אנחנו חיים בעידן סאונד מוזר. אם נסתכל על זה בפרספקטיבה היסטורית יוצא שאנחנו חיים בעידן הראשון שהולך ומתדרדר אחורה מבחינת איכות הצליל שאנו שומעים. אחרי שחציה השני של המאה העשרים הוקדש כולו לשיפור מדהים באיכות השמיעה והשימור של המוזיקה. (המעבר ממונו לסטראו, מתקליט לקומפקט דיסק, ולא נכנס לויכוח כרגע מי מהם באמת נשמע יותר טוב ולמה. זה נושא לדיון ארוך ומעניין בפני עצמו אבל לא עכשיו. ) הרי שמאז 1999 (תחילת עידן הנפסטר) העתיד פשוט נשמע רע. למעשה רע מאוד.
בואו נזרוק את זה על השולחן כבר עכשיו. ישנם שלושה גורמים שאשמים בקטסטרופה הקולית הזו. הראשון הוא פורמט הMP3 השני היא חמדנותן של חברות התקליטים והשלישי הוא מלחמת הווליומים שמתנהלת בשקט הרחק מעיני הציבור מזה כמעט עשור בחדרי המאסטרינג מסביב לעולם ורק על הנושא הזה יבוא מאמר אחר בקרוב מאוד.
אולם מבין שלושת הגורמים קבצי הMP3 הם האשמים המרכזיים. טיימינג בחיים זה הכל והעובדה שאי שם בסוף שנות השמונים החלו לפתח חמישה חוקרים במכון פראונהופר פורמט שיכווץ אודיו דיגטלי "ללא, או עם מעט איבוד" לעשירית מגודלו המקורי. השימושים היו רבים – העברת מידע בטלפון, שימוש צבאי, הקלטות שיחות. בראיונות שנתן אבי הMP3 ; קרל היינץ ברנדרבורג – שהגיע כמו יותר מדי אנשים בתחום האודיו הדיגטאלי מתחום המתמטיקה ולא מתחום המוזיקה – הודה שכיווץ קבצי מוזיקה לא היתה העניין המרכזי שלהם בפיתוח. לצערנו שומעים את זה היטב.
הדיאטה הענקית שעשה פורמט הMP3 לאודיו הדיגטלי הגיע בטיימינג מעולה. הרשת שהתפשטה לכל עבר לכדה יותר ויותר אנשים שאחרי שגמרו להוריד תמונות פורנו באיטיות משוועת (בכל זאת יש דברים יותר חשובים ממוזיקה, לא ?) רצו לשלוח שיר מגניב להוטמייל של החבר.
כיווץ ההרואין-שיק שבו מעך הMP3 כל שיר שעבר דרכו הסתנכרן נפלא עם רזון הביטים של התקופה ורוחב הפס הצר (2 ביטים בשניה זוכרים ?) שבו בכדי להוריד שיר היית צריך לוותר על כמה שיחות טלפון חשובות שאמאבא תמיד התעצבנו ולא הבינו למה הטלפון תמיד תפוס ומה זה כל צווחות הלטאות המעונות שבוקעות מהחדר שלך ומשפופרת הטלפון בכל פעם שהתחברת לרשת.
כשהגיע הנאפסטר והיה לתוכנת שיתוף הקבצים הפופלרית הראשונה, התקבע פורמט הMP3 סופית בתור הסופרמן הסוציאליסטי, צ'ה גווארה של המוזיקה, האייג'נט פרובוקטור של העידן החדש במוזיקה הפופלרית. מתחת לכובעו השחור והמפורסם של שון פנינג – אולי האיש עם הכי הרבה מזל וחוסר מזל העתיד נראה טוב למדי. כדרכן של מהפכות – ההתחלה היתה נפלאה. אנארכית חסרת כל הכוונה ממסדית, מלאה באלטרואיזם משונה (שאני אתן לכל העולם להעתיק ממני את כל הדיסקים שלי? לכולם? שאני אתן ? ש-א-נ-י- אתן א-ת כ-ל מ-ה ש-י-ש ל-י ח-י-נ-ם? סבבה קחו – הכל!!!) ומלאת תקווה לעתיד אוטופי וטוב יותר.
