצעדים קטנים  שכתובים
מילה אחר מילה אחר מילה
ואת כבר חושבת עליה
ועכשיו היא ממלאת לך את  ההכרה
והסקרנות שלך מתעוררת
ומה יש בשורה הזאת שהיא כל כך חשובה ?
ומהר מאוד את עוברת לשורה הבאה
אבל גם פה היא  לא נמצאת
וגם לא בזו שאחריה
וגם לא בזו…
ובטח שלא  בזו …
והנה את כבר מבינה שיש פה איזו בעיה
שככל שמתקרבים אליה
השורה הזאת  רק נהיית יותר רחוקה
ועכשיו את כבר מחייכת משועשעת מהעיניין 
"אני הרי יודעת כבר מה הוא זומם,
המנוול החמקמק הזה שוב משחק לו משחק !!!"
ומביטה לך למטה
מתחת לשורה הבאה
ורואה עוד שורות במורד הדף
וחושבת לעצמך
שודאי שזו השורה האחרונה
ואולי תציצי בה עכשיו
ותראי  סוף סוף על מה כל המהומה !
אבל רגע…
 אם הוא כתב שזה מה שאני אעשה
אז הוא בטח החביא אותה היטב היטב
איפה שהוא באמצע ?
או בהתחלה ?
כיסה בשורות הטעיה
כמו זאת
והוליך אותי שולל עד עכשיו 
או שלא???
כי אם הוא חושב שאני אעשה
את מה שהוא רוצה שאני אעשה
אז אם אני אעשה הכל הפוך
ממה שהוא חושב שאני אעשה
הרי שאעשה בדיוק את
מה שהוא רוצה
אבל עכשיו מה הפוך ומה ישר ?
ואת כבר לגמרי מבולבלת
ומתחילה לתהות ולפקפק
אם השורה הזאת  בכלל קיימת
ואם יש פה איזו אמת
הוא הרי כתב כבר בחיים שלו מספיק שורות
בלי להגיד שום דבר
אז מה מבטיח לי  שזה לא עוד
מין קטע כזה
שאף פעם לא ממש נגמר  ?
ומה בכלל הוא רוצה לומר לי ?
ואיך אני יודעת שהוא מדבר אלי ?
וכל השאלות האלה
רק ממלאות לך את הראש
וגורמות לך לתהות
מה הוליך אותך עד לכאן
לאמצע השום מקום הלבן
באמצע הדף

ממש כאן
והנה את  עומדת להתייאש
ולעזוב הכל
ולהעיף  את ההודעה המתחכמת  הזאת
לכל הרוחות
ולהגיד לו תיכף ומייד
שהקטע הזה ממש מעצבן
וכל כך משועמם
וממילא איבד את הפואנטה שלו
כבר די מזמן
לפני כמה שורות
כשלא שמת לב
וכל החינניות של ההתחלה
נעלמה  כלא היתה
ועכשיו את כבר בכלל,
בכלל לא מבינה
מה לעזאזל הוא רוצה ממני?
זה שאני אפילו לא בטוחה
אם אני, אותו מכירה
ואם הוא יודע את כל זה
אז למה הוא טורח למלא
עוד ועוד 
שורות
אחרי
שורות ????
אבל עכשיו עולה בך תמיהה מחויכת
אם הוא כותב את כל זה
אז אולי הוא מנסה להרחיק אותי מכאן
אולי הוא נבוך שיראו
שיש לו משהוא חשוב להגיד
והנה כבר נובעת בתוכך תיקוה
שאם עברת את  כל הדרך עד לכאן
הרי שיש פה בכל זאת
איזה משפט קטן
שמתחבא לו
שיהיה ממש ממש שווה
ומרגש
כי אחרת מה הטעם
לכתוב כל כך הרבה?
ואת צודקת
כמובן 
והנה את שוב מחייכת
כי את יודעת שזה ממש קרוב
ואני נעשה מאושר
כי אם הצלחתי לגרום לך
פעמיים לחייך בשיר אחד 
אז מה עוד נותר ?
אולי זו השורה שחיפשתי
אולי זה כל מה שרציתי לעשות
ואולי בדיוק כמוך
גם אני לא ידעתי מה הולך לקרות
בשורות הבאות  
אבל זאת הדרך שמעניינת אותי
ולא המטרה 
ולכן אני כותב לך עכשיו שורה
ומתחתיה אני כותב עוד אחת
והנה את מרגישה איך שהשורה הבאה
ממש ממש מתקרבת אלייך
בצעדים קטנים  שכתובים אות אחרי אות
ומילה אחר מילה 
ואת כבר חושבת עליה
ועכשיו היא שוב  ממלאת לך את כל  ההכרה
והסקרנות שלך מתעוררת
ומה יש בשורה הזאת שהיא כל כך חשובה ?
ומהר מאוד את עוברת לשורה הבאה
אבל גם פה
היא  לא נמצאת
וגם לא בזו שאחריה
וגם לא בזו…
ובטח שלא  בזו …
ואת כבר מבינה שיש פה איזו בעיה
שככל שמתקרבים אליה
השורה הזאת  רק נהיית יותר רחוקה
ויותר רחוקה
ומביטה לך למטה
מתחת לשורה הבאה
ורואה עוד שורה
ועוד שורה
וחושבת לעצמך
שודאי שזו השורה האחרונה.