בגיל חמישים, גילו קפץ עליו באותה פתאומיות שילדים קופצים כשמשחקים בחמור ארוך. בפעם האחרונה שראיתי אותו עוד קיננה בו תולעת אי הנחת המפורסמת. נמרצות אפלה של אלו שעדיין לא השיגו את כל שרצו בחייהם ועודם מתנהלים בהשתוקקות עייפה למשהו שכבר שכחו מהו, אך בוודאות אינו ברשותם.  כל כך הרבה שנים לא נצפה בעיר, ועכשיו בלקמור עמד שחוח באמצע חנות הדיסקים בה עבדתי פעם, נראה עייף מגילו ומרוקן מכל נמרצות שהיא. פסל שיש מואר בכיעור שמש הפלורוסנט הנצחית של הקניון.
במבט מתקרב, הבחנתי שעורו הפך משחום לכהה בבת אחת. כאילו קרני השמש שחרכו אותו מבחוץ והוויסקי המיושן שהכה אותו מבפנים – נפגשו סוף סוף באמצע הדרך ככורי פחם עגמומיים. הוא עמד שם ודיבר עם המוכרת בחנות. ולפני שהספקתי לסגת לאחור ולהיעלם אל המולת הקניון,  לכד אותי החיוך התמידי שלו – דקיק, רק יותר מגזרתו הגמלונית.
"מהשמיים שלחו אותך הנה, עכשיו שאלתי אותה אם היא יודעת  איפה אתה, והנה אתה מופיע"
חייכתי  אליו. נזכרתי בימים בהם הייתי מתבונן אליו מלמטה בהערצה. נטוע דרך קבע במגפי העור שלו, משוטט על המדרכות השבורות כקורא תיגר על אורח החיים המואט שהעיר הזו והשמש שתלויה מעליה כמחבט כופה עליך. עליך – ולא עליו, האיש היחידי שחי בעיר הזאת. האיש שכולם קראו לו: בלקמור.

לא משנה לאיזו הופעה הלכת, או באיזה פאב הסתובבת. בבאר שבע של שלהי שנות השמונים – מתישהו, היכנשהו, איכשהו, כבר היית פוגש את רעמת השיער הדליל, העינים היוקדות בשחור ואת אותו חיוך ספק ממזרי ספק ילדותי.
"היי, מה העניינים איתך?" שאלתי את החיוך בחזרה.
"לא תאמין", חייך אלי – "אני חוזר לעסקים" סיפרו שברח מהנושים לישוב ההוא באיזור הדמדומים של דרום הר חברון. שראו אותו דופק לבנה לתוך חלון ראווה של חנות כלי נגינה רק בגלל שהעליבו את המוזיקאי האהוב עליו, ולכם העליבו אותו, אחרי שאמרו שאיבד את זה לחלוטין ונצפה עומד באמצע הקיץ עם מעיל הגשם השחור והנצחי שלו בבית תמחוי מקומי – כבר באמת לא האמנתי.

במשך חייו פתח וסגר כל כך הרבה פעמים את אותם עסקים שקשורים למוזיקה, שזה היה בלתי אמין לחשוב שהוא ינסה לפתוח עוד עסק כזה. כולנו גדלנו על ברכי חנויות התקליטים שלו. הן היו נעות ברחבי העיר כנחש שזז בשמש, תר אחרי צל. שבועיים לא היית מגיע לחנות, פתאום הגעת לדלת ברזל סגורה.

ושוב היה מתחיל החיפוש מחדש. "איפה החנות שהייתה כאן? שאלתי את בעלי העסקים העתיקים ששכנו בסמוך, מי יודע איפה המשוגע הזה" פטרו אותי בתנועת יד תמוהה וחזרו לגרש את הזבובים בחנותם. אבל החנות שלו הייתה סוג של מגדלור באמצע אפרוריות המדבר לכל מי שחיפש למצוא את הפתח לעולם החלומות. אם הלכת בעיר העתיקה וראית שני חבר'ה צעירים מגודלי שיער ועם ילקוט שכל, נראים חולמניים ולהוטים באותה מידה, ידעת שאם תעקוב אחריהם תגיע בסופו של דבר אל החנות שלו. כי את מה שהיה לו שם במדפים כולנו חיפשנו – מוזיקה טובה.

זה היה המסלול הקבוע של אחר הצהריים בכיתה י"ב, ירדתי העירה ומהר מאוד מצאתי את עצמי בחנותו מדפדף בשקט בין התקליטים. בעודך מדפדף יכולת לחוש את כובד מבטו הבוחן. מבט שבדק את אצבעותיך המשתהות על אלבום זה או אחר, כקובע את המדד להעריך את הבנתך המוזיקלית, האם אתה ראוי לחינוך, האם כדאי למכור לך תקליטים בכלל.

באחד הימים נכנס נער תמים אל החנות ובאגביות שכזו ושלף משקית של המשביר לצרכן, שבר תקליט של איזו להקת פופ עכשווית משנות השמונים וביקש משהו דומה.
בלקמור לקח את התקליט בידיו. הסתכל בו ובחן אותו מכל צדדיו בחשדנות מהולה ברצון להקיא, ואז בבת אחת עלה בו הקבס, ובמשנהו תקף אותו הזעם המפורסם: "אתה רואה את זה?" שאג אל הלקוח האומלל, "זה"  ונעץ את אצבעו בעטיפה בפסקנות, כמחפש ליצור חור נוסף בתקליט, "זה לא מוזיקה!!!" צעק, ושילח את התקליט כצלחת מעופפת דרך הדלת אל פאסג׳ באר שבעי חשוך.
אחר כך היה ציוד להגברת הופעות רחוב, חדר חזרות, אולפן הקלטות, ואפילו פאב להופעות עם מוזיקה כמו שהוא אוהב. את כולם פתח בלקמור בלהט גדול שהתאדה מהר יותר מאדי הוויסקי. והנה עכשיו הוא שוב כאן, "תקשיב״ הוא גיחך, ״אני חוזר לעניינים" אבל האם העניינים יחזרו אליו? תהיתי חרישית.
"וואלה" אמרתי בספקנות מהולה בנקיפות מצפון.
"כן", הוסיף באותה התלהבות שהתמחה בה. מהסוג שמזינה את עצמה ככוסית וודקה – "אמרתי לך אלף פעם, בלקמור תמיד נופל, ובלקמור תמיד קם!". כל הברה והברה מהמשפט הזה הודגשו בדחיפת אצבע דוקרנית אל חזי. מסמן כל הטעמה במשפט ביתר שאת, כדי שלא אני, ולא הוא, נשכח אי פעם איזו נפילה ללא קימה שלו.
חייכתי, בכל מאודי רציתי להאמין שהוא יכול לחזור לימי הזוהר שלו אי אז בשלהי שנות השמונים כשהמקומון הכתיר אותו כאיש השנה במוזיקה הבאר שבעית. קיוויתי שימצא דרך לפרנס את עצמו כראוי , שיחיה פעם אחת מהחלומות שלו עם המוזיקה, ועם כל האנשים שידברו איתו על המוזיקה שאהב כל כך. שכן לא משנה באיזה מצב רוח תפסת אותו, לא היה משהו ששימח אותו יותר מלדבר על המוזיקה האהובה עליו של סגול כהה, דיפ פרפל, ריינבו, ווייטסנייק ובעיקר כל דבר שקשור לרי׳צי בלקמור. אולי רק את הוויסקי אהבה כמו את המוזיקה, אבל הוא תמדי היה חומר הבעירה כשהמוזיקה ניגנה, לא משהו מעבר. בסופו של דבר ידעתי שאני מתבונן על שיכור מועד ומיוחד שכבר מתקשה להבחין בין המציאות כפי שרובנו מוצאים אותה, לבין המציאות כפי שהוא מייצא אותה ממוחו הקודח.
נפרדתי מבלקמור לשלום באיחולי הצלחה והתמלאתי חרטה ביחס לחוסר האמונה שיש לי בו ובמפעל חייו. השבוע כשהלכתי במורד המדרחוב בעיר העתיקה, ראיתי שלט שהכרתי היטב מימי נערותי. ליד הפסאז' המהוהה עמד באלכסון על המדרכה, אותו מלבן פח ישן שבין פסיו הסגולים נכתב שמו של בלקמור בגדול, ומתחת לו באותיות עם פונט חדשני משנות השבעים, בכתב שיד הזמן עיצבה לא פחות מהמעצב האלמוני נכתב; "בלקמור, חנות תקליטים  – מוזיקה אמיתית".