פעם מזמן לפני שנים רבות היו היה אור אחד מהבהב בחשיכה….

 

 

מלאכים בשמי ברלין  – כי – "כשהילד היה ילד, לא ידע הוא כי הוא ילד והכל היה מלא חיים" כי לונדרס לא היה מושג מה הוא עושה כשהוא התחיל לצלם את מלאכים בשמי ברלין כפרוייקט ביניים עד שהוא יצליח להרים את "עד סוף העולם".  כי דווקא מתוך הרעיונות הפרומים שלו והמצלמה המשוטטת שלו צמחה יצירת מופת של  חסד ואמת שהיתה אפילו מרגשת עוד יותר על רקע האייטיז שהתרחשו מחוץ לאולם הקולנוע, כי ברונו גאנץ יצר פה את הפוטרט  הכי אנושי רחום וחנון שניתן לדמיין, לכן היה כל כך קשה לצפות ב"נפילה הגדולה" (ימיו האחרונים של היטלר) מבלי להיקרע בין המלאך מפעם לבין השטן שהוליד אותו. כי השילוב בין הטקסטים הלירים שכתב עבורו  פיטר הנדקה,  הצילום הבאמת מפעים של הנרי אלקן עם השחור לבן הכי עשיר שיש, ובמידה מסוימת גם המוזיקה שנכתבה בידי יורגן קניפר והשירים שונדרס שתל בתסריט  (אם כי פה היא הרבה פחות  משמעותית מאשר בסרטיו האחרים) יצר שילוב  שמצליח להיות  באמת סרט חד פעמי שממרכז את כל כלי הקולנוע ליצור חויה גדולה מהחיים על החיים עצמם. כי בפעם הראשונה שראיתי אתו בקולנוע של בית אגרון בירושלים, יצאתי מההצגה הראשונה ומייד קניתי כרטיס לזו שבאה אחריה וכך גם למחרת. כי כשהקרינו אותו במסגרת הרצועה "הצגה שניה" בערוץ 6 של אמצע שנות התשעים,  הברזתי משמירה בצבא רק כדי להגיע הביתה ולהקליט את הסרט על קלטת וידאו, למזלי לא נתפסתי.  כי אנשים התחתנו כשעל שפתותיהם נישאו הצהרות האהבה של מריון והמלאך שהפך לבן אדם כמונו כאן, כי שתי הדקות של סצינת המתאבד היא הדיון הכי כואב שנעשה בעניין על מסך הקולנוע,   כי אפשר לדבר על הסרט הזה שעות במובן הטוב של השיחה, כי בלי הסרט הזה החיים שלי היו פשוט שונים לחלוטין, כי "אני לא הולך לספר לכם עליה, אני לא הולך לספר לכם עליה,   אני רוצה לספר לכם על נערה… " 

שמש נצחית בראש צלול – כי כל כך קל לצלם התאהבות וכל כך קשה לצלם את החורבות הכחולות של הפרידה,  כי אומרים שהסרט הזה הוא מדע בדיוני אבל אני חושש שמדובר בדוקומנטרי של כל כך הרבה אנשים שנפרדו וחזרו ונפרדו, כי הפסקול מדהים (ואני לא מדבר רק על בק, יש פה את אחד השירים הכי יפים שג'ון בריון כתב שלא לדבר על השימוש הגאוני שלו בצלילים הפוכים בתוך המוזיקה כשבילים מוחקי זכרונות) כי רק בצפיה החמישית אתה קולט שהסרט בכלל לא מדבר על פרידות או זכרונות אלא על כל מה שאין לו שם אבל יש בו ימים ועוד ימים ועוד ימים של תהיות וספקות אחרי שההתאהבות חלפה ואתה נשאר עם התובנה הבסיסית ביותר שאף אישה לא תציל או תשנה אותך מלהיות מה שאתה, כי זה מגדיר את המושג אהבה מחדש בעיקר לגבי הרגעים  שבהם  המחשבה על התחתונים שלה הופכת ממשהו סקסי למשהו כל כך פרגמטי של תליית כביסה ביום שבת אחר הצהריים, כי אם יום יבוא ואנשים יוכלו למחוק מזכרונם רגעים מסוימים, אני מקוה שאוכל למחוק את מה שהסרט הזה מזכיר לי שוב ושוב, כי בסופו של דבר אין פרידות קלות כשיש לך אהבה קשה , ואיכשהו יוצא שכל האהבות השוות באמת  הם קשות לא פחות.

