ושוב השאלה הזאת שמציקה לך בצד – איך בעצם הכל התחיל? מציקה בגלל שאין לך מושג, ומציקה כי גם אתה בעצמך שואל אותה כל הזמן. איך קרה שיום אחד החלטתי שמה שאני רוצה לעשות זה מין בלוז יפאני בישראלית. מה הקטע?  בראיה לאחור הדרך תמיד נהיית מובנת יותר. אבל בואו ניקח אתכם לסוף ההתחלה, אי שם בתחילת שנות האלפיים.

הדיסק הראשון של בלובנד יצא ב-99'. הדבר עליו עבדתי ועמלתי ביחד עם אלעד שופן (עד צאת האלבום –  "בלובנד",  היתה בעיקר אלעד ואנוכי, יוחנן והשאר הצטרפו אחר כך) במשך כמעט עשור, התממש. לצד הסיפוק האדיר מהתחושה שהוצאנו אלבום כפי שרצינו מבלי להתפשר על כלום, נותרתי עם התחושה החלולה הזו שאי אפשר יהיה לעשות שוב פעם אלבום עם אותה התמסרות ושנית, שזה די מבאס להוציא אלבום ולא לזכות לשום הכרה בהוצאתו.

תחשבו על הילד שלכם שזה עתה נולד ומשרד הפנים מסרב להכיר בו כאזרח של העולם הזה כי הוא לא מספיק מוכר. הוא כאן וקיים, ועדיין אומרים לך שהוא איננו. לקח שנים עד שהדיסק של "בלובנד" זכה להכרה אבל זה מחוץ לעניין כרגע, מה שחשוב הוא שבתחילת שנות האלפיים הייתי עסוק אך ורק בדבר אחד – האלבום השני של בלובנד.

"ככוכב נופל/ לבד בתוך החושך/ ואין לזה סוף" מעבר להיות שיר הייקו, היה גם שמו המיועד של האלבום. ההרכב שהתגבש תוך כדי ההופעות של בלובנד הלך והתרחק מהקו המוזיקלי האיטי והמופנם של האלבום הראשון ולאט לאט הפך להרכב אחר לחלוטין. ניגנו המון ג'אמים – קטעים מאולתרים על המקום שהשתמשו במתווה השירים של בלובנד רק כבסיס ליציאה למסעות בחלל מוזיקלי עמוק. במקביל חשתי שהדבר הנכון יהיה לעשות מעין אלבום קונספט על הניכור, על הזרות הזו ועל הטעם החלוד והצורב של חוסר הכרה במה שעשית. שירים שכבר היו קיימים בעבר ושירים חדשים שנכתבו –  נצטרפו יחדיו לסוויטה של שירים שדרשה מאיתנו המון חזרות והמון עבודה. במקביל, ההופעות של בלובנד הלכו והתמעטו.

הופעות של בלובנד בהרכב המלא (יוחנן קרסל/עדי הילל בגיטרות, אלעד שופן בבאס, יאיר שליידר בקלידים ורעשים וחגי נחתומי בתופים) היו עניין של שלושה ימים – יום לפני היו נערכים כל תיאומי הסעת הציוד וההתארגנויות הטלפוניות הרבות. יום ההופעה הוקדש כולו להעמסות לתאום מכוניות ובעיקר למריבות. מריבות על דברים טיפשיים לחלוטין כמו האם ומה לאכול לפני ההופעה, על מיקום בבמה וסאונד של אפקטים. מריבות שכמו פצעי לחץ, הופיעו בעיקר כדי לסמן את מה שרחש מתחת לפני השטח. ואת מה שרחש שם היה ניתן לחוש כל הדרך בחזרה לבאר שבע, עמוק אל תוך הלילה שאחרי ההופעה, בשפיכות הכללית נרדמים באי נוחות משוועת על חלקי מקלדות ושקיות כבלים דוקרות אותך בצד. מתחרים עם אור השחר ומשאיות הלחם בדרך לבאר שבע, מנקרים על ההגה ומנהלים את השיחות המוזרות ביותר שאפשר רק בשביל להישאר ערים עוד קילומטר אחד לאורך הדרך הזו, ותמיד התהייה הזו שלא מרפה ממך – האם באמת שווה להעמיס שלוש מכוניות בציוד מוזיקלי, לריב עם חברים שלך, להילחץ, להפסיד כסף, והכל הכל בשביל להופיע לעשרה אנשים ששלושה מתוכם חברים שלך מבאר שבע שבאו לעודד, עוד שלושה  שהכרת באינטרנט והשאר הן שלוש מלצריות ותמהוני אחד שבא לרקוד בהופעה של בלובנד?! באיזה שהוא שלב אתה מתחיל לתהות: האם אין דרך אחרת???

