הילד היה בן ארבעים ושתיים. מרי פופינס נאחזה במטריה שלה בחוזקה – "איזה מזג אויר נוראי לקריקט" אמרה בעודה משגיחה על אמילי ששיחקה בקצה הגן. הקשת בשמיים הפכה לגלידה בשלל צבעים שהחלו לנזול כלפי מטה. אמילי בכתה, הילד היה בן ארבעים וארבע. האופניים נסעו על השביל מעצמם, דלת הבית הסתובבה על צירה כאחוזת תזזית, הליצנים נעמדו והביטו על הדחליל שליהטט בידיו עם תפוחים ותפוזים, מאיר איתם את השמיים, הילד כבר היה בן מאה ושתיים.
הילד היה בן שש עשרה והוא השתעמם. בהתחלה זה היה קצת קשה,  אחרי כמה נסיונות הידיים התרגלו. הוא נפנף בהן מהר יותר, ומהר יותר. עד שהחל לעוף. הביט מלמעלה על ארובות לונדון נעוצות בגגות הבתים החומים, ראה מישהו ברחוב ממהר הביתה עם תקליט של המשוגע המחייך ספון מתחת לזרועו, שמלת אשה ונרתיק של עשבים מוסתרים בתיקו, לעצמו הוא חשב שזה מעניין לדעת אם קוראים לו ארנולד… 

הילד היה בן שישים לעצמו הוא חשב שזה יום לא רע להיות אבוד ביערות הוא הביט על הגן בפעם האחרונה, קם מהספסל, חייך בפעם האחרונה, ונעלם עם הציפורים.