גיטרות אובר דרייב, סינטיסייזרים מבעבעים ומכחכחים בגרונם, מכונות תופים שרוקדות סטפס על המדרכה הניו יורקית האפורה, ההרמוניה שנופלת מגורדי השחקים שלמעלה וקול הקטיפה שמגיח מתוך החלום – "שמענו את הזיקוקים,  ונחפזנו לראות את השמיים" – בשלב הזה אתה מסתכל בחוסר אמון מוחלט לעבר הרמקולים. זה פול סיימון החדש?  ואלו  הם רק שלושים שניות הראשונות בלבד. ההמשך לא פחות מעורר מבטים.  
לא לחינם קרא פול סיימון לאלבומו החדש "הפתעה". בהאזנה ראשונה שניה ושלישית האלבום הזה  פשוט לא נשמע כמו שום דבר שפול סיימון עשה במשך חייו, למעשה יש מעט מאוד אלבומים שנשמעים ככה בכלל. אגב לא בטוח שזה כזה דבר טוב אבל נגיע לזה בהמשך.  הסיבה הרשמית היא שמדובר בארוע בסדר גודל של תזוזת היבשות. מדובר במפגש ענקים של שני גאוני על. מצד החתן יש לנו את פול סיימון. בגיל 64 הוא יוצר השיר הטוטאלי. האיש שכל שיר שלו הוא עולם בזעיר אנפין שמכיל מספיק פרטים אבחנות ופיתולי עלילה שהיו מספיקים לאחרים לכמה אלבומים. מצד הכלה מגיח בראיין אינו.   גאון ההפקות המודרניות. האיש שמעצב את הצליל והחלל מסביב לעולם כבר קרוב לארבעים שנה. מיכלאנג'לו של הצליל, איש מודרני במלוא מובן המילה. מהגדולים ביותר שיש. ויחד הם יצרו את אחד האלבומים הכי מרתקים של השנה.
איפשהו באמצע שנות התשעים התנהלה מלחמת מאה השניות בין הרוק לאלקטרוניקה. טענת הרוקרים  היתה שכל המוזיקה האלקטרונית  ( הגדרה מפגרת שכן כל המוזיקה כיום היא אלקטרונית, אפילו הדיסקים של  דודו פישר)  היא סוג של כר משחקים גדול וגדוש במלא דברים מגניבים אבל ראבאק מאפקס טווין ועד בורדס אוף קנדה אף אחד לא ממש טרח לכתוב אפילו שיר אחד שאפשר לשרוק בדרך למכולת.  מצד שני אנשי האלקטרוניקה טוענים שכתיבת שירים מיצתה את עצמה לפני איזה מיליון שנה וזה ממילא הכל עניין של סאונד ומגניבות ולא של מנגינה. הבעיה היא שבאיזה שהוא שלב לא עניין אף אחד כבר מה כל צד אומר והרוקרים התחילו לערבב אלקטרוניקה בתוך בתי המרקחת שלהם התוצאה היתה כמו תנין שתקעו לו "רד בול" ביד ואמרו לו עכשיו לך תרקוד.
היו צפצופים היו רחשים סטאטים והיו כל מיני פילטרים שנסגרו ונפתחו באינסוף שירי רוק אבל לרוב זה נותר כקישוטי צליל ולא הרבה יותר.  אומנות כתיבת השיר השתתתה מעט מאוד, אם בכלל,  בעקבות כל האלקטרוניקה הזו. או במילים אחרות – עם כל הסינטים והדגימות. לא הרגשת שיש שיר שלא ניתן היה לתרגם אותו לאנפלגד עם אקוסטית אחת ועציץ ברקע.
והנה מגיח לו פול סיימון ודווקא מעמדת הוודי אלן של עולם הרוק, אותו נעבך יהודי ממנהאטן  שהתמחה בכתיבה עילאית על המעמד הבינוני עושה את אחד האלבומים הכי חדשנים של השנים האחרונות. תשכחו מבית פזמון בית פזמון. סיימון כותב פה מחדש את חוקי אומנות כתיבת השירים.
כבר שלושה שבועות שאתר השרת העיוור מריץ משחק משונה מאוד של הדבק את מה שנמצא אצלך בזכרון המחשב כרגע ופרסם אותו, הדברים שאתה לומד על בני אדם מהקטע הזה.. בכל מקרה באלבום הזה סיימון לוקח את עניין הקאט אנד פייסט למקומות חדשים. הוא משתמש בשירים שלו ובהפקה הצליל האינואידית והשופעת הפתעות, כנקודות חיתוך בכדי לעבור בשיר אחד דרך כמה וכמה זויות מבט שונות של אותו סיפור. התחושה שהתקליט הזה מעביר היא בדיוק כמו השוט ההוא במטריקס בו הקליע עף באיטיות וניתן לראות אותו מכל הכיוונים. ככה סיימון משוטט בחסות הטכנולוגיה של אינו בשיריו כמצלמת רחף תלת מימדית שקופצת קפיצות קוואנטיות מנקודה לנקודה אבל תמיד באותו מסלול.
התוצאה של כל זה היא שבסופו של התהליך אתה מרגיש כאילו הגלגל עשה סיבוב שלם והנה חזרנו לימי המוזיקלס של גרשווין אבל  עם סביבה מוזיקלית מעודכנת למאה ה23.

Suprise It's Me!!!