בזמנו כתבתי על העניין שנפסטר הפכה את המושג נדיר, לנדיר בפני עצמו. לפתע בוטלה ההגמוניה של כל מיני פוליטרוקים שקיבלו את כל הדיסקים ליד מחברות התקליטים וקבעו מה יהיה או לא יהיה בפלייליסט. ומה אתה יכול או לא יכול לשמוע מבלי להוציא כמה עשרות שקלים (מחיר של סידי מקורי אז היה בין 80 ל90 ש"ח. וסידי לצריבה עלה כ-50 ש"ח שימו לב זה המחיר ליחידה אחת!!! אכן עידן רחוק…), והיה לי ברור כשמש שאו-טו-טו הולך להעלם סופית שוק התקליטים הנדירים בכמה מאות שקלים. כמה שטעיתי. עשר שנים אחרי הפלייליסט שולת!1 ומחיר התקליטים הנדירים בEBAY רק עולה כל הזמן.
אבל נאמר שבזה היו מסתכמות כל צרותינו. הצרה המרכזית היתה ונותרה – הפורמט החדש. כל העולם ואחותו הקטנה החלו להעביר את כל הסידיז שלהם לMP ושלחו את הדיסקים עצמם לרוטציה בחנויות יד שניה. או מקסימום השאירו אותם כקישוט אסטתי בסלון. כמו אנשים שקונים ספריות מוכנות מלאות בקלאסיקות שאף אחד לא קורא, ככה נותרו הדיסקים מזכרת למכובדות העבר, או כך חשבתי.
טוב אמרתי לעצמי. עידן מגניב. אנשים יורידו את כל השירים, וכשיאהבו את האלבום ילכו לקנות את הדיסק בחנות. הרי אף אחד לא באמת יכול להקשיב לדלות החומר הזו ולהנות ממש? אוטוטו יעבור עולם האודיו לפורמט דיגטלי חדש שיתקן את כל עוולות שנות השמונים עם הקומפקט דיסק וה16 ביט על 44.1 קילו, שמה לעשות היה פורמט לא מושלם שהגיע מוקדם מדי לסידי כי זה לא באמת מספיק וכולם יודעים את זה, אבל מזל שעכשיו עם כל הסראונד והדיוידי יהיה אפשר להוציא דיסקים באיכות גבוהה הרבה יותר של 24 ביט על 96 קילו לשניה שנשמעים כמו שצריך. וסוף סוף המוזיקה תשמע כמו שאני שומע באולפן עם מובחנות גבוהה וסטראו שאתה יכול לשוטט בו כמה ימים בין שמאל לימין, ועומק שאתה יכול לקפוץ לתוכו ראש, ושירה שגורמת לך להתאהב בזמרת עם כל החדות המאושרת של אוברטונים גבוהים ויפים ובאסים מלאי שמחה.
אוקי אני יודע אני אידיוט אופטימי. לא רק שזה לא קרה הכל התהפך אחורה.
הההמולה הקבועה של שיפור באיכות האודיו נעצרה לחלוטין בגלל הMP3 , גם כשהמפתחים עצמם הבינו והודו בגודל הבעיתייות שבפורמט המועך והממציא צלילים שלא קיימים בהקלטה המקורית תוך כדי, והציעו פורמטים חדשים משוכללים ויותר טובים, כבר לא היה למי להגיד את זה. כולם הלכו להוריד שירים בקאזה ולקנות גאדג'טים שנשמעים רע אבל מכילים הרבה. העולם בחר בMP3 ואנשים מעדיפים להוציא 2000 ש"ח על אייפוד מעוצב מדהים שנשמע רע, עם אוזניות שרק מבהירות כמה רע זה נשמע בעוד 200 דולר, במקום לקנות דיסקמן פשוט ב200 – 300 שקל שנשמע מיליון שנות צליל יותר טוב. אה כן עם האייפוד לא צריך לסחוב דיסקים ממקום למקום. הם לא הולכים לאיבוד והם הרבה יותר קטנים לסחיבה. מי שיכול להסביר לי למה זה לא עובד ככה בתעשיית הבגדים (מתי היתה הפעם האחרונה בה שמעתם מישהו או מישהי לצורך העניין אומרים שהמעיל הזה כבד להם ולכן הם הולכים עם ביקיני במקום? חוץ מבוראט!!!) יבורך וויזכה לטריפ לירח על חשבון סוני ובארטלסמן.