בינתיים, התקליט השני של בלובנד הלך מדחי אל דחי. נפלתי קרבן לצד המגלומני שבי. המחשבה שנקרה בי הייתה שהאלבום השני חייב להיות הכי ענק ומעורר יראה שיש, כזה שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנו. ומצד שני רציתי משהו אינטימי וקרוב כמו האלבום הראשון. העיבודים הפכו למורכבים יותר ויותר, רעידות אדמה ולוויתנים כחולים נדגמו לתוך ערוצי ההקלטה, כל השירים עובדו שוב ושוב והוקלטו שוב ושוב ושוב – ולא הייתי מרוצה. יותר מדויק יהיה לומר שלא ידעתי מה אני רוצה.

בדיעבד אני יודע שהלכתי לאיבוד בין חוסר היכולת שלי להבין מה אני רוצה, לבין חוסר היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא. הייתה לי להקה שידעה לנגן מצוין, חופשי ומשוחרר, ואני רציתי מדויק ומהודק. היו לי מוזיקאים אנושיים להפליא ואני רציתי שהם ינגנו על פי קליק של קצב רובוטי. היה לי ציוד הקלטה מאוד גס ומחוספס ואני חלמתי על צליל היי-טקי ומעודן.

כיום מה שאני הכי אוהב מתוך האלבום ההוא זו בעצם סקיצה קטנה שעשיתי לבד בבית לשיר שנקרא "ממלכתי" (או בשמו המלא: "ממלכתי – רקוויאם לדיסק הקודם, ותודה לכל אלו שקנו… ")  עם כמה גיטרות חשמליות וסינטי פשוט. בין סבך הכבלים והציוד החשמלי שאז נקרא בטעות חדר השינה שלי, הקלטתי בשעתיים מלאות השראה ובלי כל מאמץ את הפסקול המדויק למצבי באותה עת – נטוש, בודד בממלכתי הקורסת, ואבוד לחלוטין מול האורות המתרחקים.

דווקא כשלא חשבתי יותר מדי על המה, והאיך, וכמה שזה צריך להיות גדול וענק, יצא אחד הדברים הכי יפים שעשיתי מעודי. את ערוץ השירה של ממלכתי לא הקלטתי, וכנראה שכבר לא אקליט. אבל אני משוכנע שהגיטרות אומרות את כל מה שהמילים רצו להגיד רק הרבה יותר מדוייק.

"כלום, כלום

ממלכתי תמורת כלום

אבוד מול אורות מתרחקים

כלום, כלום

זה הכל תמורת כלום

ולהקות שהולכות לאיבוד."

(את הקליפ היפה הזה ערך בנימין "מורפלקסיס" אסתרליס היקר, בזמן שהפרעתי לו ביום שישי בבוקר 🙂

וכך בהדרגה ובלי דרמה גדולה התפרקה לה בלובנד. חגי עזב את ירוחם וחזר לירושלים, יאיר עזב ללונדון, אלעד התרכז בדוקטורט שלו בפיזיקה ובלהיות הגיטריסט/פארפיסיוניסט של לנסס, ויוחנן השקיע את כל מאמציו בסיום לימודי הפיזיותרפיה. אני התרכזתי בלהיות מפיק ולעזור לאחרים – כי לעצמי כבר לא יכולתי יותר לעזור.

(המשך יבוא בשבוע הבא, תשארו בסביבה. )