הסימנים המקדימים היו שם, כל מיני בלוגרים התחילו לדבר על הפירמידה החדשה שהולכת ונבנית במרכז עיר הרשת. משהו כמו "צור חמש לינקים לבלוגרים אחרים במעין מכתב שרשרת חושפני ותכריח אותם לחשוף חמישה דברים על עצמם שאף אחד לא יודע" (וברור שאלו יהיו פשעים ועבירות קלות כי את הסודות העמוקים אף אחד לא יחשוף מרצונו, או שרק אני מלא בסודות כרימון רסס? לא ברור.) ואני שממעט לשחק בקבוצות גדולות ולהמר על פירמידות, תהיתי מה אעשה אם זה המכתב יגיע אל פתח בלוגי. להתעלם כאילו כלום לא קרה? אולי לא ישימו לב וישכחו לי את זה ?
ובכן היום זה הגיע. יונתן אמיר שאת הבלוג שלו אני קורא בקביעות, הפתיע אותי בשישה דברים. חמישה שהתפרסמו באתרו והשישי היה שבחר בי לחשוף את החמישיה הסודית שלי.
ובכן מאחר ואנו כאן אתם בודאי יודעים שאני בכל זאת אכתוב לכם חמישה דברים, אבל כאחד שבמשך שנים ניהל מערכות חיים ויחסים עם זהויות כפולות מומצאות ודמיוניות, החלטתי לספר לכם שישה דברים שלא ידעתם עלי חמישה אמיתיים אחד מהם לא. מה מתוכם ? את זה אני אשאיר לשיקול דעתכם.
| 1. הקריירה המוזיקלית שלי התחילה בגיל עשר. זה היה במסגרת מקהלת ילדים דתית חסידית. אחת ממקהלות פרחחי מיאמי. אפילו הקלטנו איזה תקליט בו זימררתי במלוא קולי הדקיק שירי נעים זמירות ישראל. כבר מעל עשרים שנה שאימי מחביאה ממני את הקלטת שבה מונצח הארוע המביך מפחד (מוצדק לחלוטין ) שהקלטת תושמד ברגע שתגיע לידיי. אגב, אימי עדיין מתעקשת שמדובר בשיא הקריירה המוזיקלית שלי, ומאז אני רק בירידה תלולה. |
2. פעמיים בחיים שלי חויתי מפגש עם משהו שאין לי דרך להגדיר זאת אחרת פרט למפגש מהסוג השלישי. גזע אחר, לא אנושי, חייזרי, ווטאבר תנו לזה אתם שמות.
הפעם הראשונה היתה כשהייתי בגיל שש. זה נמשך תקופת זמן ארוכה. החברים השקופים שלי (ככה קראתי להם ) נהגו להסתדר באויר ובעזרת צורות שחורות ושקופות בו זמנית, תקשרו איתי במימד צורני ולא מילולי. הקשר איתם היה מלווה בצליל של פידבקים עמומים ומרוחקים שרק שנים אחר כך כשחיברתי גיטרה חשמלית למגבר רוטט מרוב ווליום הצלחתי להפיק שוב. אני לא בטוח איך, אבל נדמה לי שהיתה לזה השפעה גדולה מאוד על המוזיקה שאני עושה.
כשנסעתי לחו"ל בגיל שמונה במסגרת נדודיהם של הוריי שליחי הסוכנות, נעלמו חברי השקופים לחלוטין. הפעם השניה שבה חויתי כזה דבר היתה בשבוע שעבר.
אני לא מתגאה בזה במיוחד זו פשוט עובדת חיים שאין לי כל כך מה לעשות איתה. אגב, תמיד חשבתי שהאקס פיילז היא סדרה מגוחכת.