אבל ברצינות איך קרה שאיכות סאונד גרועה הפכה להיות הבון טון של העשירים והעניים כאחד? אני מבין את הצורך ההמוני בלשמוע הכל בחינם, אבל למה שאנשים שיש להם כסף להוציא על מותרות, אותם עשירים שפעם וגם היום היו קונים מערכות סטראו ב100,000 ש"ח (וושומעים בהם MP3 ), אלו שביבי חפץ כל כך בשלומם בשם הניו-ליברליזם הכלכלי, למה הם לא הפכו את קניית הדיסקים לסמל ססטאטוס?. למעשה בצורה מוזרה סמל הסטאטוס החדש הפך להיות האייפוד. המדיום הוא המסר? לא – המדיום מסרס זה מה שיש. וחינם הפך להיות סמל סטאטוס.
עידן מוזר מאוד מאוד כבר אמרנו ?
החמדנות של חברות התקליטים הגדולות (שהיתה שם מאז ומתמיד) למקסם רווחים על חשבון הקסם המוזיקלי החלה לצאת משליטה במעבר לקומפקט דיסק. החברות בגיבוי המגזינים וקובעי הדעת בעולם יצרו שיח ז'ארגוני מלא מושגים יפים כמו ביטים וקילוהרץ והמילה לנצח, ומכרו לציבור את השקר הגדול של שנות השמונים (אחרי זיפ) הסידי הוא הפורמט האידאלי האיכותי והנכון ביותר לשמיעה איכותית של מוזיקה, ומי שקונה דיסק יכול למרוח עליו ממרח שוקולד והוא עדיין ינגן את הסידי ולכן המוצר הזה חייב!!! להיות יקר.
הדבר שיצר לחברות רווחי ענק בשנות השמונים והתשעים הוא גם מה שיצר בסופו של דבר משבר אמון ענקי בין הציבור לחברות התקליטים כשהתגלה שדיסקים נשרטים, שהצבע שלהם דולף מטה אל הדיסקית ולא מאפשר את נגינת הסידי, שכל חירור קטן או התחמצנות יתר תוקעת את הקומפקט מלנגן ושבתכלס יש רימסטרינג!!! עוד פעם תקנו את הדיסק שקניתם כי ההוצאה הראשונה שלנו לא היתה כל כך טובה מבחינת ההעברה הדיגיטלית – אה כן ויש שם גם טרק בונוס של ג'ים מוריסון מגהק, וכמה תמונות חדשות של הדורז…
אין ספק שהנוכלות של חברות התקליטים פגעה בהם כבומראנג והעידן הנוכחי הוא בפרוש עידן שבו הן משלמות על חטאי ההיבריס מהעבר. יותר מכל יעידו על כך המאבקים הסיזיפיים שלהן לעצור את הקדמה. הרגו את הנאפסטר – קמה הקאזה הרגו את הקאזה בא האימיול והסולסיק והדיסי פלוס פלוס והביטורנט. כך שבסיכום ביניים ניתן בקלות לומר שהRIAA – אותה התאגדות חירום של חברות התקליטים לטיפול בכל עניין ההורדות "הלא חוקיות" הפסידה באופן סופי וסופני. העולם מוריד שירים, והרבה.
עכשיו יבואו הנשמות הטובות ויגידו את הטענה המקובלת – אבל לא שומעים הבדל בין MP3 ל CD, ואני אשאל אותם שאלה פשוטה – מתי היתה פעם אחרונה ששמעתם את הCD המקורישל איזה אלבום בכדי להשוות ?
האמת היא שבהאזנה אקראית שמתבססת על הזכרון של השיר ולא השוואה נקודתית בין השניים – אכן אין הבדל השיר נשמע דומה למקור. אולם אחרי עשרות פעמים בהם הדגמתי לתלמידים שלי את ההבדל בין הפורמטים אני מוכן לערוב לכם שבהאזנה מודרכת אין מי שלא שמע את ההבדל (וכן גם ב320 KBPS יש הבדל) .
