
"תביט בתמונה הישנה הזו
האם זה באמת אתה ?
מחייך כמו תינוק מלא בחלומות
לחייך – כבר לא כל כך קל עכשיו.
הקיץ חולף בסך,
שום דבר כבר לא פשוט כפי שהוא נראה
אתה סופר את הברכות במקביל לבעיות
שאתה טרוד בהם כיום
כמו חילופי העונות
עשית דרך ארוכה מאוד
במורד
הדרך הישנה הזו…."
זה היה אחד הרגעים הכי מוזרים ומביכים בתרבות הפופלרית האמריקאית. הכל היה צריך ללכת לפי הספר הלא כתוב, אך מאוד מוקפד של מופע אמריקאי. יבואו כל המי ומי שמככבים בשמי המוזיקה האמריקאית. יחייכו הרבה, יספרו בדיחות מתוכננות היטב, וכל הכוכבים, עם אגו שיכול להאיר את שמי ניו-יורק עד שתראה מהירח, ישכחו את הטינות הקטנות, את הסכינים שתקעו לאורך השנים אחד בגבו של השני כל הדרך למעלה, ויסתחבקו מאחורי הקלעים כאילו הם חבורת צופים בטיול שנתי.
ישתו מהבאר החופשי ישוחחו בינהם יזהרו מלדרוך אחד על המכירות של השני. יחייכו בהסתר כשיראו עוד "רוק סטאר לשעבר" שנשלף מהבוידם בלאס-וגאס לקראת הארוע ויחכו בנעימים עד שיקראו אל הבמה לבצע את שירם . טוב לא כל יום עושה קולומביה – חברת התקליטים מהבכירות והגדולות בעולם, מחווה לאחד המוזיקאים הכי חשובים ומשפיעים של המאה העשרים. בוב דילן במלאות שלושים שנה לתחילת הקריירה שלו.
הארוע עבר בנעימים. קהל האלפים שישב באולם וקהל המיליונים שצפה בבית (וגם בישראל בשידור חי!!! ואני שיושב מול המסך מרותק לחלוטין, בכל זאת דילן היה אז הבן אדם הכי חשוב בעולם מבחינתי) שמע אומן אחרי אומן מנוסים ובקיאים בקהלים ענקיים, עולים ומבצעים את דילן בנעימות. לא משהו לכתוב עליו הביתה, ביצועים שששמעת עוד לפני שנוגן ולו תו אחד. פה ושם עלה זמר צעיר מרוגש שעוד לא הספיק להפנים את הציניות של הארוע ונראה שהוא באמת מתרגש מהשיר שלו.
ואז עלתה שינייד אוקונור.
שבועיים קודם לכן, הופיעה שינייד בתוכנית "סטרדיי נייט לייב" ובמקום לשחק את משחק ה-"תהיי נחמדה ותשירי את השיר שלך תמכרי עוד כמה מיליונים ותפרשי לעשות מה שאת רוצה", קרעה אוקונור את תמונתו של האפיפיור לגזרים בסוף הופעתה. זו היתה הבעת המחאה שלה על הכנסיה הקתולית והעומד בראשה. כנסיה שבאותה עת תמכה בשתיקה בכמרים ואנשי כנסיה שניצלו מינית ילדים.
אחרי שקריס קריסטופרסון הזמין אותה לבמה עלתה שינייד מירכתי הבמה נעמדה לפני המקרופון והאולם געש בבת אחת. בוקר טי אגדת הסול והאר'נ'בי. ניסה להתחיל ולנגן בפסנתר את התוים הפותחים של השיר "אני מאמין בך" – אחד משירי האמונה הגדולים ביותר שדילן כתב. אמונה טהורה בבורא, מעין נסיון שיניידי להראות שאמונתה נותרה כשהייתה גם אם המתווכים של מר קדוש פישלו באותה עת. ושוב בוקר טי ניסה ושוב צעקות הבוז שהגיעו מהקהל הפסיקו אותו. שינייד חייכה חיוך מאוד עצוב ומקבל. כמי שמחייכת בפניו של השטן עצמו. אולי היה זה מתוך מבוכה, אולי היו אלו מחיאות הכפיים המעודדות של חלק מהקהל שהיא שמעה גם דרך קריאת הבוז.
אולם הרגע נמשך ונמשך, החיוך של שינייד הפך מהר מאוד למבט של מישהו שמושפלת לעיני מיליוני אנשים. הדמעות גאו בה.
