"כשהייתי קטן תמיד חשבתי שכותבי שירים יושבים לבדם לצד פסנתרים שעונים על הקיר בחדרים קטנים מרופטים ומעושנים עם בקבוק ומאפרה וכל מה שמגיע דרך החלון עובר דרכם ויוצא מהפסנתר בתור שיר.  בצורה מוזרה זה בדיוק מה שקורה."

ב1933 יצא ג'ון לומקס לשוטט בדרכי אמריקה כדי לתעד ולמפות עבור ספריית הקונגרס האמריקאית את  הצטלבות הדרכים המוזיקלית של מדינת המהגרים האינסופית. בחיפושיו הוא גילה הקליט ותעד את  ליבו השחור והשבור של הבלוז בין המטעים, בשדות הכותנה ובבתי הכלא הדרומיים, את שמחת העניים ותוגת השדות הפתוחים של מוזיקת הקאנטרי השורשית שהתקבצה לה יחדיו ברכסי ההרים הכחולים של האפאלצ'ים ואת שאר שירי העם שחוברו להם במפגש בין השניים כדי להוליד את עולם המוזיקה האמריקאית המודרנית.
ב"יתומים – מתקוטטים, צרחנים, וממזרים"  אלבומו החדש והמופתי לפרקים אך לא רק לפריקים –  של טום וויטס הוא עושה את אותו המסע,  אבל בניגוד ללומקס וויטס אינו מחפש את שורשי אמריקה שלו מחוצה לו ולאורך גדות המיסיסיפי כפי שהיא כיום – אטרקציה מוכת עוני לתיירים שוחרי אוטנתיות –  אלא מציג את חזון האמריקנה השלם שלו. חזיון שמתבסס על זכרונות שלא היו וחלומות שלא  נחלמו. געגועים למה שעוד לא קרה בהתגלמותם של כך הצלילים שמהווים את עולם המוזיקה האמריקאית. מגרשווין ועד ג'לו ביאפרה מסקרימינג ג'יי הוקינס ועד  האנק וויליאמס, וויטס משכתב את  עברו מחדש על ידי יצירת האלבום הנוכחי כשיאו של המסע. אלבום המציג לראשונה את שלל הפיתולים והדרכים הצדדיות בהן נדד וויטס בימי בחייו כמקשה אחת, פרקים לאורך הרומן האמריקאי המוזיקלי הגדול שהוא כותב  מזה ארבעים שנה שמגיע אל שיאו באלבום זה.
 
מהם יתומים? אינני יודע. יתומים הוא סוג של ילד הכביש ללא מוצא שנוהג בארון מתים עם צמיגים גדולים מעבר לנהר אוהיו לובש משקפי ריתוך ומכה נשים עם זיקוק דלוק מאחורי אוזנו"
 
"מתקוטטים" האלבום הראשון מבין השלושה הוא אלבום שכולו בלוז ורוקנרול על שלל גווניו. 
מרתק לבחון את הפאזה הרוקנרולית של וויטס המבוגר. אותו וויטס שכזמר צעיר בתחילת דרכו אי שם בסבנטיז יצר מוזיקה שלא הכירה או לא רצתה להכיר במהפכת הרוק הגדולה של שנות השישים, והלכה אחורה בזמן אל דור הביט בהוויתה הרוחנית כדי לעמוד לצד חלונם של אירווינג ברלין, הוגי קרמייקל וגרשווין כדי לבדוק מהו הדבר הזה  שחלף דרכם ויצא מהם כשיר.
בניגוד מוחלט לבני דורו מזרם הסינגר-סונגרייטרס  שהטיבו להתבונן פנימה אל מעמקי טבורם וככל שהתפרסמו דיללו את עצמם לטובת הקהל הגדול יותר, הבין וויטס שאם הוא רוצה לתעד את כל העובר לצד חלונו, הדבר הראשון שעליו לעשות הוא לפתוח את התריס ולברוח. וויטס זינק החוצה אל מעמקי הדרכים הלא ידועות כדי לחוות את אמריקה המיסתורית והמיתית שנמצאת מעבר לצידי הדרך. ככל שהתבגר, הלכה האישיות המוזיקלית שלו ונהייתה יותר ויותר מוזרה. לא מדובר רק על הקול הרך והמפוכח  שהפך מאלבום לאלבום לנהמת נייר הזכוכית של איש בלוז זקן, אלא מהותית. הצליל שלו השתנה בהתאמה לאישיותו המתפתחת. מכינורות ופסנתרים רגישים של סביבות חצות, הלך וויטס והתלכלך בחצר הגרוטאות של המוזיקה האמריקאית, הנער הפסאודו-ביטניק שניגן בנון שאלנטיות ג'אזית בפסנתר הפך לאחד הרוקיסטים הפסיכוטים והנועזים ביותר שיש. הרוקנרול שלו אינו מונע מזעם נעורים או תשוקה סקסית ומעוצבת, זהו רוקנרול שיכור וחולה של נוודי חצות המחממים את ידיהם מסביב לחבית הבוערת.  רוקנרול קבצנים שתוי המסתובבים עם עגלות סופרמרקט ישנות ובתוכם שלל גרוטאות חייהם הפרומים, רוקנרול של לוזרים, מראה פניו של ההמון הדומם רוקנרול של מי שלא חי את חיי הרוקנרול ועדיין מאמין בהם.

