במבט לאחור קל לשכוח שבעבר העתיד היה בבחינת הבלתי ידוע. כיום שרוברט סמית' – הסולן והיוצר המרכזי בלהקת הקיור, הפך לאייקון פופ מזוהה כל כך עד שזכה לכבוד להיות דמות בסאות'פארק, קשה להזכר שאי פעם עמדה לה שם דמות מטושטשת ולא לגמרי ברורה.

ההקלטות הראשונות של הקיור משלהי שנות השבעים תחילת השמונים חשפו את הקיור כלהקה מצויינת תחת השפעה. אחרי תחילת הדרך המוהססת היו סמית' והקיור עוד להקה בריטית שחפשה את הדרך החוצה מממלכת החושך ההרוסה שג'וי דיבז'ן הותירו אחריהם. לאחר התאבדותו של איאן קרטיס סולן "ג'וי דיבז'ן" מצא את עצמו סמית' בצומת דרכים.  מצד אחד הוא היה המועמד הבכיר ביותר לתואר יורש כתר היגון והצער של המוזיקה הבריטית עפי שהוא הוכיח באלבום המופת "פורנוגרפי" ומצד שני כפי שמעידות תמונותיו מאותה תקופה, הוא יכל באותה מידה ללכת אל מצעדי המכירות ביחד עם שלל גיבורי ההייר-ספריי אותם אבירי הסינטפופ של התקופה.  ההוצאות המחודשת של אלבומי הקיור הקודמים הכילו את שיאי התקופה המוקדמת ובעיקר את "פורנוגרפי" החנוק רגשית ואת "17 שניות" המקפיא, והבהירו כיצד פילס סמית' את דרכו אל צומת הדרכים במעבה האפילה. ההוצאה הנוכחית של אלבומי אמצע שנות השמונים, חושפת כיצד הבקיע סמית' את דרכו מהצומת וסלל  לעצמו שביל עצמאי ומקורי שלקח אותו למקומות הרבה יותר מעניינים משתי הדרכים שעמדו אז לפניו. בתוך שלושה אלבומים ופרוייקט צד אחד הפך סמית' מזחל עגמומי לגולם נסיוני עד שהבקיע מבין טווי הקורים כפרפר פופ צבעוני ונירוטי כאחד, עם ראש מטאטא ביזארי וליפסטיק ילדותי מרוח על פניו, כדי להיות רוברט הסמית' הליצן העצוב האהוב ומוכר כל כך בעולם. 

"דה גלוב" מ83 הוא המוקדם מבין ההוצאות המחודשות. במקור היה האלבום פרוייקט צד של רובט סמית' וסטיבן סברין שאיתו ניגן בסוזי והבאנשיז (אגב במסגרת הנגינה שלו בלהקה, הגיע סמית' להופעה ראשונה ואחרונה עד עתה בישראל).

בזמנו וגם כעת, נתפס האלבום כספק מחווה – ספק נסיון של סמית', להתחקות אחר שורשי הפסיכדליה ולהביא אותה לאייטיז. או במילים אחרות לעשות מספיק סמים בשביל לשכוח שבחוץ  משתוללות שנות השמונים על שלל סינטפופיותם ורוק עם סרטי זיעה של טניסאים על המצח.