| 3. אף פעם לא עישנתי. ולא רק סיגריות. אני לא סובל גראס וחשיש – או יותר נכון אני ממש סובל מגראס, זה דוחה אותי. אני מניח שזו סתם סטיה פרטית עם קונטציות לא טובות ממעשני גראס לא נעימים ששכנו בסביבתי. בכל מקרה באמצע שנות התישעים, הרבה אחרי שקרה מה שקרה בסעיף הקודם ( ואני מדגיש שוב – אחרי…) נהגתי במשך חצי שנה לצאת לטריפ אל.אס.די. פרטי לחלוטין (אף פעם לא הייתי איש של מסיבות המוניות) מדי יום שישי בערב ולנחות רק בצהרי השבת שלמחרת. זו היתה חויה אדירה. אני לא מתבייש בזה ולאחר שראיתי כמה אנשים שנפגעו מטריפים שיצאו משליטה אני גם לא מתגאה בזה במיוחד, אבל בטח ובטח שאני לא מצטער ומתחרט לרגע. למה הפסקתי זה כבר סיפור אחר. |
4. עבור רוב האנשים אני נחשב למוזיקאי שוליים, אלטרנטיבי, לא מצליח במיוחד מבחינת חשיפה ותודעה ציבורית. אבל תחת שם מוסווה הייתי שותף משמעותי בהצלחתו של אלבום שמכר פלטינה כפולה. (מעל 80,000 עותקים) בארץ. אגב, אני לא ממש מתגאה בכך זה היה חרא של אלבום, כסוף מפלטינה אבל עדיין מבאיש.
| 5. כשהייתי בן 14 הייתי כהניסט מושבע עם נסיון מעשי בהתפרעויות והבערת רכבים של ערבים. גיליתי עניין רב בסוגי נשק שונים, הורדת זקיפים, ועשרת הדרכים היעילות ביותר להרוג אנשים מבלי להתגלות. ראיתי את עתידי בתור לוחם ללא חת בערבים שנואי נפשי ולאחר הצבא תככנתי לצאת לקריירה של שכיר חרב, רוצח פרטי, או מרגל מחסל. אני לא גאה בזה, אבל יש לי נסיבות מקלות – זה היה לפני שהתלהבתי מלנגן בגיטרה. |
6. אני ממעט לכעוס בצורה רצינית אבל בגלל חמת זעם פרטית ועלבון צורב שנשמר בתוכי במשך שנים, גנבתי למישהו את החברה רק כדי לנקום בו. ואם זה לא מספיק, אני הייתי זה שחיבר בינהם מלכתחילה רק בכדי שאוכל להפריד בינהם אחר כך. אגב גם בזה אני לא גאה במיוחד. לא בגלל מה שעשיתי לו, אלא בגללה.
לטקס העברת הלפיד
הנה חשפתי כמה סודות פחות נחמדים מבדרך כלל, ועכשיו נותרה השאלה למי להעביר את השרביט החושפני. את הלפיד הראשון אני רוצה להעביר לליאור אסטרו שמנהל את הבלוג הכי חריף מוזיקלית שאני מכיר ומעניין אותי לראות איזה דברים הוא יחשוף (אם יסכים לשחק בכלל). את הלפיד השני אני מעוניין להעביר לתמסח בעל הבלוג המשובב והאנימטורי במיוחד שמומלץ מאוד ולא רק בגלל טעמו המוזיקלי המשובח, אישתו המקסימה ומוצאו הבאר שבעי שמקנה לו זכות עיר האבות.
את הלפיד השלישי אני מעוניין להעביר לאדיפוסית אופטימית כי אין הרבה נשים שהייתי רוצה לדעת יותר ממנה. את הלפיד הרביעי אני מתכבד להעניק לידי אורן עמית ידידי ומכרי עוד מלפני ימי רשימות, או יותר נכון מרשימות העיר המקומית שלנו. ואילו את האחרון והחביב אני מעניק למר גיאחה הלא הוא השדון האינטרנטי המרתק מבלוג העונג. מאחר והוא איש שמזמן צריך לחשוף קצת יותר מסודותיו לציבור ומאחר ואני מכיר את הבחור ואת החשאיות המופלגת שבה הוא מתנהל אני מציע לכל הקוראים להפעיל עליו לחץ פיזי מתון בבלוג שלו.
תם ולא נשלם. שימשיכו אחרים.
ואגב אם לא הבנתם, אני לא מתכוון לגלות מה האמיתי ומה לא. לפוליגרפים של משוררים הבהרת כתמים ובחינת האמיתי לכו לשלמה ארצי וקחו אתכם דוכיפת.
איך שרה ניקו?
Please don't confront me with my failures,
I had not forgotten them.
יום טוב שיהיה לכם.
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה לגיאחה לבטל