זה סוג של סיפור חוצה שנים ומשפחות. אחותי שחונכה למצוות ומוזיקה טובה (למרות שעד היום היא מכחישה שהכרתי לה איזה שיר או משהו דומה בחייה )  הוצבה לשירות צבאי בבסיס ליד ראשון לציון. בערבים היתה יוצאת עם חברותיה הצהליות לפאב שכונתי של ראשונים. פאב אפלולי שנגנו בו מוזיקה של ניק קייב ועוד אפלים שכמותו

לפני שאתם מרימים גבה – ניק קייב בפאב!? יש להזכיר שהיו אלו תחילת שנות התשעים.  יכולת לשמוע את הסמיתס', הקיור, וניק קייב  בעשר בבוקר משודרים ברדיו לגיטימי לחיילי צה"ל  מבלי שמסעודה משדרות תקבע שאין להם רייטינג.

עוד מנהג מוזר של אותם ימים היה מנהג הכנת האוסף. בחור שרצה להתחיל עם בחורה היה ניגש אל התקליטיה שלו שולף קלטת (שאז היא היתה עוד קסטה)  ומקליט לבחורה אוסף במיוחד בשבילה – מעין שעת דיג'י פרטית. רדיו אישי של שירים נדירים שאמרו את המילים שאותו בחור רצה ולא יכל. או התבייש לומר (טוב נו זה היה סוף האייטיז, ביישנות עוד היתה סקסית!!! וגם ציניות אבל זה נושא אחר). ירככו את אוזני הנערה ובתקווה גם את שערי ליבה ויהוו פסקול מנצח בדרך אל מיטתה.

אנשים היו משקיעים בקלטות שכאלו (טוב לפחות אני)  יושבים ומתכננים איזה שיר יתאים למה, כמה דקות בדיוק יהיו בכל צד בקלטה, מציירים ציורים עתירי סגנון על המרווח המצומצם לצד הלוגו של פוג'י או סוני או כל שם יפאני קצר.. בוחרים קלטת עם צבע מסויים שישרה על האווירה (כנראה שזה הזמן להודות שאני זה שקנה את כל הקסטות הכחולות-שקופות של BASAF במשך השנים.)  וכמובן מאיירים את שמה של בעלת אוסף על גבי העטיפה. ווואלה- "היי שלום לך, כן אני רואה אותך כבר חודש בדרך לשק"ם ורציתי לתת לך מתנה מיוחדת,  במיוחד בשבילך אוסף שירים שעשיתי עבורך. כן זה לא משהו גדול  סתם קטע קטן שעבדתי עליו חודשיים…"

ותמיד ציפית לפידבק. זה לא היה טוקבק מיידי, היא היתה צריכה להקשיב לזה שעה שלמה לפחות לפני שהגיבה. אם הייתי חכם היית יודע לשתול מסרים תת הכרתיים בדקה וחצי האחרונות שאיכשהו תמיד נשארות על הקסטה  גם לאחר כל החישובים שלך כיצד להגיע לחצי שעה בדיוק. ואז יכולת לומר משהו כמו אני מקווה שאת שומעת עכשיו כי רציתי להגיד לך ש- גליטץ' הסרט נגמר באמצע המילה. 

בכל מקרה, סוף שבוע אחד חוזרת אחותי הביתה ומשמיעה קסטה שמישהו מהפאב בראשון הכין במיוחד עבורה.

אני מביט על העטיפה ומזהה כמעט כל שיר ושיר- ניק דרייק, קריים אנד דה סיטי סולושן, ג'ון קייל, ועוד שמות של החבר'ה הטובים באמת.

אחותי הולכת לישון לפני יום שישי הקרב ובא וברקע היא שמה את הקלטת.  כשהיא נרדמת אני מקשיב מחדרי ומתענג על העריכה המושקעת העוצמות הנכונות והניווט הבטוח דרך שרטונות הנהר אל לב המאפליה של הקלטת. או אז מגיע שיר שאני לא מכיר ופשוט קורע אותי לגזרים. הקול הנואש והמבועת של הזמרת, הטקסט שחושף בכנות את התחושות הכי פרטיות, ומעל הכל שיר מתאר בנאמנות טוטאלית מה זה אומר להיות  שר-לי-לה בסיקסטיז. האחת ששרה לי ולה אבל בסוף נותרת רק עם עצמה ומחשבות על עזיבתו המוקדמת מדי.  

השיר היה עצוב ודוקר ברמות על ואחותי מנמנמת לה בשקט מתחת לכל זה. ולעצמי אני מהרהר שיום אחד אני אתפוס את מי שהכין לה את האוסף  ואני לא יודע אם אדפוק לו מכות על הנסיון הנועז או שאני אחבק אותו על השיר המדהים הזה.

"תגידי" שאלתי את אחותי בשולחן השבת, "מי הכין לך את האוסף הזה?"

"מישהו מהפאב, הוא קלידן של איזו להקה שקוראים להם גוונים כהים, קוראים לו איתי בלטר" 

איתי בלטר – אני חושב לעצמי… הממ זה שם שכדאי לזכור.

הנה השיר (למרות שלצערי מדובר בביצוע חדש לא הצלחתי למצוא את הביצוע המקורי וההורס של Melanie Safka ברשת ) אבל  הוידאו יפה ומלנכולי ומאוד מתאים לבוקר שכזה.

(אגב כמעט עשור אחרי זה אני ואיתי עובדים על התקליט שלו ואני מספר לו על הקלטת, והוא מכחיש בשכרון כל  זכרון מהארוע. איזה פארש.  אחותי היא הבחורה הכי שווה בסביבה 🙂

תהנו.