אני מניח שמי ששמע את האלבום בזמן אמת לא הבין איפה בדיוק נמצאת פה הפסיכדליה המדוברת.  למרות השם שנלקח מעולם ה"צוללת הצהובה" המצוייר של הביטלס, ולמרות העטיפה המאוד מושפעת מחזיונות אותו עידן צבעוני והזוי מהסיקסטיז הרי שאין מדובר פה על משהו שמזכיר את סרג'נט פפר או פינק פלויד המוקדמים, רחוק מזה. האלבום עצמו נשמע דומה, עד כדי דומה מדי לעבודות המקבילות של סוזי והבאנשיז מאותה תקופה.
מעבר לענייני הסאונד המשופר והחוברת המושקעת. יתרונה של ההוצאה המחודשת הוא בדיסק הבונוס הנוסף המכיל את ההקלטות והמיקסים המקוריים של האלבום שבהם סמית' שר את שירי האלבום כולו בקולו הזחלילי. מבין מכונות התופים והגיטרות המכורסמות מרשה לעצמו סמית' אביר הדכדוך הבריטי, לחשוף לראשונה בפני העולם את הקוצים הנוזליים והקצוות המטורללים שלו. מאחר והחוזה של סמית' אסר עליו לשיר באלבומים שאינם של הקיור  הוכנסה לתמונה ג'נט לאנדרי זמרת כל כך גרועה (או במילים אחרות חברה של באדג'י המתופף של הבאנשיז ולימים גם בן זוגה של סוזי) עד שהיא מצליחה לגרום לסוזי מהבאנשיז להישמע כמו זמרת. הצירוף של שירת בובת השעווה המנייריסטית שלה והמיקסים שנערכו לאלבום על פי מיטב חוקי הזמן והקנו לו צליל נפוח וגדוש מדי, הורסים ומטביעים כל גוון פסיכדלי מהאלבום המקורי ובכך הופכים אותו לעוד מוצר פלסטיק מהאייטיז שפג תוקפו.

דווקא באלבום חלש זה יש הצדקה אמיתית להוצאה המחודשת.  שכן האזנה לדיסק הבונוס עושה צדק עם האלבום הזה. דיסק הבונוס הוא בפרוש אלבום הרבה יותר טוב מהאלבום המקורי. האמת ההיסטורית שנחשפת בפני המאזין במלוא הדרה לפני טיוחה ואיטומה בפלסטיק, מסמנת דווקא את פרוייקט הצד הזה כנקודת המפנה של סמית' המחייבת האזנה לכל אלו שתהו איך הפך הפורנוגרף הראשי של הרגש למקבילה המוזיקלית של טים ברטון.  

למרות העטיפה הצבעונית של "דה טופ" מ84 , הרי שמדובר באחד האלבומים החלשים ביותר של הקיור. זהו אלבום שנופל בין הכסאות ובין הזמנים. לא טובע בביצות הרגש של פעם ורק מרמז על פסגות העתיד לבוא. בעוד שאלבום הבונוסים כאן הוא מיותר לחלוטין ואינו מצטיין בכלום. הרי שהאלבום המקורי מצטיין בשיר אחד בלבד – "זחל". שיר שנשמע כמו המנון  רומבה  שנוצר בידי סמית' על פי הזמנה של הקלאב-מאד כדי ללוות חופשה של זחלים בריטים בחופי ספרד. צבעוני וזוהר כפי שרק צבעי הילדות יכולים להיות ומלא בשקרי לימון מתוקים וחמוצים כאחת, סמית' מעצב בשיר הזה לראשונה את הנוסחה שתהפוך אותו להיות ה-"רוברט סמית'" שאנו מכירים כיום. בהברקה גאונית הוא מתעל את עגמומיות הגשם הבריטית, והחרדה התאצ'יראנית של אנגליה באמצע שנות השמונים אל תוך עולם האגדות של לואיס קארול ושאר כותבי הפנטזיה הבריטית. הצבעוניות האסקפיסטית של עולם הילדות שדרכה מבטא סמית' את שלל הפארנויות האכזבות והפחדים שלו, היא זו שתקנה לו בסופו של דבר את מעמדו ככוכב פופ מהצד האלטרנטיבי של המילה באנגליה של שנות השמונים.  

"הד און דה דור" מ85 הוא הרגע שבו סמית' פורש את כנפיו ומתחיל לעוף. "Inbeetween  Days " הפותח הוא אחד משירי הפופ הגדולים של האייטיז. מעבר לו שוכן אלבום צבעוני ורבגוני עם השפעות של מוזיקה יפאנית וספרדית השורות פה על חלק מהשירים ומתבלות את המלנכוליה הקיורית בניחוחות אקזוטיים. סמית' משוטט ברחבי האולפן כקלוניאליסט בריטים החיפוש אחר התבלין הקסום שיעלים את האפור מהשחור של חייו. 