מעבר לכך השנים האחרונות מתפרסמים לא מעט מחקרים לגבי חויית ההאזנה למוזיקה מכווצת וכולם ללא יוצא מן הכלל אומרים דבר אחד – איבוד המובחנות והעומק של השיר (שזה אחד הדברים הראשונים שMP3 הורג ) גורמים למוח שלנו עייפות מצטברת גדולה הרבה יותר מהר. כמעט כל הנחקרים ששמעו מוזיקה מכווצת לאורך זמן רב,התלוננו על מחושים בראשם ויכולת ההאזנה שלהם היתה קצרה משמעותית מנחקרים ששמעו מוזיקה לא מכווצת.אבל עזבו מחקרים – בתכלס MP3 נשמע פשוט מת – אין גבוהים אין חדים הבאסים מרוחים ואם יש משהו שמתחיל להטריד יותר מכל זה העובדה שהטרנד החדש באולפנים הוא לבדוק איך השיר שעליו עובדים נשמע בתור MP3 כי ממילא "ככה ישמעו אותו כולם…." ואז הטכנאים נאלצים לפצות על הפורמט המחורבן ומקצינים את המיקס בשביל שבפורמט הזה הוא ישמע יותר טוב. מבחינתי זה כבר אחרית הימים.
המצער הוא שמה שהיה צריך לקרות מבחינה טכנולוגית עכשיו – קרי המעבר לפורמט אודיו דיגיטלי באמת טוב ועמוק באיכות של 96 קילו הרץ על 24 ביט שיחליף את הקומפקט דיסק הישן והבעייתי ויביא אותנו לחויית שמיעה באמת באמת מוצלחת (מנסיון אין יותר כיף מלשמוע מוזיקה ב96 קילו על 24 ביט כמו ששומעים באולפן. זה פשוט מחיה את המוזיקה למימדים של ממותה) ולמרות הנסיונות הנואשים של החברות גם הSACD וה DVD שניסו לעבור לפורמט החדש – נחלו כישלון מהדהד בגלל חוסר הענות הקהל.
שפופי קומה וחבולות, מוכות בכיסן עד עפר, עומדות חברות התקליטים כנוכלים עממיים שהוקעו קבל עם ועדה ועכשיו הם אפילו לא באים לנסות למכור שוב את תרופת הפלאים שלהם. למרות שהפעם היא באמת באמת עובדת. אף אחד כבר לא מאמין להם. יש מים מלאי כלור בברז אז למה לנו לקנות מכם את נקטר האלים? רמאים.
עכשיו חוץ מזה שרציתי לשחרר את מה שמפריע לי, למה כתבתי את כל זה ? אה כן נזכרתי. לאחרונה נתקלתי בפורמט כיוווץ באמת מצויין. פשוט הכי קרוב למקור ששמעתי. זה עדיין מכווץ את המוזיקה וזה עדיין אובדני ובעייתי אבל הרבה, הרבה, הרבה, פחות מהMP3. אני יודע שזה לא קל לעשות את המעבר והשינוי הזה כי כל העולם כבר מתבסס על הMP3 אבל תנסו אתם להתחיל ולשנות כשאתם מקודדים דיסקים וגם תתחילו לחפש את שם הקובץ עצמו כשאתם רוצים להוריד דיסקים.
קוראים לפורמט MPC והוא תוצאה של פיתוח בקוד חופשי, הוא חינמי, והכי חשוב הוא באמת נשמע הרבה יותר טוב מכל הכיווצים ששמעתי עד היום (ההמתחרה היחידי שלו הוא ה-OGG VORBIS ולמרות שגם הוא טוב אני מעדיף את הMPC ) והחברה שמפתחת אותו כיום היא MUSEPACK, לכו להוריד את הפלאגינים לכל נגני המדיה הסטנדרטים של ווינדוס וכדומה ותתחילו לחפש את הסיומת MPC בכל הורדה של קבצים זה יעשה לכם טוב באוזניים וככה נוכל להכריז כולנו מוות לMP3!! יחי הMPC!! (אבל רק עד שנעבור לאודיו דיגטלי באיכות גבוהה באמת… )
דויד פרץ יוצר השיר 
כתוב תגובה למאור לבטל