זה היה מרד הנעורים שלי. סוג של עבודת אלילים וכפירה עקרונית בכל מה שקדוש ציווה עלי מלמעלה דרך כל השליחים המעצבנים שלו. יותר מכל דבר אחר שנאתי את קצה הלילות הלבנים האלו כשהעיניים שלך מסרבות להכיר בקיומן של שעות הסליחה האלו, כה חסרות חסד-  כחלק מהיום. "אם כבר" חשבתי לעצמי מדי יום "אז שאלוהים יבקש סליחה ממני על גזל השינה הזה" – וכך זה נמשך לאורך כל בוקר בחודש אלול.

בשברי עפעפיים וגרונות מקוררים היינו ועקנין ואנוכי מתגנבים לפינה שלנו בקצה בית המדרש ובחסות ההמולה היינו מבצעים בהתרסה את מיטב להיטי שנות השמונים חרישית עד שהגיע זמן תפילת שחרית.

אז- לא ידענו שזה נקרא אה-קפלה. אבל עבורנו זה היה פשוט מאוד- יש לנו פה, הוא עושה כל רעש אפשרי וחלוקת התפקידים ביננו ברורה; אני מתמחה בסאונדים מוזרים של תופים גדולים מהחיים, וגיטרות סינטתיות. וועקנין מתמחה בלחקות זמרים שנשמעו ניאורוטים – פסאודו אירוטים – סמי פרברטים- מנופחי שרירים פטריוטים, אבל בעיקר היו די אידיוטים.

כמונו.

פעם חשבתי שככל שאני מתבגר הטעם שלי מתעדן, מתאפיין, מתמרכז מתאלטרנטב, ועוד כל מני פעולות של חידוד ודיוק אל עבר הצליל המושלם. ואז אתה מוצא את עצמך במקלחת אחת מוקדם מדי על הבוקר, מביט על השמש קולחת לעבר הזריחה מעל הבתים הישנים של שכונה ד' בבאר שבע, והיהודים הטובים של הסליחות חוזרים מבית הכנסת לעבר עמל יומם ומהחצר האחורית של התודעה עולה אותו להיט אייטיז ישן שמספר לך על חייך הרבה יותר מאשר כל השירים המעודנים שבעולם – הו כן החיים נמשכים, הרבה אחרי שהריגושים נגמרים…