שתי הילדות היו פשוט מתות להשתין. "יש לכם שירותים כאן?" ניסו השתיים את כוחן המתבגר והתחנחנו בנשיות על סף ההיסטריה בחנות בה עבדתי.

"לא" שיקרתי להן במצח נחושה על פי הוראת תקנות הרשת בה עבדתי.

"אוףףףףף" הן פלטו והמבט הלחוץ שלהן לא הסתדר עם העייפות הכללית שהיתה מרוחה על פניהן.

השינה על מרצפות הקניון לא עשתה להן טוב אבל הבנתי אותן היטב. זו היתה הדרך היחידה להימלט לכמה שעות מהחום שבחוץ ולגנוב שינה ממוזגת גם אם מדי פעם יש הפרעות של מערכת הכריזה שמודיעה על מבצע מיוחד לבאי הפסטיבל.
לא היה מראה שהנציח את האסון שהעיר עברה יותר מהקניון המרוקן. נדמה שכל קבוצת נערים ונערות ששכבו בצד ונמנמו קלות הדגישו את המרחבים הלבנים והשוממים של הקניון הגדול. החלל המרוקן שפעם המה חיים ושקק תלתלים מלחששים. הפך במחי הרשלנות של כמה אנשים תאבי בצע וחסרי אחריות,  לבית קברות של חלומות נעורים. חלומות, של דור שלם שעדיין לא ידע מה הוא בדיוק דורש, אבל רק רצה לעשות קצת כיף ולשמוע מוזיקה בחופש הגדול שבין שנה לשנה בתיכון.
מתחילת שנות התשעים ועד אמצען, הפכה העיר המנומנמת בקצה השמיים ובסוף המדבר  לוודסטוק היחידי שיכול היה להתקיים בישראל.  מעוז אחרון של חופש, גם אם בחסות המשטרה ועל חשבון ההורים. חופש לחגוג את הנעורים עם מוזיקה ישראלית שפתאום קבלה משמעות אחרת. לפתע היה הגיון לעשות רוק אצטדיונים גם בישראל.
הפסטיבלים של ערד הגדירו היטב את המעבר מעידן השירה בציבור והופעות בצוותא, שגם כשהתמקמה לה בפארק הירקון עם חמישים אלף אנשים, עדיין היתה צוותא הטובה והלא מסוכנת אל ההופעת ב"אתרוק".  בתנועה איטית, כמעט לא מורגשת, השתנתה המציאות ולפתע היה תחושה שיש כאן תרבות צעירה ואמיתית. תרבות נורמטיבית של אנשים צעירים כפי שמקובל בכל מדינה במערב. השלום המדומה עם כמעט כל מדינות האיזור ושכננו הקרובים, יצר את הרושם שמכאן והלאה החיים יהיו יותר פשוטים, שמכאן והלאה ההחלטות הגדולות של נערים ונערות יהיו לאיזו הופעה כדאי יותר ללכת, ולא האם גולני או צנחנים עדיף.
ערד היתה השלב הכיפי האחרון בטקס ההתבגרות של דור. מסלול אחרון של חופש לפני שמתחילים לעמוד בתור לכל המסלולים האפשריים. בתור של שרשרת החיול, בתור לפקידה שמחתימה לך את הדרכון,  בתור לרדת מהמטוס, בתור ליעוץ האקדמאי באוניברסיטה, בתור לרבנות, בתור למקדונלדס עם הילדים,  וכל שאר התורות שבהם אתה נאלץ לעמוד כדי להגדיר את עצמך שוב ושוב כישראלי.
עכשיו, חצו זקנות מאופרות מדי שזה עתה עלו מרוסיה את מרחבי הקניון השוממים בדרכן האדישה אל הסופר ועקפו בקלות את הקבוצות הקטנות של הנערים האמיצים שהגיעו לערד.
שנה אחרי האסון היה נדמה שצרחות ההמון הנבעת, והילדים הנמחצים למוות על מחסומי הברזל  מהדהדות ברחבי העיר חזק יותר מכל צליל גיטרה חשמלית שניסתה למסך את הטרגדיה הנוראה ולהשכיחה מהזכרון הקולקטיבי.
ערד היתה לעיר רפאים שמנסה לעשות פסטיבל לחיים.  המוות המיותר כל כך, שרר בכל פינה. מודגש בכמויות השומרים המאבטחים והשוטרים הבלתי הגיונית בעליל שהגיעו לעיר כתרופה מאוחרת לחולה שמת. שומרים שעמדו בבטלה גמורה והתבוננה על מעט המבקרים שהגיעו לעיר בתקווה להחיות את החלום.
אבל החלום מת ושום ערכת החייאה מאולצת לא יכלה להחיות אותו. אסון ערד –  מותם המיותר כל כך של