בהאזנה כיום חושף הזמן שעבר מאז צאת האלבום את חלק משיריו כחלשים יותר ביחס לשיאי הסינגלים שיצאו מהאלבום. ועדיין מדובר בתקליט מצויין להתחיל עימו את ההכרות עם עולמו הפנימי של רוברט. התבוננות מעמיקה אל הטקסטים תחשוף שסמית' לא רק שלא הסתיר או שינה משהו בעולמו הפנימי השמח ועצוב כאחת חסר האחריות ורדוף הבעיות. אלא אף הקצין, והחצין את עולמו דרך השימוש במסכת הילדותיות והאינפנטיליות כדי להגיד את כל מה שעל ליבו בצורה ישירה ופשוטה ביותר ועושה זאת במסווה של מוזיקת פופ.
דיסק הבונוסים שמצורף לאלבום  נשאר ברמת הנחמד. פה מרגישים ביתר שאת את עייפות החומר וההעובדה שהקיור כבר הוציאו קופסא שלמה של אאוטייקים ונדירים מכל האלבומים שלהם לפני כשלוש שנים. גם הקופסא ההיא סבלה מחוסר השראה ומסה קריטית של שירים בינוניים  לכן אין על מה להתפלא שאין שום אוצרות סמויים בדיסק הבונוס המצורף והוא מיותר לחלוטין לכל העולם פרט למעריצי קיור מושבעים.  

"קיס מי קיס מי קיס מי" מ87 הוא כל הצבעים שבעולמו של רוברט פלוס הכחול האדום והלבן של אמריקה. הקיור, כמו הרבה להקות בריטיות משנות השמונים מנסים לכבוש את אמריקה במוצהר, ויוצרים אלבום כפול שאפתני שנוגע בכל הצדדים האפשריים של החויה הרוברט סמיתס'ית. בהאזנה אורכית לאלבום ניתן לשמוע כיצד הוא מתנגן כמצעד הלהיטים כפי שמדמיין מוחו הקודח של  סמית'. כל שיר כאן לוקח את המאזין לכיוון אחר לחלוטין. משירי דכאון מלכותיים כ-"עוד פעם אחת"( שמסמנים את הדרך ליצירת המופת של סמית' "דיסאינטיגריישן" שיצא לאחריו )  דרך פנטזיות אימה כ"הנשיקה" הפותח, עובר בשירי פולק-פופ מושלמים כ"כמו גן עדן" ו-"תפוס", פסאודו Fאנק צעצועי של "חם חם חם" והאינפטניליות הקורנת והמדבקת של -"למה אני לא יכול להיות את?". לעיתים נדמה שגם המאזין האקלקטי והסבלן ביותר יחוש שהוא צריך הפסקת פרסומות באמצע סחרחרת הפופ שסמית' מסובב אותו בתוכה. 

למרות שמדובר באלבום מצויין המכיל המון שירים מבריקים, הוא נחווה הכי טוב במנות קטנות כל פעם. יש משהו כמעט מייאש במחשבה לצלוח אותו מתחילתו עד סופו. אני מודה שספורות הפעמים בחיי שהצלחתי לעשות זאת בשמיעה אחת. עכשיו תוסיפו לזה את המחשבה על צליחת דיסק הדמואים והבוטלגים הנוסף של האלבום ותבינו שאנחנו מדברים על סאגה בהיקף של דיסק מרובע, מה עוד שהביצועים המוקדמים לשירים לא נשמעים מהותית שונה או מעניניים במיוחד מאלו שיצאו ושוב מותירות את כל עניין ההוצאות המחודשות עם בונוסים כמשהו שמריח בחמיצות מה כנסיון לחלוב את אותה פרה משוגעת עוד קצת.   

בקרוב מאוד תצא חבילת הדיסקים הבאה והטובה ביותר של אלבומי הקיור,  המתינו בדריכות ל"דיסאנטגריישן" המופתי ולרגע שבו יופיע סוף סוף רשמית, הבונוס הכי שווה בקטלוג הקיור שעד היום שוטט רק ברשתות השיתוף – הביצוע של רוברט לשיר Pirate Ships. בביצוע נוגע ושובר שהוקלט באחת מהמריבות הגדולות שבין סמית' ללהקה בזמן הקלטת דיסאנטגריישן.