נכון שמדובר באשה שעשתה קליפ שבו היא דומעת. קליפ ודמעה שהזניקה אותה לקריירה ענקית. אולם הפעם לא היה מדובר בדמעות שעליהן ניתן לתהות כמה אמת ניכרת בצלילותן הגולשת במורד הלחי. למרות שזה נשמע כמעט בלתי אפשרי הרי שדווקא שם, בשידור חי מניו יורק לשאר העולם, בתוך המסגרת הכל כך מזוייפת של הטלויזיה המסחרית. היה רגע אמיתי. מהסוג שכל תוכניות הריאליטי בעולם עוד לא הצליחו לייצר. רגע מביך באמת.
והקהל המשיך לשרוק.
המחשבה שמדובר באלפי מעריצים נלהבים ששילמו או התקמבנו על כרטיס למופע הכי מבוקש בניו יורק, אנשים שלכאורה היו אמורים להיות ליברלים, נאורים, המקבלים את מי שיש לו דיעה שונה מהם על הדברים כפי שהם. אנשים שבאו לכבד את הבן אדם ששר בציניות לא מוסתרת שאנחנו ננצח כי " אלוהים לצידנו".
היפים, בוהמיינים, לוחמים למען זכויות האזרח.
והשריקות לא פסקו.
בשלב זה נתב התמונה לא ידע מה לעשות עם עצמו. שינייד עמדה מול המקרופון השפילה את ראשה, ויכולת לדעת שהיא מתייפחת לפי הדרך שבה כתפיה עטוית הסודר הכחול עלו וירדו.
כל כוכבי הרוק, שמנה וסלתה של המוזיקה האמריקאית, עמדו בצד הבמה מהגדולים ועד הקטנים. בוחנים את המהומה על הבמה כקבוצת תיירים הצופה בטרגדיה יוונית עתיקה.
באותו הרגע – מסוג הרגעים שהוליווד אוהבת להכתיר כרגעים מכוננים , רגע בו מעשיו של אדם הופכים אותו לגיבור – נחלץ קריס קריסטופרסון משולי הבמה. בהליכה של קאובוי בעל נפש משורר, הוא נעמד לפני אוקונור, ופרש את ידיו המגוננות סביבה באחד החיבוקים האמיצים ביותר בתולדות האנושות המצולמת.
"אל תתני לבני זונות להשפיע עלייך" הוא לחש באוזנה, מבלי להיות מודע למקרופון שעמד שם והגביר את קולו לנצח.
לאחר כמה דקות אוקונור התעשתה. בבת אחת היא התמלאה חמת זעם, קרעה את מוניטור האוזניות המשוכלל שלראשה וצרחה על המקרופון את WAR של מרלי. ואז פנתה וירדה מהבמה בתנועה חדה וזויתית.כדי להתמוטט לידיו של קריסטופרסון אותו היא פגשה לראשונה באותו ערב.

באותו רגע הפך קריסטופרסון לסוג של גיבור עבורי. האומץ וכנות הפשוטה של מעשהו גרמה לי לראות אותו באור אחר. גם אם הוא לא מוזיקאי מהזן החד פעמי, עדיין יש בו משהו בבחור חשבתי. רק לפני כשבוע גיליתי שב- 22 ליוני הקרוב, ימלאו לקריסטופרסון 70 שנה. מבחינתי, זה היה גילוי מרעיש. שכן קריסטופרסון נראה לי כאחד מהחבר'ה שהגיעו אחרי המפץ הגדול של דילן יאנג ושאר הענקים של הסיקסטיז. מראהו הצעיר יחסית, גרם לי לחשוב עליו כעל ילד ביחס לגווארדיה ההיא, אולם הגילוי שהוא מבוגר יותר מכולם הפתיע אותי.
קריסטופרסון, אף פעם לא היה "רוקר" במובן האיגי או הפופי של המילה. למעשה רוב חייו הוא נחשב לאיש קאנטרי על לא עוול בכפו. רוב העולם הכיר אותו כשחקן המזוקן לצידה של ברברה סטרייסנד בסרט "כוכב נולד" (מה שבודאי הפך את דמותו המסוקסת (מה פרוש המילה הזו לעאזאל ? מלאת סקס???האם זו מילה שהמציאו כותבי פטריק קים? איפה רוביק רוזנטל כשצריך אותו ) לבובה הנשרפת ביותר בכינוסים סודיים של לסביות המעריצות את סטרייסנד בשנות השיבעים ). מעט מדי אנשים הכירו אותו ככותב של "אני ובובי מקגי" שהולהט באבק דרכים בלוזי דרך שירתה של ג'ניס ג'ופלין וצוטט בשיר חייל אצל שלמה ארצי. ואני ממש בספק אם מישהו מכיר את האלבום שהוא עשה עם ג'וני קאש וווילי נלסון – Highway Men.
