אשת הרב נתקפה חמת זעם גדולה כשראתה את הבית לראשונה. הבית היה מלוכלך. מלוכלך ברמות שהחינוך והמסורת המרוקאית  שלה, פשוט לא יכלה לסבול. היא התבוננה בקירות, בפינות החדר, מתחת לרהיטים, וכל מה שהיא ראתה זה עוד ועוד ועוד אבק. משטחים מנוקדים במרבד גרגרי חול, עננים אפורים וכהים של שערות ואבק הנצברים לאורך הקירות, היא נזכרה בסבתה שהיתה אומרת לה בילדותה, "מורניטה,  את רואה את העננים השחורים האלה? אם לא תנקי אותם  יווצרו מהם ג'וקים.  תנקי אותם, תיכף ומייד" בכל יום אחר, הלכלוך הזה היה  מכעיס אותה מאוד. אך קרבתו של חג הפסח וריחוקו של הבית הנקי, גרם לה לרתוח בצורה כפי שרק נשים מרוקאיות יכולות.
"תגיד לי,  לאן הבאת אותנו?" היא שאלה את בעלה, "גם האי הזה נמצא בקצה העולם, וגם הבית הזה כל כך מלוכלך…, לא כך דמיינתי את ה"טיול שלנו לקאריבים"".
הרב, נבוך ומופתע כפי שגברים נעשים  בכל פעם שאשה שולפת כחתולה את ציפורניה החדות ממחבואן במעבה הפרווה,  לא ידע מה להשיב.  מבחינתו המעבר לאי צרוב השמש, ולקריירה החדשה בתור רב קהילה,  היה עבורו נטל מחשבתי לא קל בפני עצמו. הדבר האחרון שהוא יכל לעשות זה להתמודד עם טרוניות אשתו.
"אולי ניקח לך איזו עוזרת מבנות האי, שתנקה איתך, אני אדבר עם אנשי הקהילה הם בטוח מכירים מישהי שתוכל לעזור לך לנקות… " ניסה לפתור את הבעיה בהגיון מסוים.
"איזה עוזרת תוכל לנקות כאן כמו שצריך ?" שאלה אשתו בתסכול.  "הן נראות לי ממש לא נקיות , כל האינדיאניות האלה, אין מה לעשות אני אצטרך לשפשפף ולנקות את הבית הזה לבדי…".
הרב הסתכל בה בחוסר אונים גברי, הוא היה אדם הגיוני, הוא ניסה לפתור את הבעיה על ידי הצעת פתרונות שפשוט לא עברו את מחסום הזעם של אשתו, לאחר זמן מה, התייאש. התיישב בסלון,  סוקר בשתיקה את החדר הגדול והמרווח, מתרגל לנוכחותו בתוך הבית הזר שבו יגור בשנה הקרובה. התרכז באתגר הגדול שעמד מולו, להיות רב, רועה רוחני לקהילתו החדשה  בקצה הדרומי של שרשרת איי הקאריבים.
עמיתיו בכולל היו משועשעים מהתואר, הם הכירו רב מושב, רב שכונה, רב קהילה, אבל מי שמע על רב של אי, ועוד בקאריבים ? "תשמע זה נשמע כמו מקצוע חלומי שאנשים ממציאים בתור פאנטזיה" היו אומרים לו "רב בקאריבים ? מה תעשה שם ? תגייר אגוזי קוקוס ?"
לאחר שחייך בנעימות למשמע הבדיחה,  היה כבוד הרב מרצין ומסביר. "יש שם קהילה קטנה של יהודים ספרדים  שזקוקים לרב, לשליח ציבור, למורים לעברית  עבור ילדי  הקהילה,  אשתי ואני נתן להם מענה לכל הצרכים הללו." 
איך הגיעו יהודים לקאריבים ? היו תוהים – בכל מקום יש יהודים, הא?  תגיד היו פיראטים יהודיים ?    
"אכן, היו פיראטים יהודים, ואפילו אמרו לי שיש בית קברות יהודי לכמה כאלו ואפילו בית כנסת שנבנה על חוף הים ללא רצפה של ממש באי נסאו, אולם באי שבו אשהה זה פשוט עניין של מסחר", היה הרב אומר ומפרט  כמי שלמד את הנושא. "זהו איזור סחר חופשי ממס, המשמש גם כאי נופש.  באים לשם הרבה סוחרים הרוצים לשלב מסחר ותענוג, ואתם יודעים שאיפה שיש סוחרים, שם  יש יהודים."
במשפחה כבר הכירו את התפקידים המוזרים האלו.  כשכל המשפחה היתה נפגשת בפסח,  היה מחליף מילים עם בן דודה של אשתו שכמוהו הפך להיות רב קהילה בניכר.  אך מכל הערים בעולם הפך להיות הרב של טיחואנה. תואר שמבחינתו היה רווי הומור,  "אני הרב של כל מאורות ההימורים, בתי הזונות, ועסקי הסמים  שמנוהלים בידי יהודים בעיר החטאים הזו". היה אומר ומחייך כאילו אין דבר יותר טבעי מאשר להיות רועה רוחני לברוני הפשע היהודיים  של העיר. "אתה מבין, אני יודע שהם חוטאים על ימין ועל שמאל ברגע שהם יוצאים מבית הכנסת. אבל לפחות אני מזכיר להם שמה  שהם עושים זה חטא ועבירה, לא שזה מזיז להם רוב השנה, אבל ביום הכיפורים אתה צריך לראות איך כולם מתייצבים , מכים על חטא, ומתפללים בקול גדול כגדולי הצדיקים"
מהר מאוד גילו הזוג שהבוקר היה הזמן הכי טוב לעבוד באי. הימים החלו בשלווה פסטוראלית עם בריזה מהים לכשנגמרה תפילת שחרית. אולם מייד לאחר מכן טיפסה השמש מן הים וטיפסה וטיפסה וטיפסה עד שהגיעה היישר אל אמצע השמיים מעל.  או אז קפחה בחמת זעם טרופית על ראשם לאורך שעות של חום  קשה  בלתי נסבל כמעט. 