וויטס ממקם מחדש את הרוקנרול בתרבות הפופלרית והופך אותו מתת-תרבות נגד, למה שהוא כיום עבור ו-  מוזיקת פולק אמריקאית מודרנית. כך הופך "מתקוטטים" להיות אוסף להיטי רדיו משנות החמישים ואילך שנוגעים בכל ז'אנר רוק אפשרי כשבוקובסקי הוא השדרן הממולמל שמשתתה על המיקרופון ודיויד לינץ' אמון על העריכה המוזיקלית.
וויטס שתמיד שר את שירם השבור של כל תמהוני ומפסידני הכרך הגדול ואף פעם לא התעניין במיוחד בעולם שמעבר לשוליו השתויים של הבאר, כותב כאן במפתיע קינה פוליטית מדכאת בשרירות בה היא מציירת את  הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. כדרכו הוא מדקדק בפרטים הקטנים ומפרק את הטרגדיה הים תיכונית לגורמיה הכה בנלים ואכזרים – מחבל מתאבד לבוש כחרדי, רחוב קינג ג'ורג' אוטובוס מספר 14א, ניצולי שואה ותלמידי בית ספר, חיסולים ממוקדים ופיגועים שכנגד, אריאל שרון מחמוד עבאס, הנרי קיסינג'ר וג'ורג' בוש שכולם כולם מככבים בדרך לשלום. מדובר בשיר שאף צד לא יוצא בו טוב במיוחד, שיר שיכעיס יהודים ערבים ואמריקנים כאחד מה שיוכיח יותר מכל את מה שוויטס אומר – כשכולם צודקים אין, ולא יכול להיות שלום.   
 
"קתלין ואני רצינו שהאלבום יהיה כמו לרוקן את הכיסים על השולחן לאחר ערב של הימורים, פריצות, והכעסת פרות. אנו נהנים מזיווגים מוזרים, ככה התחברנו מלכתחילה. רצינו ש"יתומים" יהיה כמו רדיו בגלים הקצרים שבו העבר מתארגן לצד העתיד, מורכב מדברים שניתן למצוא על הרצפה, בעולם הזה באף עולם או אולי בעולם הבא, או מה שאתה מדמיין שכך הוא "
 
ב"צורחים" האלבום השני והמוצלח ביותר לטעמי מבין השלושה  מציג ווייטס את יכולת כתיבת השירים הפנטסטית שלו. אין נוסטלגי ממנו כשהוא נוגע בקסם הרומנטיקה הפשוטה של אלו שהחיים עברו מעליהם והותירו אותם תוהים בשולי הכרך כדי לחלום על האורות הנוצצים מרחוק. וויטס נשמע פה כמי שמתמודד על משרת מלחין השירים העצובים ביותר של דיסנילנד. כמאהב רחום וסובלני לוקח וויטס את ידה הכמושה של המוזיקה האמריקאית המסורתית מגוספל וקאנטרי דרך ואלסים קלטים ועד מחזות זמר ג'אזיים ומנסה להחזיר לה את התום והקסם שאבד לה אי שם בשנות הזנות באולפני הוליווד, הטוהר שנשחק על מוט הברזל בלאס וגאס, והתקמט במכובדות החנוטה של במות ברודווי.  "אז עצמי את עינייך ופתחי את ליבך למי שחולם עלייך"  הוא שר ב"את לא יכולה לעצור את האביב" אולי היפה שבשירי האלבום, וכל מה שאתה שומע זה את סתיו חייו נושר על המוזיקה. למרות שאין באלבום זה כל חידוש למאזיני ווייטס משכבר, מדובר באסופת שירים יפיפיה וכובשת מהטובות ביותר שלו עד היום, שרק היא לבדה מצדיקה את  הרכישה של כל הקופסא.  וויטס כותב ושר כאן כאילו היה הניצול האחרון מעולם צללים נעלם המנסה בכל כוחו לתעד את זיכרונות הספיה שלו לפני שיהפכו לאבק ויעלמו כליל תחת רוחו הפראית של הזמן וזה מצליח לו מעל ומעבר. מדובר באחד מאלבומיו הגדולים ביותר.
 
"במרכז האלבום הזה נמצא קולי. אני מנסה במיטב יכולתי לנהום, להחנק, ללחוש, לנאוק, לברבר, לזעום ליבב ולפתות. בעזרת קולי אני יכול להישמע כמו נערה, האיש הרע,  טרמין, או פצצת דובדבן, ליצן, רופא, רוצח, אני יכול להיות שבטי, אירוני או מופרע – הקול, הוא הכלי האמיתי שלי."
 
ב"ממזרים" הדיסק המוזר והשונה מבין השלושה, מטשטש וויטס לחלוטין את הגבול בין עבר להווה ושוב שולף ממזוודת הקסמים שלו את דמות התמהוני שהוא כל כך אהב לגלם בקולנוע. קשה מאוד לזהות אלו מהשירים הם ממזרים אובדים שנשלפו מהמקום בו היו קבורים מתחת לביתו, ואלו שירים חדשים נכתבו והוקלטו לצורך האלבום שכן וויטס בעזרת הטכנאי  קרל דרפלר מבצע פה טשטוש צליל רציני בחיבור בין ההווה העתיד והעבר. חלק מהשירים כאן נשמעים כאילו הוקלטו הרבה לפני שוויטס נולד ואילו אחרים נשמעים כאילו הוקלטו לצורך מחזמר עתידני שיסקור את המוזיקה של המאה העשרים.  מסיפורי ילדים שלא הייתם מעלים בדעתכם להשמיע לילדים ועד סיפורים חורקים על הרגלי הרביה של חרקים וויטס ממרכז ב"ממזרים" את כל מה שמוזר "וואקי" ופשוט מטורף באינדיבדואליזם האמריקאי. הביצועים לדניאל ג'ונסטון וסקיפ ספנס מחברים את וויטס לאותם דמויות תלושות ומנותקות מהנוף התרבותי האמריקאי שאותם הוא כל כך מחבב. והתוצאה אלבום מוזר במובן המוכר אך לחלוטין לא מנוכר של המילה ומסקרן בכך שהוא יותר סרט לאוזניים מאשר שירים להקשיב ולשיר. 
 
"יתומים מכיל שירים לכל אירוע, חלק מהשירים נכתבו ממצוקה והוקלטו בלילה בתוך מכונית נוסעת, אחרים נכתבו בחדרי מלון והוקלטו בהוליווד בזמן קונפלמות  גדולות – זה מה שקורה כשדרמות מתחתנות עם קונפליקטים. בכל קצב הם אלו ששרדו את המבול וחולצו מענפי העץ אחרי שהמיס נסוגו לאחור" 
 
כאלבום -"יתומים", הוא הרגע בו נאסף וויטס מכל שלל הדמויות שהוא לבש ופשט במשך השנים בכדי ליצור את האישיות השלמה המכילה והמובחנת ביותר שלו עד היום. זה שהוא נזקק לשלושה אלבומים שונים בתכלית האחד מהשני בכדי לפרוש אותה במלואה רק מעידה על גודל ההישג ורוחב היריעה.

מי ששר כבר לפני שנים כהצהרת כוונות "אספר לכם את כל סודותיי אבל אשקר על עברי" מוכר לכם את סודותיו הכמוסים בתור זכרונות מהעתיד, אוסף להיטים דמיוניים מיקום מקביל, דמיינו אותם כאוות נפשכם אבל הקשיבו להם באוזניכם, מדובר ביצירת מופת.