 החיים הכפולים של ורוניקה  – כי באיזה מקום תמיד יש לנו עולם אחר הממתין רק לנו, בגלל המוזיקה שלא תאומן של פרייזנר, כי סצינת תיאטרון הבובות היא לא פחות מרגע קסם קולנועי, מבוך בבושקות של מציאות המקופלת בתוך פנטזיה בתוך המציאות של הסרט המקופלת בתוך הפנטזיה  של המציאות של הצופה היושב באולם. כי סצינת הסקס כאן היא הדבר הכי קרוב לנתינת ערך אנושי לפעילות הכי חייתית שיש, כי לכולם יש מלאך שומר שאנחנו נוטים להתעלם ממנו, כי קישלובסקי אף פעם לא היה יותר פואטי, כי הקונצ'רטו הפיקטיבי של בודנמאייר הוא הבדיה הגדולה והטובה ביותר  בתולדות הקולנוע, אינסוף פעמים נאלצתי להתוכח עם לקוחות מרוגזים  שטענו שהם שמעו יצירות שלו עוד בשנות החמישים ולהסביר להם שאין באמת מלחין כזה.

ורטיגו – היצ'קוק 

אֲנִי מַכִּיר אִישׁ שֶׁעָשָׂה לְעַצְמוֹ אִשָּׁה אִידֵאָלִית מִתְּשׁוּקוֹתָיו:
אֶת הַשֵּׂעָר לָקַח מֵאִשָּׁה שֶׁעָבְרָה בְּחַלּוֹן הָאוֹטוֹבּוּס,
אֶת הַמֵּצַח מִדּוֹדָנִית שֶׁמֵּתָה בִּצְעִירוּתָהּ. אֶת הַיָּדַיִם ,
מִמּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ, אֶת הַלְּחָיַיִם מִן הַיַּלְדָּה, אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה,
אֶת הַפֶּה מֵאִשָּׁה שֶׁרָאָה אוֹתָהּ מְטַלְפֶּנֶת בְּתָא צִבּוּרִי,
אֶת הַיְּרֵכַיִם מִנַּעֲרָה שֶׁשָּׁכְבָה בַּחוֹל לְיַד הַיָּם ,
וְאֶת הַמַּבָּט הַמְּצוֹדֵד מִזּוֹ, אֶת הָעֵינַיִם מְאַחֶרֶת ,
וְאֶת הַמָּתְנַיִם מִפִּרְסֹמֶת בָּעִתּוֹן מִכָּל אֵלֶּה עָשָׂה לוֹ
אִשָּׁה שֶׁאוֹתָהּ אָהַב בֶּאֱמֶת. וּכְשֶׁמֵּת בָּאוּ
כֻּלָּן, כְּרוּתוֹת רַגְלַיִם, חֲצוּיוֹת פָּנִים, מְנֻקָּרוֹת עֵינַיִם
מְרוּטוֹת שֵׂעָר, קְטוּעוֹת יָד וּפֶצַע  בִּמְקוֹם הַפֶּה,
וְתָבְעוּ אֶת שֶׁלָּהֶן, וְחָתְכוּ מִגּוּפוֹ, וְגָזְרוּ מִמֶּנּוּ וְקָרְעוּ בְּשָׂרוֹ
וְהִשְׁאִירוּ לוֹ רַק אֶת נִשְׁמָתוֹ הָאֲבוּדָה
(יהודה עמיחי כותב ביקורות קולנוע מדוייקות להחריד )