יש בתקליט תחושה של תנועה מתמדת בין נופים צלילים ומקצבים שכולם סביב אותה עיר וסביב אותו האמצע הגדול שנקרא החיים בעיר. המגאלופוליס על שלל נופיו גורדי שחקיו ביביוו ואנשיו. סיימון עף בתוך ים האנשים נכנס מתחת לעורם ונוסק גבוה גובה מעל ומשתכן לו  בתחנת החלל שבראיין אינו הקים באלבומו האחרון. הוא צף הרחק מעל כדור הארץ מתבונן בהשתאות כלפי מטה ומבין את מה שכל אסטרונאוט משנן מהיום הראשון של הכשרתו – "Planet earth is blue, and there is nothing I can do. ".  ואם אסטרונאוטים חוטפים את הבלוז אל מול כל הכחול הזה, הרי שסיימון שפעם התפעם מלייזרים בג'ונגל ונער בבועה רואה שמלמעלה הכל עדיין נראה אותו דבר. 
"מי יאהב אותך כשיופייך יעלם?"  סיימון שוב יורד בנסיקה אל הרחובות וחוזר אל המקצבים הדרום אפריקאים דרום אמריקאים דרום אנושיים, אבל עם הטוויסט של אלקטרוניקה אורגנית מהסוג שאינו מתמחה בו ומורכבת מאלפי אלמנטים מוזיקלים המופיעים לשניה ונעלמים מייד.
 סיימון מעדכן את אמנות המיוזיקל כדי להכניס את הצלילים הסינטתים של הרחובות הסואנים מתחת לגורד השחקים שבו הוא כותב את שיריו. הוא מצליח להיכנס לעורם של אלפי המהגרים האבודים והאמריקאים החדשים שנתקעו בעבודה ללא מוצא. בלי עתיד ובלי תקוה. המשונה הוא, שהוא אף פעם לא מסתכל עליהם מלמעלה אלא מדבר מתוכם. נותן להם מילים, משפטים, וצליל לחלומות. הדוגמא הכי טובה לכך היא: "פעם לפני שנים היה…" השיר שנשמע כמו ההיסטוריה האמיתית של גלי ההגירה לארה"ב  בסוף המאה העשרים.
האלבום הזה היא הסינטזה הראשונית בין מכונות וטכנולוגיה,למילים ומנגינה. סיימון שובר באלבום זה גבולות של עשרות שנים ואלפי שירים ומשלב את כל טכנלוגיית הקול כדי ליצור שירים מזן חדש. יש פה מעט מאוד שירים אם בכלל שניתן לנגן אותם על גיטרה אקוסטית אחת,  (למרות שכך הם נכתבו ) ואני בספק רב אם מישהו יעיז אי פעם לנסות ולשיר את אחד מהשירים כאן מסביב לאיזו מדורה.  אלא אם כן זו תהיה מדורה וירטואלית על אחד הירחים של צדק.
זו היא גם הבעיה הגדולה של האלבום. למרות שכל השירים פה מוקפדים עד לשד עצמותיהם, עבודת יד של אומן ענק, אולם אין פה אף שיר עם נשמה יתרה  שירגש אותך ולא רק יפעים אותך בשלל זוהרו, שיר שיקרין על שאר האלבום כמו ש"Darling Lorene" המדהים מאלבומו הקודם של סיימון – Youre The One עשה.

נדמה לי שסיימון עצמו מודע לבעיה ואפילו מתכתב איתה באחד מהשירים האהובים עלי באלבום – Everything About it is a love song. מצהיר סיימון על שיר שעוסק, בזמן, בכדור הארץ ובמחשבות על העתיד על החיים וסיומם והעולם שמעבר.

שיהיה ברור אין באלבום אף שיר רע, סיימון הוא יצרן שירים בעל איכות בקרה מהגבוהות ביותר שיש, מבחינתו לכתוב שיר בשנה זה בהחלט הספק ראוי. "Another Galaxy"" – הוא השיר הכי קרוב להיות שיר חד פעמי שכזה. מדובר בשיר עזיבה מהעצובים שיש. "היא שומעת את העננים, רואה את עין ההוריקן". מתפייט לו סיימון על הכלה הבורחת ביום חתונתה, מעין אם-טיפוס להמון נשים שלא ידעו לאן ללכת ורק אחרי החופה הבינו שלא שם ימצאו את הדרך. "לפעמים יש מקרים בהם לעזוב הוא הפשע הפחות חמור"  הוא חותך וכמעט מצליח לחדור עמוק ללב. רק כמעט.  
יכול להיות שהבעה היא באמת בי, כמאזין. אני מודה שאני שומע את הדיסק הזה כבר כמה וכמה פעמים. ועדיין לא חושב שניתן לקלוט את כל פיתולי העלילה והסאונד שרקחו לנו אינו וסיימון. יש משהו באלבום הזה שמשדר תחושה של סימפוניה מונומנטאלית מסוג חדש שעד שלא תכיר את המבנה שלה היטב,  לא תוכל ממש להפנים את כל הפרטים שבה. אין מדובר פה בנסיונות ניאו קלאסים כמו הרוק המתקדם או בזיפזופ מוזיקלי בין אלפי סגנונות רק כי המוזיקאי יכול. מדובר ביצירה חד פעמית פורצת גבולות שהשפעתה על עולם המוזיקה יבחן רק בעוד כמה שנים. שכן אם האלבום הזה יצליח אנו צפויים לגל של אומנים מזדקנים דווקא מהמיינסטרים הנינוח המעופפים בחלל  ומנסים לצוף בהפקה צליל חללית ומבריקה כשל אינו. לתשומת ליבו של הקורא שלמה ארצי.טיפ במיוחד בשבילך,זה העתיד כאן והיום.