איטן פלד, חן יצחק, ונעמה אלקרייב ומותו של של חלום הנעורים הישראלי היה רק הפרומו למותו של החלום הלאומי של עם שלם בעקבות רצח רבין שהגיע ארבעה חודשים מאוחר יותר. החלום על ישראל נורמלית התפוגג וחזרנו שוב לחיות מתחת לשמש הקופחת ומרחץ הדמים הלבאנטיני.

הנערה הגיחה לחנות בעזרת נערה אחרת שהחזיקה את ידה, העמידה אותה מול הדלפק ונעלמה. לקח לי כמה דקות להבין שהנערה מחכה שיפנו אליה. עם משקפי השמש על עיניה ושיערה שגלש ברכות עד כתפיה היא עמדה בשקט, וחיכתה.
"איך אפשר לעזור לך?"  שאלתיה.
ראשה פנה אלי בחדות והיא חייכה לשניה. "שלום" היא אמרה בקול רך כל כך שגרם לליבי להתכווץ. "אולי יש לכם את הדיסק "המכתב" של אביב גפן?"
היה משהו מוזר בדרך שבה היא הביטה לעברי אבל חשתי כאילו היא לא ממש פונה אליי.
כן אמרתי לה זה נמצא על המדף מאחורייך, הנערה היפה לא זזה.
"בואי אני אראה לך" אמרתי לה ואז היא אמרה לי בקול קטן ונבוך "אתה יכול לתת לי אותו, אני לא רואה…".
"אין בעיה", אמרתי לה ובראשי ייסרתי את עצמי שלא הצלחתי לראות את עוורונה.ניגשתי להביא לה את האלבום והנחתי אותו בידה. היא אמרה תודה מבוייש וחיכתה.
"את רוצה לשמוע אותו?"
"אני רוצה לקנות אותו", היא אמרה ושלפה מתיקה ארנק. בעזרת אצבעותיה חיטטה בו ושלפה מתוכו שטר. "זה מספיק?" היא שאלה אותי והפנתה את השטר אליי, "זה השטר הנכון?"  חייכתי, "כן זה בהחלט מספיק."

בגחמת  פתע שמתי את הדיסק ברקע.  הגיטרות הרכות החלו לפרוט והיא חייכה חיוך רחב  כשזיהתה את המחווה.  "תודה רבה" היא אמרה בקול קטן. לפתע אביב החל לשיר "כשתתעוררי כבר לא תראי אותי…" המשפט הדהד מכובד הסיטואציה. "זה שיר כל כך יפה", היא לחשה כמעט בלי קול.

"נכון" הסכמתי איתה.

ארזתי לה את הדיסק בשקית ושמתי את העודף בכף ידה. היה בה משהו רך ואישי שהיה כחומת מגן על רקע כל הבנאליות שמסביבה בלב חנות דיסקים קטנה וכמעט הומה בזמן הפסטיבל.
"חברה שלך צריכה לחזור?"  שאלתי "באתי לבדי לפסטיבל"  היא אמרה "אז איך את מסתדרת?" תמהתי
"בעזרת טוב ליבם של אנשים" היא חייכה.

"את רוצה שניקח אותך לאן שהו?

"כן, תודה רבה על ההצעה, קח אותי ליריד של התכשיטים"

אספתי את ידה בידי והלכנו יחד אל שוק הרוכלים הקטנים שעמד כמעט שומם לצד הקניון. הסתובבנו בין דוכנים של טבעות ולונגים מהמזרח, נשים שהציעו לעשות צמות אפריקאיות, מוכרי תכשיטים, מקעקעי חינה וכולם התחפרו מתחת כל פינת צל בשמש היוקדת.
"השנה ריק כל כך" היא אמרה, "אפילו שיותר קל לי להסתובב כאן השנה, עצוב לי שאין פה אנשים"
"את צודקת, השבתי לה זה באמת עצוב"
"חבל" היא אמרה "היה פסטיבל יפה, שנה הבאה אני כבר לא אבוא לפה"
"אכן חבל", אמרתי וליויתי אותה אל תחנת האוטבוסים.