בני האי היו נוהרים בשעות אלו אל חופי הים, משתטחים על החוף בצל עצי הקוקוס עם כמות מזערית של בגדים, שותים בירה מקומית קרה ומסובסדת בעלת טעם מר ובלתי נסבל.  כבוד הרב  לא יכל לימלט אל החוף בשעות אלו  מבלי להוציא שם רע לבן התורה ולכן הוא בחר להישרף בשעות הצהריים באוהלה של התורה מתחת למזגן המרגיע של הסלון.  
רק בשעות הערב עת שבה שהשמש אל מקום מנוחתה הלילי עמוק בתוך הים הכחול ביותר שראה בחייו,  יכלו הרב ואשתו לצאת החוצה ולהלך להם מעדנות בשדירות עצי המנגו והקוקוס במרחבי האי . 
באחד הבקרים עת היה שקוע הרב בהכנת הדרשה השבועית, שמע קול ממש מאחוריו הצועק בספרדית "ש-לום  כוסית, ש-לום  כוסית "  מאחר והיה לבדו   בחדר תהה מאיפה הקול מגיע, ורק שהסתובב והביט בחלון, ראה תוכי  עומד על אדן חלונו ומקשקש בלשונו, "מה ה-עניינים  ? מה ה-עניינים ? ". בתחילה חייך הרב למראה התוכי המדבר,  והשטויות שהוא פולט, אולם לאחר שנמאס לו לשמוע כל הזמן "ש-לום כוסית" עת ניסה הוא לעסוק בתורה, הלך לקרוא לשרת בית הכנסת שיגרש את התוכי.
שרת בית הכנסת שהיה מב
ני האי,  ראה את התוכי ונפעם,"רבינו", אמר לו בהשתאות "זה לא תוכי רגיל הוא  נדיר ויקר מאוד. כבר לא מוצאים אותם כל כך חופשיים בטבע, לי לפי איך שהוא מדבר, נראה לי  שהוא ברח מאיזה בית, אי אפשר לגרש אותו, צריכים לשמור עליו הוא שווה הרבה כסף"   
"טוב מה נעשה איתו" תהה הרב? בעודו מקמט את מצחו ארגן השרת דלי ולחם רטוב מהמטבח, ותוך דקות מעטות היה התוכי לכוד בדלי,  מפרפר בכנפיו וצועק "ש-לום כוסית, איך הולך??".
 אץ לו רץ לו השרת וארגן מספריים, תפס את התוכי ברגליו וקיצץ לו את כנפיו עם המספריים, כמי שמיומן במלאכת סיפור הנוצות. לכשסיים, שחרר את התוכי שהתהלך לו בחמת זעם שמאלה וימינה על  הרצפה, מרוט נוצות,  זועם,  ומקרקש בקול נמוך "ש-לום כוסית, מה ה-עניינים!!!"   לקול צחוקם של הרב אשתו והשרת.
תוך ימים ספורים הפך התוכי לחיית המחמד של בני הזוג ששבעו ממנו נחת מרובה.  מעבר לעובדה שהוא היה מתהלך כילד הדורש תשומת לב כל היום, היה התוכי חובב תעלולים לא קטן בעיקר אהב להבהיל את הרבנית, כשהיה מתרומם בקושי ניכר עם  כנפיו הקצוצות,   ובעזרת מקורו מעיף לרבנית את כיסוי-הראש וצועק "ש-לום כוסית, מה ה- עניינים?".
בליל הסדר עת נאספו בני הקהילה וערכו את קריאת ההגדה המסורתית יחדיו, ברך הרב על היין. לאחר הכוס השניה בעוד כל הקהל עונים אמן נשמע לפתע קול החוזר ואומר בקול מוזר משהו "אמן , אמן" הביטו ימינה ושמאלה, לראות מי הוא זה מבני הקהילה שלא יודע מתי להפסיק, כשלפתע שמעו "אמן, אמן, אמן,  א-מן כוסית… "  התלהב מהתוכי מהמילה החדשה שלמד.
"רבינו",   אמר לו חוסה בוזגלו הבדחן של הקהילה,"אולי לא הצלחת להחזיר אף אחד מאיתנו בתשובה, אבל את התוכי בטוח הצלחת לגייר…."
מאותו יום ואילך הקפיד התוכי לומר אמן כמעט בכל פעם שרצה משהו. עד כדי כך היה מקפיד בעניית אמן שבאחד הימים כשהגיעו רק תשעה  גברים להתפלל, וישבו וחיכו עד יבוא העשירי להשלים מניין.   פנה חוסה אל הרב ואמר "  "רבינו,  בוא נקרא לתוכי שישלים לנו מניין, הוא אומר אמן בכוונה גדולה מאיתנו ומה שבטוח זה שהוא לא חוטא כמונו…." 
   
 

לכל קוראי,  מכרי ומוקירי זכרונותי, שיהיה לכם,  ולכן,   חג שמח.