מעט מדי אנשים מכירים את קריסטופסון, כותב השירים מהזן הדוקומנטריסטי. מסוג היוצרים שניחנו ביכולת לצלם את הנוף האנושי של אמריקה בזרימתו השופעת ובתנועתו הבלתי פוסקת. את העוול הזה צריך לתקן אלבומו החדש והמוצלח ביותר – "הדרך הישנה הזו".
אחרי סדרת אלבומי הAmerican Recordings המופתית שהוציא ג'וני קאש בערוב ימיו. נדמה שכל יוצר החש את ימיו מתקצרים, מרגיש צורך לעשות אלבום חשוף במובן השחור ולבן של המילה. בלי רוח וצלצולים, מינימום של כלים חשמליים, הרבה אקוסטיות, מפוחיות ושירה שנשמעת כאילו הוקלטה במרפסת האחורית של הבית ולפעמים היא אכן מוקלטת שם.
הכנות ההפקתית הזו משרתת היטב את היכולת המקצועית הנצברת של אותו אמן משנים של שירה והופעות. פתאום קל כל כך ונכון לא פחות להביא את היוצר עם קולו הסדוק ממשא השנים, לשים אותו מול מקרופון רגיש ועתיק במיוחד (טוב, לטובת הטכנאים שבקהל AKG – C12 משנות החמישים במקרה של קאש, וניל דיאמונד האחרון ) ולתת לאותו זמר ותיק להביא את עצמו בצורה הכי "ישירה" שיש. ללא הפילטרים של אפקטים וגימיקים אולפניים (שרואים, מבחינת הסאונד הושקעה המון עבודה בתקליטים אלו כדי שלא תשימו לב שהושקעה בהם המון עבודה) מה שנתפס כחשיפה ישירה מאוד.
"נהגנו לדבר על הרוקנרול
הפכנו את זה לעניין עקרוני – "לא למכור את נשמתך"
כמו באנר שהחזקנו גבוה באויר
פחדנו ליפול
פרסומת היתה מילה מלוכלכת
הכל היה כל כך קל אז, לא יכולנו לטעות
לא נהיה אף פעם אותו דבר
אבל ההצגה חייבת להימשך"
הטרנד, שבקרוב יהפוך למטרד כדרכם של טרנדים. של דמות האומן כאדם זקן וחשוף אל מול פני הסוף. מהווה אצל קריסטופרסון כלי לניסוח מאניפסט חייו אבל ברברס. הוא מתבונן בעליות ובירידות של חייו, בוחן את אבהותו במבחן הזמן, את הקלות שבה אתה פוסל דברים כאדם צעיר ואת הקושי שלך כאדם מבוגר לא לראות את מורכבות התמונה הגדולה.
יש באלבום הזה המון תובנות שפעם ידיד שלי הגדיר כ"תובנות של תיכוניסטים" כן, אהבה זה באמת הדבר האחרון שנשאר ממך אחרי שהשערות נשרו הרגליים כלו וכל חברייך עזבו. מצד שני העובדה שכבר בתיכון הבנת משהו לא הופכת אותו לפחות אמיתי. קריסטופרסון כותב חכם ומדוייק את המשפטים האלו שהם כמעט מובנים מאילהם ובכל זאת עד שאתה לא שומע אותם ממנו נדמה שאיש לא אמר אותם.
"המלאכים שרו שיר קאנטרי ישן
זה נשמע כמו משהו שלך
עם מצפון ממורק ודמעה בענייך
ולב שפועם מוזהב וטהור
וחשתי את כל התחושות ששמרנו בשירים
נקרעו מגוף ונשמה
והגורלות שדעכו כמו כוכבים באור יום
ודמעות שהפכנו לזהב".
פה יכולים לבוא עוד הרבה משפטים שיבהירו כמה שהדיסק הזה מוצלח בעיני, אבל נמאס לי לשבת מול המחשב ולכתוב על תקליט כל כך יפה שכל מה שנכון לו לעשות זה לשכב על הספה לראות את השמש שוקעת ביום שישי ולהקשיב לו. אם עד עכשיו לא בא לכם לשמוע זה לא ישנה. הפסדתם.
יאללה הלכתי.
ביי
כתוב תגובה למשתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל