Paul Simon – Graceland

הדלתא של המיסיסיפי  זרחה כגיטרה כסופה

אני עוקב אחרי הנהר לאורך האוטסטראדה

אל ערש מלחמת האזרחים.

אני הולך אל ארץ החסד.

 

יש שירים שמפעימים אותך עשורים גם מבלי שתבין אותם כלל. איכשהו אתה מסתובב כל החיים שלך בידיעה שהשיר הזה נוגע בדבר האמיתי, אבל איפה בדיוק, ואיך הוא עושה את זה? ומה לי ולממפיס, טנסי?

אבל בגלל סיבות שאני לא מבין חלק ממני רוצה לראות את ארץ החסד.

כמו קרן שמש חורפית, זה פוגע לך בקצות האצבעות, מתפתל בינהן, אתה חש אותה – אבל לא יכול לגעת בה. כי לאבד אהבה זה כמו חלון לליבך, כולם רואים שאתה קרוע.כולם חשים את הרוח נושבת.

כולם, פרט לך. 

 

(תתעלמי מהליצן השחור שבתמונה, כל מה שרציתי להראות לך זה את הנצנוץ הזה מהגיטרה. את כל שאר המופיעים, והשאריות  ניתן לראות באתר הצילומים המרהיבים של גרבולון.)  

 

 

 

 

Mojave 3 – Life In Art

אני יודע שאי אפשר לחיות בספירה לאחור. יש תמונות שכל מטרתם היא לסמן את קו המים שמבדיל בין הרגע שבו אתה חי לבין הרגע שבו אתה נזכר. אי אפשר, ובכל זאת אתה מנסה כל פעם מחדש, רק כדי לגלות מה קורה לחיים שלך כשהם הופכים לשיר. 

אז תספרי לי על השדירות הריקות, על רגעי הניאון המתים, על כל הדרכים שמובילות הביתה ואף פעם לא מגיעות, ואני אספר לך על המסע האינסופי לאורך הכביש הזה שבו חיבוק סדוק אחד מטשטש את כל בדידותם של קוי ההפרדה הארוכים שעברתי בכדי להגיע הנה, ומעבר לכתפך אני יכול לראות את אלפי הקילומטרים שעוד לפניי. כי אירופה רחוקה כל כך, אבל את אפילו יותר.

 

 

Johnny Cash – If You Could Read My Mind

את לא תקראי את הספר הזה שוב. הסוף פשוט לא ניתן לשכתוב אחר. כל מה שאפשר זה לחיות הכל מחדש ולעשות את אותה טעות פעם ועוד פעם ועוד פעם, אבל החיים זורמים הלאה כמו נבואה שמנשימה את עצמה.

יש תקוה אבל היא לא טמונה בנסיון לשנות את העבר. כל המסעות האלו בזמן הם אשליה. מה שהיה שוב לא יהיה, וכך זה יהיה תמיד.

כל רוחות הרפאים שלך ממשיכות לרקוד את הוולס השבור גם כשאת שם בעצמך. אי אפשר להתגעגע למה שלא אבד כמו שאי אפשר לאבד את הגעגוע אליו. אבל אם רק יכולתי לשלוח את היד שלי מתוך המסך הזה ולגעת בך שוב כמו פעם, כמו שלפני, כמו שהיינו, כמו שלעולם לא נדע איך זה היה יכול להיות, כי אין לי מושג איפה טעינו , אבל אני יודע כמה גדולה היתה הטעות.

(ולא, אבודים לא איבדה את זה. עונה שלישית פרק שבע, תקישי את הקוד, את מכירה את המספרים, הם המפתח לכל מה שאבד  )    

 

 

וכל הזמן הזה אני חושב על גבה הזקוף של מוד גון, אותו פלס אתנה שעומד ומחכה לנצח בתחנת הרכבת של האוט, חיה את חייה כשכל שיריו רודפים אחריה כצללים בגשם. האם בחושו הנבואי ידע כבר אז שעבורו היא תהא אבודה לנצח ובכל זאת קשורה לשמו? אבל בכל שיר בה החייה אותה מחדש – לדה והברבור, ילדת בית הספר, הרוזנת קתלין, וכל שורה שבה הנציח את דמותה רק טשטשה את האשה האמיתית. 

לעולם לא נדע איך, ומה, היא חשה כשהיתה אותה אשה זקנה ואפורה ששערה נסוך שינה, האשה שלקחה את הספר ההוא מהמדף וקראה שוב ושוב על האחד שאהב את נפשה הצליינית, האם זרקה את הספר אל בין הגחלים והביטה כיצד נצרפות מילותיו באש ונעלמות, האם הבעירה את כל שורותיו כדרך להסיר את הכישוף שלו ממנה?.

אבל האמן האמיתי, זה שמחפש נושא מתוך ידיעה שהוא מחפשו לשווא, זה שסולמו נלקח ממנו ולכן הוא שוכב איפה שכל הסולמות כולם מתחילים – חנות העצמות והסמרטוטים של הלב, רק הוא מכיר את בוגדנות המשוואות הקרות – כל המילים שבעולם לא ישוו למגע ידה, אבל כל מעשי ידה לא ישוו למגע מילותיו.