דוני דארקו – כי רק  הפסקול שלו לבדו מצדיק את כניסתו לעשרת הסרטים הכי טובים אי פעם, כי  זה סרט חוצה ז'אנרים שמסווה עצמו היטב לסרט נעורים אמריקאי, כי "למה אתה חובש את מסיכת הארנב המטופשת הזו?  למה אתה חובש את המסיכת האדם האידיוטית הזו?" כי רק למשיחי אמת ניתנה האפשרות להיות משיחי שקר והם בחרו אחרת, ואם אתם לא מבינים איך המשפט הזה קשור לסרט גם  אחרי שראיתם את הסרט אז כנראה שאתם צריכים לראות אותו שוב, כי כל היקומים המקבילים הם לא תיאוריה פיזיקלית בלתי מוכחת אלא הם החלומות והדמיונות שלנו הם הסיפור האמיתי של הסרט הזה, כי סצינת הסיום המדהימה עם נפנוף היד ממרחק הזמן והאפשרויות הלא ממומשות היא קינה לכל היקומים שיכולנו לחיות בהם ולא ידענו לאן לפנות ברגע הנכון,  כי בתי ספר יכולים להיות המקום המחריד ביותר על פני האדמה,  כי זה סרט שנוגע בכל כך הרבה דברים ומצליח להשאיר אותך תהוי לגבי איפה בדיוק הוא נגע בך,  "כי החלומות שבהם אני מת , הם הכי טובים שיש" כי זה סרט שכל צפיה בו מגלה רבדים חדשים תובנות חדשות וקושיות שלא נפתרות אף פעם כמו החיים, כי אף אחד לא ידע לבחור שירים שיהוו חלק מהותי מתוך הסרט ויספרו לך עליו גם אם הם נכתבו שנים רבות לפני,  כי אני חושב שרק אחרי צפיה סרט הזה יוכלו איאן מקלאך ואיאן קרטיס להבין על מה בדיוק הם כתבו את The Killing Moon  ו – Love Will Tear Us Apart Again  .  כי יכול להיות שריצ'ארד קלי הבמאי והתסריטאי לא היה בטוח על מה בדיוק הוא עושה את הסרט שלו אבל זה בדיוק מה שהופך אותו ליצירת מופת  בעלת כל כך הרבה זויות ורבדים. כי "כל היצורים החיים,  מתים לבד. "

לשבור את הגלים – "בימים שבין השעות, מגדלי שנהב , פרחים ארורים,  דוחפים את ראשם אל האויר,ולי לא אכפת אם אני אי פעם אבין, הנה אני הולך, אל תנסי את מזלך יותר  מדי, פצעייך לא ישאירו צלקות, בדיוק עכשיו,  את נמצאת בחלום שבור" (רוד סטיוארט שר את מילותיו של דיויד בנטלי ולא  מבין מהם כלום ולכן עושה את זה כלכך טוב)  כי קשה לי להסביר למה דווקא הסרט הכל כך נוצרי הזה השאיר אותי מהורהר במשך יומיים, כי אני לא בטוח שאני אוהב אותו בכלל אבל אני לא יכול להתכחש למכה הקרה שהוא הנחית עליי והותיר אותי תהוי וקהוי שזה הרבה יותר ממה שרוב הסרטים שראיתי בחיי עשו.

 בלייד ראנר – כי הניכור  אף פעם לא היה פחות נוח או יותר נוגע או מרגש, כי האנושיות אף פעם לא היתה יותר מכאנית, כי "האם אתה בודק אם אני העתק, או לסבית, מר דקארד? " כי במסווה של מותחן בדיוני רידלי סקוט שואל את השאלות שאתה שואל מאז שהיית קטן,  מה זה החיים?  מה זה המוות ? ולמה נראה לי שהאהבה היא הדבר היחידי שמפריד בינהם ? כי אין רגע יותר אייטיזי מהיונה שעפה בגשם כלפי מעלה בסלו מושן,  כי המוזיקה של ואנגליס בפסקול עדיין לא נשמעת מיושנת וזה אחד הפסקולים הכי יפים שנעשו בכלל,  רק תקשיבו לרייצ'לס סונג. כי " חבל שהיא לא תחיה לעד, אבל מצד שני מי חי לנצח ?" כי הסרט הזה שובה אותך בבלוז העתידני שלו שוב ושוב כשאתה מוצא את עצמך חוזר הביתה ומחפש את המכוניות הקטנות המעופפות שהיו אמורות להיות מעבר לשנת אלפיים ונזכר שזה בסך הכל אותה תחבורה ציבורית מיושנת אבל הבלוז נשאר בדיוק  אותו דבר  גם אם זה עידן דיגטאלי להחריד.  

ראשמור (המירוץ לצמרת של מקס פישר ) כי בלי פירוטקכניקה ובלי שום גימיקים ווס אנדרסון יודע לספר סיפור קולנועי כמו שצריך, כי הוא יודע להגדיר מחדש את כל המושגים הבאים – חברות, יחסי אב ובן, התאהבות, "אתה צעיר מדי בשבילי", הצלחה,  כשלון , נאמנות, בגידה, מעמד בחיים, דמות לחיקוי , ו – "סלחי לי רק באתי להגיד לך שהרסת את חיי" , העובדה שהוא מציג את כל  הדמויות בסרטיו עם הומור כל כך לא ציני, וחסד אינסופי  אולי מקלה על ההתמודדות  עם אכזריות החיים אבל בסופו של דבר מדובר בגאון היחידי שיודע לייצר מהחיים האמריקנים הכי שגרתיים את מלוא החופן אגדות משעשעות וכאובות.כי תוך שלושה סרטים שכל אחד מהם בהחלט יצירה ראויה להכנס הנה (רויאל טננבאום, ראשמור וקפטיין זיסו)   יצר אנדרסון עולם של דימויים צלילים ושפה קולנועית חדשה ופרטית לחלוטין שהיא אך ורק שלו. בכל סרט שלו תמצא אוסף ההמצאות תסריטיות שלאחרים היו מספיקים  לעשיית עשרה סרטים נוספים לפחות. כי הסרט הזה שורט אותך בעדינות מבלי שתרגיש איך שאתה נסחף לתוך עורו של מקס אולי הלוזר הכי ווינר שהקולנוע אי פעם הציג. כי הוא יודע לבנות את הפסקולים שלו ביד אומן ולבחור את כל השירים שמצליחים להעניק לסרטיו נופך של אגדה קסומה, היא הוא הדבר הכי קרוב להאנס כרסיטאן אנדרסון של  התרבות האמריקאית.

אדפטיישן – כי "הייתי רוצה לדעת איך זה לכתוב פעם על משהו בתשוקה אמיתית ", כי זה סרט על סחלבים, כי כל מי שניסה אי פעם ליצור משהו מכיר את ההתלבטויות המעגליות האלו, כי אהבה היא הדבר שלך ולא של מי שאתה נותן לה אותה, כי זה סרט שמציג את הציניות במלוא חולשתה, כי אי אפשר לראות את הסרט הזה ולא להישאר עם תחושה שממחר אתה משנה את הכל בחייך, כי אוקי נתחיל מהתחלה נפתח את הסרט עם תמונה של כדור הארץ בתחילתו, כי כולנו רוצים התחלה חדשה שתאפשר לנו לעשות הכל אחרת בפעם השניה, כי מה שלא תעשה אל תוסיף דיבור על התמונות מתוך מוחו של הגיבור…

סיפור פשוט – דיויד לינץ' – כי "ראש מחק " שלו גרם לי לצאת מהקולנוע ולראות את כל העולם כמבוך של צללים  ועשר שנים אחר כך יצאתי מ"הסיפור הפשוט" ושוב ראיתי את את העולם כמבוך של צללים אבל אחרים כל כך, כי דווקא כשהוא כמעט נגמל מהצורך להראות את המוזר והמוטרף לינץ' מצא דרך להראות את הפשוט והבסיסי באור חדש, כי לינץ' הבהיר לעצמו ולעולם את הקסם הגדול של אמריקה  כשהמצלמה מתרחקת מהוליווד ופונה אל עבר שדות התירס במרחבים הגדולים שבין לבין, כי הדרך שבה הוא אלווין צועק לאחיו בסוף הסרט היא הזעקה האמיתית של "אחי איפה אתה?" שתמיד תהדהד בכל מקום שבו סבל הקיום האנושי נזקק ליד מושטת לעזרה ולמחילה כדי לשרוד את היום הדועך לאיטו.